הבא: סימן ל"ח חיוב מעשר כספים <<
יו"ד סימן ל"ז
בענין מעשר כספים
א. כתב הט"ז יו"ד (סימן שלא ס"ק לב), דדין מעשר כספים שמפרישין מן ריוח הממון, דומה לדין מעשר עני של תבואה ופירות, ותמה על דעת הב"ח שכתב שאין בזה חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן. ובפתחי תשובה (שם סקי"ב), ציין לשו"ת שער אפרים (סימן פד), ושו"ת חוות יאיר (סימן רכד), ושאילת יעב"ץ (ח"א ס"ו), וספר באר יעקב. וכתב דתימא על הגאונים הנזכרים שנעלם מהם תשובת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן עד), שמבואר שם כדעת הב"ח, שאינו מן התורה ולא מדרבנן, ואינו אלא מנהגא בעלמא. אמנם המהר"ם כתב שם שחשיב כדברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור שאי אתה רשאי להתירן בפניהם. וכתב הפ"ת שמצא בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סימן פז), שהאריך בזה, ותמה עליהם ג"כ בזה. והביא שכן העלה בספר משנת חכמים (הלכות יסודי התורה דף יז), שאין למעשר כספים עיקר לא מן התורה ולא מד"ס, אבל אם נהג הוי כמו מנהג של מצוה שאין לבטל כלל, אם לא לצורך גדול, עיי"ש.
והנה בשאילת יעב"ץ (ח"א סי' ג ד"ה ועוד) כתב דנלמד מהגמ' בשבת (דף קיט ע"א) בעא מיניה רבי מר' ישמעאל בר"י עשירים שבאר"י במה הן זוכין ואומרת הגמ' בשביל שמעשרים, ועשירי בבל במה הם זוכים בשביל שמכבדין את התורה, ובשאר ארצות בשביל שמכבדין את השבת. וממה שהגמ' לא כתבה שעשירי בבל זוכים בשביל שנותנים מעשר כספים ראיה שאין חיוב מהתורה ואינו חייב כלל. ועי' גם בחידושיו לגמ' שכתב כן. אכן בנשאל דוד (סי' כד) כתב דאין להביא ראיה משם דאפשר שהיו יודעים שאין נזהרים בזה בבבל וכמו שלא תירצה כן הגמ' לגבי שאר ארצות.
אכן ברמב"ם (פ"ז מהלכות מתנות עניים ה"ה) כתב דעד חומש מנכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה מדה בינונית. הרי דדעת הרמב"ם שחייב במעש"כ, אלא שלא כתב שם אם חיובו מהתורה או מדרבנן, ואפשר אולי שחיובו רק משום מנהג.
ובדרך אמונה (צה"ל ס"ק נג) כתב ע"פ הפ"ת הנ"ל שהכרעת האחרונים שמעשר כספים אינו חיוב אלא מנהג ישראל, אבל אם נהג בזה אין לבטלו כלל אם לא לצורך גדול. וגם צריך התרה אם לא התנה בהתחלה שיהא בל"נ.
והנה כאשר הוא מפריש עשירית למע"כ או חומש, היה מן הראוי שיפריש במדויק ולא יוסיף על המעשר שהוא נותן, דמצאנו שכן כתב בשו"ת אבקת רוכל (סימן ג) "ומכל עשרה יפריש אחד לא פחות ולא יותר וכו'" ואף שאולי אפשר הי' לומר דזו שיגרא דלישנא או חשש שמא יפחות מעשירית, המעיין בהמשך דבריו ימצא שכתב כן להדיא, וז"ל: ויזהר שלא לפחות מהעשירית וגם לא יוסיף כי כל המוסיף גורע כי למעשר סוד ויסוד, עכ"ל. הרי דלדברי האבקת רוכל ראוי לדייק בנתינת המעשר. וכ"כ בשיירי כנה"ג יו"ד סי' רמט על הטור, עי"ש. אכן שמעתי מרבינו הגרי"ש אלישיב שליט"א שאפשר לנהוג כפי שמובא בכמה אחרונים, להתנות ולומר שכל מה שמוסיף על המעשר שיהיה לצדקה, דאז הנשאר שנותן למע"כ הוא במדויק.
ב. נתינת מעשר לצורך מצוה
ויש לעיין לאותם הנוהגים להפריש מעשר כספים מריוח נכסיהם בקביעות, אי שרי להם ליתן ממעות המעשר לשאר עניני צדקה וצרכי ציבור, או דחייבים ליתן מעות אלו דוקא לעניים. והנה בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רלא) נשאל לגבי אחד שנתחייב לזון את בנו וכבד עליו העול, ושאל אם יכול ליתן את זה ממעשר כספים. ובתוך דבריו שם הביא שנחלקו הרמ"א והש"ך, דעת הרמ"א ע"פ המהרי"ל שאין לעשות ממעות מע"כ שום מצוה מהטעם שמע"כ שייך רק לעניים בלבד. והש"ך סובר שאפשר לעשות מצוה במעות המעשר ואפשר גם לזון בניו הגדולים בזה. והמעיין שם בדבריו יראה שכתב שלא ליתן למצוות, שמעיקר הדין מע"כ מיועד רק לעניים. ורק במקום שהתנה מפורש לפני שהתחיל להפריש מעות למע"כ שיתן גם למצוות, בזה כו"ע מודים שאפשר ליתן למצוות, אבל במקום שלא התנה אין ליתן לשום מצווה.
אמנם לדעת מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (וכבר נדפס בקובץ תשובות ח"ג סי' קמז) להני פוסקים שחיוב מעש"כ הוא מעיקר הדין לא יועיל תנאי, וכל מה דמהני תנאי הוא רק אם חשיב מנהג ישראל. וכן אם בתחילת הנהגתו התנה שיהא בלא נדר, א"כ בידו להתנות כל פעם בזמן שהוא מפריש שיהא בידו להשתמש גם למצוות. והוסיף מרן ואמר שאדם שהרגיל עצמו לתת מעש"כ כפי שרגילים היום שנותנים גם לצרכים אחרים, מותר גם בלא תנאי. כיון שאינו חיוב מוחלט והוא לא קיבל על עצמו במפורש להפריש מעות למעשר כספים, אלא כפי המנהג שנוהגים היום, ולמעשה רגילים היום ליתן גם לשאר מצוות.
אכן במקום שכוונתו ליתן את המע"כ כדין צדקה חייב ליתן את המעות לצדקה בלבד ולא לשאר מצוות. ויעויין בהערות על מסכת כתובות דמשמעות הדברים, כי המנהג הוא ליתן מעש"כ גם לצורך מצוה (כמובא לעיל), אכן אם התחיל במעש"כ ונתן לעניים ולא אמר בלי נדר הרי חייב ליתן המעש"כ לעניים דווקא. אמנם אף בכה"ג יכול לתרום ממעות המעשר למוסד שחלק גדול מהוצאותיו הוא לצדקה כגון החזקת כוללי אברכים, שחשיב צדקה גמורה, דכספי צדקה אלו ניתנים להם לפרנסתם ולפרנסת בני ביתם, והרי זה בכלל צדקה – אף על פי שהמוסד עוסק גם במצוות אחרות. וכן באופן שמקבצים מעות במשותף למוסד מרכזי, העוסק בפעילות בשאר מצוות וצרכי ציבור וגם מחזיק כולל אברכים, שמעתי מפי מרן שליט"א, דבכה"ג אפשר להתנות שכספי מעשר הכספים שיתקבלו, יהיו לצורך החזקת האברכים ובני ביתם, שזו צדקה גמורה לכו"ע.
ויש להוסיף, דיש הנוהגים ליתן חומש ויש להם ליתן שני מעשרות ולא חומש בבת אחת, וכמ"ש השטמ"ק (כתובות דף נ ע"א), דהטעם שנותן חומש הוא כנגד שני מעשרות מעשר ראשון ומעשר שני, וראוי ליתנם בזה אחר זה ולא בב"א. וביאר שם בשטמ"ק שאף על פי שחלק המעשר יש ליתנן דווקא לעניים הרי החומש העודף על המעשר יכול ליתנו לכל צורך מצוה אפי' לצורך עצמו שהרי מעש"ש ניתן לאכילה אף לו ולבניו ולב"ב. ע"ש.
ג. לאלו מצוות יכול ליתן
אף אם נותן לשאר מצוות צריך להקפיד ליתן ממעות המעשר דוקא לאלו המצוות שיש בהם דררא דצדקה, ולא לצורך מצוות אחרות. ואין להקשות מדברי מהר"ר מנחם הביאו הדרישה (סי' רמט סק"א) והט"ז (שם), שהתיר ליתן ממעות מעשר כספים כדי להיות בעל ברית (=סנדק) או להכניס לחופה, ואמר מרן שליט"א דהתם היינו טעמא, שהסנדק נותן הוצאות סעודת המילה, כשאין יד האב משגת, וכן השושבין נותן להחתן הוצאות הנישואין כשהוא מדלת העם (ועיין ערוך השולחן), ושפיר חשיב מצוה שיש בה דררא דצדקה. וכן קניית ספרים להשאילם לאחרים, הי' בה בעבר משום דררא דצדקה, והיה מותר לקנותם ממעות מעשר עני (עיין בדרישה יו"ד סי' רמט ובבאר שבע סי' מא, ובשו"ת בית דינו של שלמה סי' א, ואכמ"ל), אך דוקא במקום שיש לרבים צורך בספרים הללו, וכן כל ענין של מצוה שיש בה צורך רבים. אכן בזמן הזה דהספרים מצוים בכל מקום, דעת מרן הגריש"א שליט"א דאי אפשר להקל בזה ולהחשיב את זה לצורך הרבים. וע"ע בדרך אמונה (בצה"ל סק"ס) בשם החזו"א שאסור ליתן ממעות מעשר להדפסת ספרים אפי' אם המחבר עני, אא"כ הוא ספר שכל העולם צריך לו (דאז הוי כמ"ש הכל עניים הן אצל ספר תורה).
לפי"ז מי שרוצה לתת את מעות המע"כ עבור כתיבת ס"ת כדי לקיים מצות כתיבת ס"ת, כמו שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" [ונפסק ברמב"ם (פ"ז מהל' ס"ת ה"א). אף דהרא"ש בהל' ס"ת (סי' א) כתב שעיקר המצוה היא כדי ללמוד, ולכן כתב שיוצאים גם בהדפסת חומשים ש"ס ומשניות, ועפי"ז כתבו האחרונים שבזמנינו שאין לומדים מהס"ת עיקר המצוה בספרים הנדפסים (פרישה), וע"ע בפנים מאירות (ח"ג סי' כ) שהביא שכ"כ הש"ך. אך הב"י כתב שגם היום יש מצוה לכתוב ס"ת והסכים עימו הגר"א בביאורו וכ"כ הברכ"י], אינו יכול לקיים מצוה זו ממעות מעשר, דאם מדובר כשאין צורך בספר תורה לציבור כגון במקום שיש כבר כמה ס"ת בבית הכנסת, בזה נראה פשוט שאין ליקח ממעות המע"כ. אבל גם במקום שיש צורך רב בס"ת דאין להם במה לקרא, הרי אף דיכול להשתמש במעות אלו עבור כתיבת הס"ת, אינו מקיים בזה מצות כתיבת ס"ת דהרי במעות מעש"כ אסור לו להיות בעלים על הדבר, אלא ניתנים לציבור.
וכן הנותן מעות עבור קנית מקום בבית הכנסת, והדמים המרובים מוכיחים שאין כל התשלום עבור המקום עצמו, אלא עבור השתתפות בבנית בית הכנסת או החזקת בית הכנסת. בזה יש להעריך מה ניתן עבור החוב העצמי על המקום ומה ניתן עבור בית הכנסת, וכל מה שניתן עבור בית הכנסת אפשר ליקח ממעות המע"כ דגם בזה איכא דררא דצדקה. ושמעתי בשם מרן שליט"א באחת מהשכונות החדשות שרצו לבנות בית הכנסת כדי שיהיה מקום תפילה לבני השכונה וגבו תשלום עבור מקום בבית הכנסת, ואמר מרן שליט"א שחצי מהתשלום אפשר לקחת ממעות מע"כ.
ויש להעיר כי ישנם מקרים שאנשים סוברים שניתן לשלם אותם ממעות מעשר והדבר פשוט שאי אפשר לנהוג כן, לדוגמא הבא לפרוע חוב חבירו, שהיה חייב לפורעו מצד הדין (וכגון שאבי החתן לא פרע את שכר השדכן, ובא אחר ופייסו בממון, כדי שלא יקפיד על החתן ולא יהא ח"ו חסרון בבית הנבנה), אין יכול ליטול מעות אלו מכספי המעשר דידיה, אא"כ אבי החתן הוא בגדר עני, דאל"כ הרי הוא פורע חוב אחרים שאינם עניים ממעות המעשר, ותשלום חוב אחרים אינו יכול להשתלם ממעות מעשר כספים.
ד. פרנסת וחינוך בניו – ממעות מעשר
עוד יש לדון באדם המעוניין לזון את בניו הגדולים יותר מגיל שש ממעות מעשר כספים, האם יכול להחשיב מעות אלו שנתן לבניו שקיים נתינת מעשר כספים. ומחדש האג"מ (יו"ד ח"א סימן קמג) דכיון שהדרך שדרים הבנים הגדולים בבית ואין יוצאים מהבית להרויח בפני עצמם עד נשואיהם, ממילא חשיב כמו ארחי ופרחי שמובאר בגמ' בכתובות (דף סד ע"ב) שמחויב לתת לאשתו מטעם שחייב במזונותיה, ובודאי שחייב בבניו ובנותיו הגדולים שהאב מעונין שיהיו בבית. ואינו יכול לומר לאשתו שתהיה אכזרית ולא תזון אותם. הרי שזה חוב של האב ולא יכול לזון אותם מכספי מע"כ דכל שהוא חוב לו אין יכול לפרוע ממעות מעש"כ. וע"ע בברכי יוסף (סי' רמט סעיף יח). וכתב בדרך אמונה (פ"ז צה"ל סג) שכן הורה מרן החזו"א זצ"ל דאין לפרוע ממעות מע"כ. ועי' באג"מ שם שכתב שכל זה עד הזמן שילכו להרויח בעצמם, ולפי"ז בזמנינו שהבחורים סמוכים על שולחן אביהם עד זמן החתונה אין להחשיב מעות שנותנים עבורם עד החתונה למע"כ. אכן ממרן שליט"א שמעתי שעד גיל י"ח שנים אין להחשיב את המעות שנותנים עבורם לחשבון מע"כ, ולאחר י"ח שנים כיון שאז הרגילות בעולם שכבר הבנים ניזונים מעצמם אפשר ליתן ממעות מעשר. דכל מה שמחויב האב ליתן לבנים הוא מצד החוב שיש לו לאשתו ומעיקר הדין זה עד גיל ו', אלא שבזמנינו האריכו את הזמן כיון שאין רגילים לזון מעצמם עד גיל י"ח, שזה הזמן שרגילים בעולם ללכת ולזון את עצמם, אבל בגיל מבוגר יותר אינו חייב להחזיקם ויכול ליתן להם ממעות מעש"כ.
לפי"ז יש לדון גם במה שנותן לחינוך בניו עד גיל שמונה עשרה האם יכול ליקח ממעות מע"כ, דהרי חוב הוא לו לחנך את בניו. ושמעתי ממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א דחשיב כחוב שלו ולא יכול לפרוע ממעות מע"כ, וכ"כ באהבת חסד (פי"ט סעיף ב). אכן במקום שנותן מעבר להוצאות הרגילות לחינוך וכגון שהוא לוקח לבניו מלמדים נוספים, או שבוחר במקום שמשלמים שם יותר מהרגיל יכול להפחית המעות הנוספים מכספי מעשר כספים. עוד הוסיף מרן שליט"א דאף בילדים מיוחדים שצריכים חינוך מיוחד (ויש שרגילים שמוציאים ילדים אלו מהבית), בכל אופן אין לזונם מכספי מעשר עד גיל י"ח, ולאחר גיל זה אף שאינם יכולים לזון מעצמם, בכל אופן אפשר לזון אותם מכספי מעשר, דגיל י"ח הוא הזמן שכבר רגילים בעולם לזון מעצמם, וכדלעיל.
אולם יש להזהר, שגם במקום שמותר ליתן ממעות מעש"כ לצורך בניו אין ליתן כל המעש"כ לכך. (עיין שו"ע יור"ד סי' רנז ס"ט, ועה"ש רנא סעי' טז ובאג"מ סי' קמד).
ה. הערות בחישוב ובנתינת מעשר למעשה
עדיין יש לדון כיצד יחשב אדם את חשבון המעשר כספים. כגון שכיר שמקבל שכר ברוטו ומזה מורידים לו מס הכנסה וביטוחים וכו'. ובאג"מ (יו"ד ח"א סי' קמג) יצא לחלק בין מיסים שהם מוטלים על הגברא, דחשיב כאנסו בית המלך את גורנו שמובאר בגמ' שאם הוא בחובו חייב לעשר ע"ז. אבל מסים שהם על הרווח וכגון מס הכנסה אין צורך להחשיבו בחשבון החיוב למע"כ. ושמעתי מרבינו שליט"א שאת החלק הנלקח למס בריאות מסתבר שאיננו פטור, כי יתכן וזה סכום שניתן ממנו לצורך ביטוח רפואי. וכמו"כ אי אפשר לחשב את מיסי ארנונה ככסף שלא נתחייב בו במעש"כ.
והנה ברור שחייבים ליתן מכל רוח שיזמין לו ה' יתברך, והיה מקום לדון בבחור הלומד בישיבה ומקבל כסף להוצאותיו הקטנות, האם חייב ליתן מכסף זה מע"כ. ובתשובה שכתב מרן שליט"א לידידי הרה"ג רבי משה ויא שליט"א בשנת תשכ"ה בענין זה, כתב שם וז"ל: הלכה פסוקה היא (ביו"ד סי' רנא סעיף ג ברמ"א) "פרנסת עצמו קודמת לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו". וכ"כ הש"ך (סי' רמח סק"א) אפילו עני המפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו, היינו כשיש לו פרנסתו בלאו הכי דאם לא כן אינו חייב ליתן צדקה, עכ"ל. הרי דאינו חייב ליתן ממה שקיבל מהוריו להוצאותיו אם בהורדת המעשר לא יוותר לו כדי צורכו. אכן בדרך אמונה (צה"ל ס"ק נח) כתב בשם החזו"א שצריכים ליתן מע"כ ממעות התמיכה שמקבלין מהישיבה. ואולי מדובר כאשר לבחור יש מעות להוצאותיו וקיבל עוד כסף מהישיבה, דבזה כתב החזו"א ליתן מע"כ.
ממכתבו זה של מרן שליט"א למדנו עוד, כי אלו אשר פרנסתם דחוקה ואין היא מספיקה לכלכל אותם ואת ב"ב אינם מחוייבים להפריש מעש"כ, אולם כמובן שאין יכולים להחשיב בכדי פרנסתם מיני מותרות אלא רק דברים הנצרכים בדרך סיפוקם הרגיל.
ו. חיוב מעשר במציאה שהחזיר
מעשה באדם שמצא מציאה שמעיקר הדין היא שלו, וכגון במקום שרובם עכו"ם שאפילו נתן בהם הישראל סימן אינו חייב להחזיר. וכתב השו"ע (חו"מ סי' רנט סעי' ה) טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר. וכן פסק הרמ"א (שם בסעיף ז) לגבי זוטו של ים שהדין בהם הרי אלו שלו אפילו הבעלים עומד וצווח, וכתב הרמ"א טוב וישר להחזיר כמו שנתבאר בסעיף ז. ובשו"ע הרב (הל' מציאה ופיקדון סעיף יח) כתב שאפילו בדבר שאין בו סימן אם יודע בבירור של מי הוא ואע"פ שכבר נתייאשו הבעלים, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר, וכתב הטעם שאינו כהפקר גמור, שהרי לא מתייאש ומפקיר מרצונו. והנה בכל הנ"ל אם היה משאיר אצלו את המציאה בודאי היה חייב ליתן מע"כ. וא"כ יש לדון באם מחזיר לבעלים את המציאה, האם יש לו חיוב ליתן מע"כ. והיה מקום לומר שאינו חייב במע"כ שהרי יש לו חיוב מצד ועשית הישר והטוב. ועי' שם גם בש"ך (ס"ק ג) שנוהגים להחזיר, ושהראבי"ה והראב"ן כתבו דכייפינן להחזיר היכא שהמוצא עשיר, וע"ע בקצות החושן (שם ס"ק ג). וא"כ אין המעות נחשבים כשלו, אלא חייב להחזירם לבעליהם, וממילא אינו חייב ליתן מהם מע"כ. אכן שמעתי ממרן בשיעור שנמסר בתפארת בחורים, שחייב במעש"כ. וראייתי מאברהם אבינו ע"ה, שאף שהחזיר למלך סדום את כל הרכוש שלקח מארבעת המלכים, כדי שלא יאמר אני העשרתי את אברהם, אע"פ שהכל נחשב כשלו כדין המציל מן זוטו של ים, בכל אופן נתן מזה מעש"כ, כמו שנאמר "ויתן לו מעשר מכל". וה"ה במציאה אף שבפועל מחזיר את המציאה, כיון שהוא זכה במציאה כבר, חייב ליתן ע"ז מעשר. ואחר כן הראו לי שכן כתוב בהערות למס' כתובות (דף נ ע"א), וכ"כ בדרך אמונה (פ"ז ה"ה בביאור ההלכה) שכתב שצריך ליתן מעשר קודם שמחזיר, והביא ראיה מאברהם אבינו, כנ"ל.
