הבא: סימן ב’ בעקבות רבותינו הרחבת דברים בדעת מרן רבינו הגרי”ש אלישיב זצוק”ל <<
“אודות “היתר המכירה

שביעית סימן א’

מה עשו הראשונים תקנות חז”ל לחיזוק שמירת שמיטה

“ולמה לא ישים אל לבבו וכו’. מה מבקש מלך מלכי המלכים הקב”ה וכו’. זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה ופעולתה גדולה ופריה רב וכו’. ויבקש בלבבו מה עשו הראשונים אבות העולם וכו’. וכל הגדולים אשר היו לפנינו”. (דרך עץ החיים, מהדורת ראד”ג עמ’ מב).

לעת כזאת, אשר יש המבקשים לרפות ידיים בשמירת שמיטה ולומר כי “היתר המכירה” תקף, כנגד דעת רבותינו מצוקי ארץ, אי אפשר להוציא לאור ספר בהלכות שביעית בלא להקדים ולבאר ואף להתחנן לאותם תמימים אשר נלכדים ברשת זו, ולומר להם אחים יקרים, התבוננו נא מה עשו אבות עולם חז”ל הקדושים, כיצד ביצרו את חומת השמיטה ונלחמו נגד כל פירצה, והשי”ת יגדור פרצות עמו עד נזכה לקיום המצוה מה”ת אליבא דכו”ע.

כבני תורה, קבועה בלבנו בלא תהיות או תמיהות הוראת רבותינו מצוקי ארץ זיע”א, ולהבדיל בחל”ח רבותינו שליט”א, וכלשונם (בכרוז אותו פרסמו ערב שנת השמיטה – תשס”א)

כי היתר המכירה בפרט בזמנינו – הינו חוכא ואיטלולא, וכל הנותן יד להיתר זה – הינו נותן יד לעקירת מצוה מן התורה.

אבל גם עלינו מוטל (לפעמים אפילו כלפי המחנה פנימה) לחזק את הדברים ולקרבם ללבו של הלומד והשומע שלפעמים ניזון מהטענות שמקורם ברשות הרבים, כי שביעית בזמן הזה מדרבנן ולמה לא תועיל המכירה בדבר שאיסורו מדרבנן, ויתירה מזו – מה נשתנה מכירה זו מכל המכירות האחרות בהלכה, כמו מכירת חמץ וכדומה. ובעוניי נדמה לי כי בטרם נעסוק בתשובות ההלכתיות הרבות לשאלה זו ראשית עלינו להתבונן כיצד חז”ל מתייחסים לחובת שמירת שביעית, ומי שעיניים לו לראות ולב להבין יראה כי דרכם היתה להרבות פעלים לסקל הדרך כדי שיוכלו לשמור שביעית – ולא חיפשו דרך להפקעת המצוה למרות כל הקשיים.

א. שגב מעמדם של שומרי שביעית

במדרש (ויקרא רבה א, יא) מצויינת מעלתם של שומרי שביעית: “גבורי כח עושי דברו, במה הכתוב מדבר, א”ר יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, שמא לשאר ימות השנה”. לימדונו חז”ל כי הפסוק בתהלים העוסק במלאכי מעלה נכון הוא אף על שומרי שמיטה, שכן צריך גבורה מיוחדת ותעצומות נפש בכדי לקיים מצוה במשך שנה שלימה. וכידוע חז”ל דורשים מושג זה של גבורי כח גם כעטרה לכלל ישראל באותה שעה גדולה שהקדימו “נעשה” ל”נשמע”, כי תעצומות נפש ומידה של גבורי כח נדרשה מכלל ישראל לומר “נעשה ונשמע” בטרם ידעו את אשר נדרש מהם, וכדרך זו נדרשים תעצומות נפש משומרי שמיטה, לא רק בגלל משך זמן קיום המצוה אלא גם בגלל הקושי בקיום מצוה זו.

ב. אמנה לשמירת שביעית

עם שוב עם ישראל לארץ הקודש אחרי שבעים שנות גלות, שבאו בעטיה של שמיטה, מתקדשת הארץ בקדושה שניה, ובכלל זה מתחייבים בשביעית, אלא שיש מחלוקת האם החיוב הוא מדאורייתא או כמו שנקטו למעשה רוב הפוסקים ששביעית בזמן הזה  – מדרבנן, וטעם הדבר ששמיטה נוהגת מן התורה רק בזמן שהיובל נוהג, והיובל נוהג רק בזמן שרוב ישראל על אדמתם, ומכיון שרוב ישראל לא היו בארץ ישראל גם בזמן שעלו עולי בבל מהגולה הרי שמיטה נהגה אף אז רק מדרבנן (חזו”א שביעית ג סק”ח, “יש לסמוך שהוא מדרבנן שזו דעת הרמב”ם”). בין כך ובין כך אין הפרש בין חיוב שמיטה בזה”ז לבין חיוב שמיטה בזמן עזרא ונחמיה, או אז כינסו גדולי הדור את העם לכריתת אמנה “באלה ובשבועה ללכת בתורת האלקים” זו מהותה של האמנה, אבל בפרטיה אין מנויים כל תרי”ג מצוות אלא דברים שראו מנהיגי הדור לציין, ובתוך הדברים באמנה נאמר, “ונטוש את השנה השביעית” (נחמי’ י, לב).

הרי אף שלדעה אחת בירושלמי עולי בבל קיבלו עליהם מאליהם קיום מצוות התלויות בארץ, ולא היו חייבים בזה (ראה ירושלמי ריש  פ”ו), סברו עזרא ונחמיה כי עליהם לכרות אמנה ולהשבע לשמור שביעית כהלכתה, ואף שהנביא מתאר כמה קשה היה מצבם (נחמיה סוף פ”ט) “והארץ אשר נתתה לאבותינו לאכול את פריה  ואת טובה הנה אנחנו עבדים עליה, ותבואתה מרבה למלכים אשר נתתה עלינו בחטאותינו ועל גויתנו משלים ובבהמתנו כרצונם ובצרה גדולה אנחנו”, ולמרות המצב הקשה, “ובכל זאת אנחנו כרתים אמנה וכתבים”, ובכלל האמנה התחייבות לשמור שמיטה.

וכך לאורך כל התקופות מזמן עזרא ונחמיה ולאורך כל התקופה של בית שני אף אחרי החורבן, חז”ל ממשיכים לפעול, לחיזוק שמירת שביעית למרות כל הקשיים בקיומה.

ג. פורצי גדר בשביעית

לצד עטרה שנתעטרו בה שומרי שביעית – עסקו חז”ל באופן מיוחד במאבק נגד מחללי שביעית, ידוע ידעו חז”ל עד כמה קשה המצוה לקיום וכמה נסיונות יש לשומריה, אעפ”כ מציאות זו לא הביאה את חז”ל לדון ולחפש דרכים לחילול הארץ, אלא ההיפך הוא הנכון. אחרי שחז”ל הקלו במה שלדעתם ניתן היה להקל כגון, עמון ומואב או בית שאן, הם ניהלו מלחמת חרמה לשמירת שמיטה בלא ויתור כל שהוא ובכל מקום שמצאו פירצה גדרו גדר של גזית, והניחו מנעול על הפתח ועוד הוסיפו לגזור גזרות למען תקויים המצוה כהלכתה.

חז”ל הכירו בקושי של כלל ישראל לשמור שביעית עד שאמרו חז”ל (גיטין נד) “נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות”, ונפסק גם  ברמב”ם הל’ שמיטה ויובל (א, יב) “שישראל חשודין על השביעית”, דהיינו, הניסיון של קיום המצוה של שמיטה הי’ קשה לכלל ישראל (אולי משום משך הזמן של קיום המצוה שנה שלימה), ולכן על מצוה של הפסקת מלאכה ביום אחד בשבוע, לא נחשדו, אבל על השביעית “לשאר ימות השנה”, נחשדו.

ובירושלמי (שביעית סוף פרק ט) מובא מעשה נורא, המלמד אותנו כי גם אנשים שהקפידו על מצוות התלויות בארץ התיחסו לשמירת שמיטה כדבר שהוא חומרא יתירה שהחמירו חז”ל, “חד בר נש הוה חשוד על שמיטתא, אמר לאיתתיה אפקין חלתה [פי’ שלמרות שהיה חשוד על השביעית אמר לאשתו להפריש חלה] אמרה ליה ההוא גברא חשוד על שמיטתא ואת אמר אפקין חלה, אמר לה חלה מדבר תורה שביעית מדרבן גמליאל וחבריו”. כלומר, האשה תמהה על בעלה המבקש להפריש חלה כאשר אינו שומר שמיטה, והבעל מתגונן בלשון שאנו שומעים גם כיום מפורצי גדר –  כי חובת שמירת השמיטה באה מחמת חומרת הרבנים.

ד. תקנות חז”ל לחיזוק שביעית

הבה אחים יקרים, בואו נתבונן בדרכי חז”ל מה עשו כאשר ראו שחומת השמיטה פרוצה היא, האם הם העלו על דעתם ביצוע מכירה או הפקעת המצוה, לא ולא, ההיפך הוא הנכון. חשיבותה של המצוה הביאה את חז”ל למסקנה אחת כי כ”מענה” לפרצות שנפרצו בחומת השמיטה, יש לקבוע גדרים וסייגים כדי לחזק בדקי השמיטה ולגדור פרצותיה.

ונדמה ששיא השיאים של מלחמתם של חז”ל לשמירת חומת השמיטה היתה גזירת ספיחים, וכמו שכתב הרמב”ם (פ”ד ה”ב משמו”י) “ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה, ולמה גזרו עליהם, מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות”.

כלומר, היו חשודים בישראל על השביעית, והיו זורעים בסתר בשנה השביעית, וכשצמחו אמרו שאלו ספיחים שגדלו מאליהם (ועי’ כס”מ שעל דבר שלא נחשדו לא גזרו ספיחים). ובגלל עבריינים אלו אסרו חז”ל לאכול כל ספיחי שביעית, גם אלו שגדלו מאליהם. ולשיטת הרמב”ם גם אם הירק גדל כולו בשנה השישית ורק נלקט לאחר ראש השנה של שביעית אמרו חז”ל שאסור לאכול את הירק.

אם נתבונן, הספיחים היו כמעט האפשרות היחידה לאכול תבואה ירקות וקטניות – ואולם כאשר נגרם מכשול לא מצאו חז”ל דרך אחרת אלא לאסור את הספיחין. שמא יטען הטוען כי בזמן שגזרו חז”ל איסור ספיחין לא הי’ קושי בשמירת שמיטה ולכן אסרו ספיחין, הלא כל המעיין יראה כי המציאות היתה הפוכה. לדוגמא, חז”ל מספרים לנו על הלעג של הגויים – המכניסים גמל “מתאבל” לטיאטראות שלהם “והן אומרים אלו לאלו היהודים הללו שומרי שביעית ואין להם ירק ואכלו חוחים של זה והוא מתאבל עליהם”. (איכה רבה פתיחה ד”ה רבי אבהו, ועוד).  גזירת ספיחים ודאי העצימה את השאלה של “מה נאכל בשנה השביעית”. ומפני עבריינים שעשו מלאכתם בסתר, צימצמו חז”ל את מקורות האספקה של התוצרת החקלאית החיונית ביותר ובלבד ששמירת שמיטה לא תיפסד.

זאת ועוד, המתבונן אפילו מקופיא במשניות במסכת שביעית מגלה עד היכן הדברים מגיעים. הנה במסכת שביעית (פ”ג) עוסקת המשנה באשפה שהצטברה בבית, והדר בבית מבקש להיפטר ממנה. יודע בעל הזבל כי בהגיעו לשדה הוא יצטרך להניח את הזבל בשדה בדרך המותרת כלומר בצורה שאיננה מכוונת לזיבול השדה (הנחת ערמות גדולות של זבל), אבל בכך לא סגי, הואיל וכשמוציא את האשפה מהבית יש “מראית עין” שמוציא הזבל נמנה על עוברי עבירה שעובדים בשדותיהם ומשתמשים בזבל הביתי לזיבול השדה, ולכן אסרו חז”ל לפנות אשפה מחצרו, עד הזמן אשר פסקו עוברי עבירה מעבודתם. כלומר עליו להמתין עם הזבל הצבור בחצירו עד לקיץ שאז לא היו עוברי עבירה זורעין הואיל ושדותיהן היו שדות בעל, ובקיץ לא היו זורעים בהם. אבל הירושלמי מוסיף ושואל מפני מה מותר להוציא את הזבל כשפסקו עוברי עבירה הלא יש גם שדות בית השלחין, ואם כן הרואים את פעולת הוצאת הזבל יחשדו שהוא מוציא את הזבל לצורך שדה בית השלחין שבבעלותו, והירושלמי מיישב דבני העיר יודעים מי בבעלותו שדה בית השלחין, ולכן לא יחשדו את המוליך זבל כי הוא מתכוון לבצע מלאכה חקלאית אסורה, שהרי אין בבעלותו שדה בית השלחין, אולם כותב הרא”ש (בפירושו למשנה) שאם יש לבעל הזבל שדה בית השלחין אסור לו להוציא אשפה בכל השנה כולה. בינו נא, עד כמה חששו חז”ל לאיסורי שביעית ואסרו דברים אלו הנצרכים לשימוש האדם, ואפי’ שהינם רק מלאכות דרבנן, והכל משום מראית העין שלא יאמרו שהוא מעבד שדותיו בשנה השביעית.

עוד למדנו, במסכת שביעית (פ”ד) כי חז”ל גזרו לאסור ליקוט אבנים מהשדה אף כשלוקט לצורך בינוי – “משרבו עוברי עבירה” – “שהיו מלקטין בשדותיהן בין דקים בין גסים ואומרים גסים לקטנו” (רע”ב), ו”התקינו שיהא מלקט זה מתוך של זה וזה מתוך של זה שלא בטובה”, דהיינו אסרו כל ליקוט אבנים משדהו.

ובהמשך הפרק שם קנסו את המזבל שדהו או החורש (לחד מ”ד מדובר בחרישה פעם שני’ שאינה מועילה כ”כ לשדה) בשנה השביעית, שלא יחכרו ממנו את השדה בשנה השמינית משום שחילל את שבת הארץ, וגם כאן מדובר אף במלאכות האסורות מדרבנן.

ובמסכת עבודה זרה (סב) למדנו שחז”ל קנסו את החמרים העושים מלאכה בפירות שביעית ששכרן יהיה קדוש בקדושת שביעית ואפי’ שלא עשו שום מלאכה האסורה בגוף הפירות. ולשיטת התוס’ לא נכשלו באיסור סחורה, והקנס הוא משום “דדמי” לסחורה ואעפי”כ החמירו עליהם חז”ל משום מגדר מלתא ולחזק בדקי שבת הארץ. עוד מצינו במשנה בסנהדרין (פ”ג מ”ג) שהחמירו על סוחרי שביעית ופסלו אותם לעדות. ועי’ בפיה”מ להר”מ שכתב “וכן סוחרי שביעית לוקחים ממון שאינו שלהם לעשות סחורה”, דהיינו שחז”ל התייחסו לנוהג בפירות שביעית שלא כדין, כגזלן שנוטל ממון שאינו שלו.

ומאליה מתבקשת המסקנה כי הקושי בקיום המצוה לא הביא את חז”ל לחיפוש דרכים להפקעת המצוה בדרך של מכירה או בכל דרך שהיא, אלא אדרבה, חשיבות המצוה למרות קשיי הקיום הביאו את חז”ל לבנות חומה ודייק על מצות השמיטה,  ולאורם נלך – לפעול בכל הכח למען שומרי שביעית ושמירתה. 

 (ואכן בקו”א לספר שבת הארץ הקשה דאם המכירה יש לה תוקף, אמאי לא מצינו מכירה בחז”ל,  יעויין שם מה שתירץ, וכבר העירו שאף תרוציו אינם שייכים בזמנינו ואכמ”ל).

הבה ונזעק באזני אחים טועים – מי שמבקש לחזק את הישוב היהודי בארץ הקודש – יתבונן נא בדברים, וישים ללבו דברי הכלי יקר (בתחילת פרשת בהר ד”ה שש שנים). “כי באמת אני הנותן לך ארץ, ולא בחרבך ירשת ארץ, ויש לחוש שלא תטעה לומר שלך הארץ, על כן אני מצוך ושבתה הארץ שבת לה’ – לא לשם תוספת כח בארץ כי אם לשם ה’ לגלות כי הוא יתברך בעל השדה, ובזכות שתשבות לשם ה’ תזכה למה שנאמר שש שנים תזרע שדך וגו’ ואספת את תבואתה, לאפוקי אם לא תשבית לשם ה’ אז תתחייב גלות ולא תזרע אפילו בשש שנים”.