הבא: סימן ו' בענין שרוולי נקניק מנו"ט <<
יו"ד סימן ה'
נאמנות נכרי באיסורים
בדבר מאכל המיוצר בביח"ר ללא פיקוח כשרות, אולם יש מכתב של כימאי המציין את כל המרכיבים הנמצאים במוצר (כולל מרכיבים שאין חובה לציינם עפ"י החוק), ולפי מכתב זה לא מעורב במוצר דבר איסור. גם ביררו שבזמן שביהח"ר מייצר את המוצר הנ"ל לא מיוצר שם כל מוצר אחר. ושאלתם האם בשעת דחק כזו מותר לפרסם שמוצר זה הינו כשר לאכילה, כדי שישתמשו במוצר זה ולא ח"ו במוצר המיוצר במקומות אחרים שבהם נעשה בנו"ט. כבר כתבתי לכם כי לדעת מרן שליט"א בכה"ג הכימאי נאמן, ורק אצרף בזאת יסוד דברי הראשונים בנאמנות נכרי.
א. אי' בחולין (דף צז ע"א) אמר רבא מריש הוה קא קשיא לי הא דתניא קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בשל בנותן טעם. תרומה, לא יבשל בה חולין, ואם בשל בנותן טעם. בשלמא תרומה טעים לה כהן, אלא בשר בחלב מאן טעים ליה, השתא דאמר רבי יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה, הכא נמי סמכינן אקפילא ארמאה. אמר רבא אמור רבנן בטעמא, ואמור רבנן בקפילא, ואמור רבנן בשישים, הלכך מין בשאינו מינו דהתירא בטעמא, דאיסורא בקפילא, ומין במינו דליכא למיקם אטעמא, אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא בשישים, ע"כ. ומבואר שיש אופנים דסמכינן על טעימת נכרי מומחה לידע האם התבשיל מותר לישראל.
וברש"י שם כתב "ליטעמיה קפילא, נחתום עובד כוכבים, ואשמועינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו, ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר", עכ"ל. וכ"כ הרא"ש שם (פ"ז סכ"ה). ומבואר דס"ל לרש"י דכשאינו מסיח לפי תומו אינו נאמן, דעיקר נאמנות הנכרי הוא משום מסל"ת, ולא משום שהוא אומן, ואולי לפי רש"י לא בעינן דוקא אומן, וכדכתב הב"י (יו"ד ריש סימן צח) בדעת הרא"ש.
אך התוס' שם (ד"ה סמכינן), כתבו דאע"ג דעובד כוכבים הוא, כיון דקפילא הוא, לא משקר, שלא יפסיד אומנותו, ע"כ. ומשמע דלא מיירי במסל"ת, וסמכינן עליו משום דכל היכא דהוי קפילא לא מרע אנפשיה.
ולכאורה צ"ב בדעת רש"י דאי עדות הנכרי פסולה מן התורה, היכי סמכינן על עדותו אפילו במסיח לפי תומו. ובפרט אי טעם כעיקר דאורייתא, הרי התבשיל אסור מן התורה, והיכי סמכינן אעדות נכרי להתירו. וכל מה שהאמינו חכמים מסל"ת הוא דוקא באיסור דרבנן, כדאיתא בב"ק (דף קיד ע"ב).
ואפשר ליישב דעת רש"י בג' אופנים, דהנה בחולין (דף צח ע"א), אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בשישים, ופירש"י שם דמיירי באופן שבדקנו אותו ולא יהיב טעמא, או באופן דליכא למיקם אטעמא כגון מין במינו, עיי"ש, וכן הביא הטור (ריש סימן צח), דדעת רש"י דהא דסמכינן אקפילא היינו דוקא בדאיכא שישים, ואפ"ה לא שרי עד שיטעמנו קפילא, אבל קפילא בלא שישים, או שישים בלא קפילא לא. וכן נקט בראש יוסף שם דלרש"י מהני קפילא רק בדאיכא שישים. ולפ"ז א"ש טפי, דכיון דאין זו אלא חומרא, דכל מה דסמכינן אנכרי היינו דוקא בדאיכא שישים, לפיכך סמכינן עליו במסל"ת, אף דעדותו פסולה מן התורה, דבלא"ה הא איכא שישים.
עוד יתכן דרש"י ס"ל דטעם כעיקר אינו אסור מן התורה, אלא מדרבנן, ולפיכך סמכינן אנכרי אף שעדותו פסולה מה"ת, וכמו שכתב התשב"ץ, (ח"א סימן עח), דאף אם התורה פסלה את עדות הנכרי, מ"מ סמכו חכמים עליהם בכמה מקומות בדבר שחזקתם שאינם משקרים, עיי"ש, ולפיכך בנידון דידן שהוא דרבנן סמכו עליו במסל"ת דבזה אין חשש משקר. ועיין עוד בשו"ע יו"ד (סימן סט ס"י), בנאמנות הנכרי לענין הדחת הבשר.
עוד יתכן דרש"י אזיל לשיטתו דס"ל דעדות נכרי כשרה מן התורה, וכמו שהביא התוס' (ב"ק דף פח ע"א ד"ה יהא) בשמו. וכמו שכתבו בגיטין (דף ט ע"ב) ד"ה פסולא, דעד כותי פסול מדרבנן, וכן הביא בתשב"ץ שם שראה גליוני חכמי הצרפתים ז"ל דמן התורה כשרים הם, דלא מצינו בשום מקום רמז לפסול אותם כקרובים ושאר פסולים, אלא משום דסתם עכו"ם משקרי, וכדאמרינן ביבמות, (דף קכא ע"ב), מדכתיב אשר פיהם דבר שוא וגו', ומש"ה אנו חוששין לעדותן, ואי איכא למימר דלא משקרי מקבלינן סהדותייהו, ומש"ה אמרינן בגיטין, דשטרות העולים בערכאות של נכרים כשרים הן אע"פ שחותמיהן נכרים. ולפ"ז א"ש דהצריך רש"י שיהי' דוקא מסיח לפי תומו דבכה"ג ליכא חשש משקר, וממילא נאמן הנכרי, דמעיקר הדין היכא שאין חשש שישקר הרי הוא נאמן מן התורה, ולפיכך אף אם טעם כעיקר דאורייתא, איכא למיסמך אקפילא.
והנה באגרות משה (יו"ד ח"א סימן נה), דן בנאמנות נכרים לענין איסורים, וכתב שאין לצרף את דברי התשב"ץ שגוי כשר לעדות מן התורה ופסול רק מדרבנן משום חשש משקר, דפשוט שאילו היה צריך באיסורים לדין עדות היו הנכרים פסולים להעיד, משום דאינם בתורת איסורים, וכמו שאינם כשרים לגיטין וקידושין מטעם דלאו בני כריתות נינהו, ורק לממון כשרים מטעם שכתב רש"י (בגיטין דף ט) דאיתנהו בממון משום דאף בני נח נצטוו על הדינים. אלא טעם הדבר שנכרי נאמן לענין איסורים הוא משום שאין צריך באיסורין לדין עדות כלל, דאין בזה דין הגדה בפני בי"ד, וכסברת הט"ז (יו"ד סימן צח סק"ב) לפי מה שביאר בחוו"ד (שם), ובאם יש לנו רק הוכחה סגי. וממילא מסל"ת מהני להחזיקו בהיתר – דהוי הוכחה.
אמנם אי נימא דמש"כ רש"י דמיירי בנחתום, הוא אומן בדוקא, א"כ בעינן תרתי, גם שיהיה אומן וגם שיהיה מסל"ת, ובלא זה לא סמכינן אקפילא. אבל יתכן דמה דבעי' אומן, אינו משום דאל"ה חיישינן שהוא משקר, דהא מיירי במסל"ת, אלא דאם אינו אומן ואין בקי בטעמי האוכלין, עלול להיות שלא ירגיש טעם כל שהוא ויתיר את האסור, וכדיבואר להלן בעזהשי"ת.
ב. לדעת התוס' דנאמנות הנכרי היא משום דלא מרע אומנותיה וכיון דקפילא הוא לא משקר שלא יפסיד אומנותו, א"כ לכאורה לא מיירי במסל"ת, ואעפ"כ נאמן.
והנה אי נימא דטעם כעיקר מן התורה וכשיטת ר"ת, מובן הא דמסל"ת לא מהני לגביה ומשום דמסל"ת לא מהני אלא בדרבנן. וע"כ הוצרכו התוס' לומר דנאמן משום דחזקת הקפילא שלא ישקר, כדי שלא ירע אומנותו דהיא חזקה גמורה מן התורה, ולפיכך מהני אף לר"ת דטעם כעיקר מן התורה. ובאמת לפ"ז מיירי אף באינו מסל"ת, ודוקא באומן סמכינן עליו, דלא מרע לאומנותיה.
אכן יתכן דהתוס' מיירי דוקא במסל"ת, ותרתי בעינן גם שיהי' אומן וגם שיהי' מסל"ת, וכדעת הרשב"א שהובאה בב"י יו"ד (ריש סימן צח). וכתב באג"מ (אה"ע ח"ד סי' יב) דמסל"ת לא מהני בדאורייתא, דאף שהנכרי מסל"ת מ"מ יתכן שהוא משקר, ועדיין הדבר מוטל בספק, ולפיכך מהני רק לענין דרבנן דספק דרבנן לקולא. ועוד הוסיף שאם יש צד לקולא נוסף למסל"ת מהני אף לדאורייתא, דהוי כתרי ספיקי. ולפ"ז יתכן דהתוס' מיירי בקפילא אומן המסל"ת, וא"כ הוו תרי ספיקי, ומשום כך מהני אף לענין דאורייתא.
עוד יתכן דמה דבעינן אומן דוקא, משום שאם אינו אומן יש לחשוש שמא אינו בקי בטעם יפה, ואינו מרגיש בטעמא קלישתא. וכעין מש"כ הרשב"א בחולין (דף צב), שיש שפירשו דרבי יצחק בר מרתא משמיה דרב ועולא דפליגי האם התורה אסרה בגיד הנשה רק את הקנוקנות שבו או שהתורה חייבה עליו אף שהוא כעץ, אפליגו בפלוגתא דתנאי, (חולין נט ע"ב), האם יש בגידין בנותן טעם, דרב יצחק סבר שיש בגידין שאסרה תורה בנו"ט, ולפיכך ס"ל דלא אסרה תורה אלא קנוקנות, ועולא סבר דאף שהוא כעץ ואין בו טעם, מ"מ גזירת הכתוב לאוסרו. והקשה הרשב"א דא"כ הו"ל לאיפלוגי אמתני' דירך שנתבשל בה גיד הנשה כמאן הלכתא. וכתב שם הרשב"א דא"נ י"ל דעולא נמי ס"ל כמ"ד יש בגידין בנותן טעם, והא דקרי ליה עץ לדברי רבי יצחק קאמר, כלומר לדידי יש בגידין בנותן טעם סבירא לי, וטעם יש בהן, אלא אפילו לדידך דס"ל דאין בהם טעם, אפ"ה טפי עדיף למימר דעץ זה אסרה תורה, ממה שנוציא קרא מפשטיה, דגיד אמר רחמנא ולא קנוקנות. אבל כתב הרשב"א דזה מן התימא שנחלקו במה שיעיד עליו החיך, ליטעמיה קפילא ולימא אם יש בו נתינת טעם אם לא, ואין זה דרך למחלוקתן של חכמים. ובסוף דבריו שם כתב דשמא ס"ל דבטעם משהו לא סמכינן אקפילא. ומבואר דאפילו בקפילא יתכן דנחלקו האם סמכינן עליה בטעם משהו. ולפ"ז פשוט דעל נכרי שאינו אומן לא סמכינן כלל, דיתכן שאינו בקי בטעם כדקא יאות, ורק על אומן הבקי בטעם סמכינן.
ג. אלא דלפ"ז צ"ב, דבסוגיא דחולין שם משמע דבתרומה שרי ע"י שיטעמנו כהן, ומשמע דכל כהן נאמן להתירו כשיאמר שאין מורגש בו טעם תרומה. ואי נימא דכל שאינו אומן חיישינן שמא אינו בקי שפיר בטעמים, א"כ היכי סמכינן בתרומה על כהן שאינו אומן.
ונראה דתרומה שאני, דבזה לא איכפת לן בטעמא קלישתא כלל, דעיקר מצות התרומה היא שיהנה ממנה הכהן הנאת גרונו, וכל שאין בו רק טעם קלוש של התרומה לא חשיבא הנאת גרונו, ולא מיחייב עלה משום תרומה. וכמו שמבואר ממש"כ הרמב"ם (פי"א הי"ד והט"ו מהל' תרומות) שהכלי שהיה בו התרומה מותר ליתן בו שמן חולין כיון שנטפו ג' טיפים זה אחר זה ולפיכך סמכינן נמי על טעימת כהן שאינו קפילא, דכל שאומר הכהן שאינו מרגיש בו טעם תרומה תו לא חיישינן ליה.
עוד יתכן דהנה כבר חקרו (ראה שו"ת שאלי ציון), בכל פעם שבודקין ע"י קפילא, האם רק כאשר הוא מרגיש את טעמו של האיסור אסור, או אף כשאינו מרגיש ומזהה את טעמו של האיסור, אלא שהוא מרגיש טעם זר בתערובת מ"מ אסור. ואי נימא דכל שמרגיש איזה טעם זר בתבשיל, אף שאינו מרגיש טעם מסויים, חשיב טעם לאסור בשאר איסורים, א"כ י"ל דבתרומה אינו כן, דתרומה אינה איסור, אלא דיש מצוה על הכהן לאכלה, ואף שכל שהכהן מצווה לאכלה הרי היא אסורה לזרים, מ"מ עיקר מצוותה הוא שיאכלנה הכהן, וא"כ מסתבר דאם אין טעם התרומה מורגש בחיך האוכלה, אין חיוב לאכלה, וממילא אינה אסורה עוד לזרים. ולפיכך סמכינן אכהן, אף אם אינו קפילא, ואם טעם את התערובת ואמר שלא חש בטעם התרומה, הרי זו מותרת לזרים.
ד. והנה כתב הרמב"ם (פט"ו מהלכות מאכלות אסורות ה"ל) וז"ל, ואם היה בשר בחלב או יין נסך ויין ערלה וכלאי הכרם שנפלו לדבש, או בשר שקצים ורמשים שנתבשל עם הירק וכיוצא בהן, טועם אותן הגוי וסומכין על פיו, אם אמר אין בו טעם או שאמר יש בו טעם ומטעם רע הוא והרי פגמו, הכל מותר, עכ"ל. ומשמע דגוי נאמן אף אם אינו קפילא, ואף אם אינו מסיח לפי תומו. וצ"ב דהרי הרמב"ם (הל' עדות פ"ט ה"ד) פסק דעדות הנכרי פסולה מן התורה, ועוד צ"ב דהרמב"ם פסק (בהל' מאכ"א פ"ג הי"ט), שאין לוקחין ביצים מן הנכרי אא"כ יש לו טביעות עין שהן ביצי עוף פלוני הטהור, ומבואר דאין לסמוך על עדות הנכרי בזה, ומ"ש מטעימת הגוי בתערובת.
ואפשר לומר דלדעת הרמב"ם דבר שעבידא לאגלויי מיד קיל טפי וכדוגמת מה שהתקשה בפר"ח (יו"ד ריש סימן צח), לדעת הב"י שפסק דאנכרי שאינו קפילא סמכינן דוקא במסל"ת, ואקפילא סמכינן אפילו באינו מסל"ת דלא מרע אנפשיה, האיך סמכינן אנכרי דלאו קפילא במסל"ת, והא קיי"ל טעם כעיקר דאורייתא, ועכו"ם מסל"ת אף באיסור דרבנן לא מהימן וכ"ש באיסור דאורייתא. ותי' דשאני הכא דהויא מילתא דעבידא לאיגלויי מיד, ועדיפא מעדות אשה, דאילו התם אף אם הענין יהיה שקר אינו מתברר מיד, ואף לאחר זמן אפשר שלא יתברר, שהבעל חלף הלך לו לאיים הרחוקים, משא"כ הכא שמיד שטועמין אותו מתברר אם משקר או לא, וכל כה"ג סמכינן אעובד כוכבים מסיח לפי תומו אף באיסורים דאורייתא, עיי"ש. ומבואר דטעימת תבשיל קילא טפי משאר ענינים, הואיל ותיכף ומיד מתברר הדבר. ולפ"ז יתכן דלפיכך ס"ל להרמב"ם דאף באינו קפילא ואינו מסל"ת סמכינן אנכרי, משום, דמיד הדבר מתברר. [ואפשר עוד דכיון דאם יחוש בו הישראל טעמא דאיסורא לא יבלענו, רק יפלטנו מיד, אין בזה אלא איסור דרבנן], ולפיכך אפשר לסמוך על הנכרי שאומר שאין בו טעם איסור ולטועמו.
ולפ"ז באמת אין נאמנות לנכרי כעדות כלל, ורק סמכינן עליה בדבר שמתברר מיד, דבכה"ג לא חשיב בגדר נאמנות.
ה. והנה עצם יסוד הדברים שיש נאמנות שאיננה באה מגדרי עדות מצאנו בכמה מקומות לדוגמא, נודע בשערים דברי האגר"מ (יור"ד ח"א סי' נד וח"ב סי' מג), אודות נאמנות מחלל שבת מצד קים ליה בגויה שאינו משקר. ודבר זה אינו מדין נאמנות אלא שזו ידיעה עצמית – ולכן בשעה"ד התיר להורים שהתארחו אצל בניהם שאוכלים נו"ט לאכול אצלם, משום דקים ליה בגויה שאינו מכשיל את ההורים באיסור יעו"ש – הרי דגם גדר הסמיכה בזו אינו משום נאמנות אלא כבירור וידיעה של השומר תורה ומצוות. [אמנם בזה לדעת מרן הגרי"ש אלישיב אין להקל גם כשקים ליה בגויה שאינו מכשילו ואכמ"ל].
