הבא: סימן מ"ב בענין היתר מלאכות דרבנן בגינות נוי <<

שביעית סימן מ"א

עוד בענין הנ"ל מכי"ק של רבינו זצוק"ל (דעת מרן רבינו עט"ר זצוק"ל בענין קצירה לעבודת הארץ)

בחסדי השי"ת – מצאתי שבשנת תשנ"ד העתקתי מכת"י מרן רבינו זצוק"ל, דעתו בענין קצירה לעבודת הארץ ומכיון ויש בזה שינוי בכמה עניינים, הנני מעתיק את הדברים מהעתקת הכת"י –  והגם שבין הכת"י והעתקה יש כמה שינויים, אך כפי המצויין אצלי העתקה זו נעשתה "עפ"י כת"י של רבינו" ועוד כתוב שם כי הדבר "נבדק ע"י רבינו אלול תשנ"ד"

וז"ל מרן רבינו זצוק"ל: מו"ק (ג ע"א) מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות מיחייב אאחרנייתא לא מיחייב.

והנה הרמב"ם (פ"ז מהל' שבת) כתב וכן הזורע זרעים או הנוטע אילנות … או הזומר, כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא. וכן הקוצר תבואה או קטנית או הבוצר ענבים או הגודר תמרים – כל אלו אב מלאכה אחת הן, ע"ש. וכ"ז הוא בניגוד להאמור במו"ק דזמירה ובצירה תולדות הן. ורש"י (שבת עג) כתב דזמירה תולדה היא והצ"פ העיר על דברי הרמב"ם מגמרא דכריתות (טו) דמוכח משם דזימור תולדה היא.

אכן בשו"ת רב"צ  אשכנזי (סי' לח) כתב דאין כוונת הרמב"ם דהני אבות נינהו ממש אלא הם ענין אחד עם האב ומיהו לא קראם אב גמור אלא דזומר מעין זורע, וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ח מה' שבת) "הזורע כ"ש חייב, הזומר את האילן כדי שיצמח ה"ז מעין זורע". אמנם לדעת הרב"צ אשכנזי אין הבדל לדעת הרמב"ם בין זמירה לבין בצירה שניהם דינם שוה דאינם אב גמור. אולם לכאורה יש מקום לומר דחלוק דין קצירה מזמירה, דמסתברא דקצירה בזרעים ותבואה ובצירה בענבים ומסיקה בזיתים דבר אחד הוא ופעולה אחת היא, אלא שזה בתבואה וזה בענבים וזה בזיתים ואב אחד לכולן, משא"כ זריעה וזמירה אף שמטרת הזמירה היא להצמיח מ"מ עבודה אחרת היא, זה זורע וזה זומר ועי"ז הוא גורם שהגפן צומח, והן זה הלוא מבואר בכריתות (טו) דזמירה תולדה היא וכנ"ל.

ולפי האמור ניתן לפרש סוגית הגמ' ריש מו"ק, דלכאורה קשה, בהא דאמרינן שם, אהני תולדות מיחייב היינו בצירה בכלל קצירה וזמירה בכלל זריעה, והנה בשלמא זמירה בכלל זריעה שפיר י"ל שהיא תולדה לזריעה דלא הווה אלא מעין מלאכת זריעה, אולם בצירה הרי היא אב ממש כמו קצירה ואין הבדל אם קוצר תבואה או בוצר ענבים ומה שייך לקרוא להן תולדה. ועל כרחך, דהכי מתפרשים דברי הגמ' דבוצר באילן באופן שהוא עבודת האילן דהיינו שעי"ז מוסיף כח להאילן דהוה תולדה שע"ז נאמר דאהני תולדות מחייב.

ואם נאמר כן, יש לנו יסוד לדברי הרמב"ם (פ"ד מה' שביעית ה"א), "וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ", וכ"כ שם (בה' כב) "הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה שנא' ואת ענבי נזירך לא תבצור ואם בצר לעבודת הארץ או שבצר כדרך הבוצרים לוקה". והנה במ"ש שאסור לקצור כדרך שעושה בכל השנים מקורו הוא מתו"כ "לא תבצור כדרך הבוצרים" ואין זה מלאכת שדה וכרם, אלא שלא יראה כעושה בתוך שלו ושיהא מודגש שהפירות קדושים בקדושת שביעית, אך זה שהוסיף הרמב"ם אם בצר לעבודת האילן דהיינו דהבצירה היא בגדר מלאכה ועבודה באילן וזה לכאורה תולדה חדשה, שאין לנו תולדות יותר ממה שאסרה תורה.

[בהעתקת הכת"י נתוספו מילים אלו: אולם אין זו תולדה דקוצר אלא תולדה דזורע וזומר וכמדומני שאינם מכת"י מרן זצוק"ל].