הבא: סימן כ"ו חיוב נתינת מעשר עני בשווקים הסיטונאיים <<

זרעים סימן כ"ה

בטעם הדבר דראוי לחזור ולהפריש תרומות ומעשרות בבית אף כשקונים בהשגחה מהודרת

להבנת טעם והוראת מרן שליט"א המובאת בסימן הקודם הנני לעמוד כאן על כמה מן הבעיות השכיחות בהפרשת תרו"מ במקומות ציבוריים. אשר בגינם הורה מרן שליט"א שראוי לכ"א לחזור ולהפריש שוב בבית, גם כאשר התוצרת נקנתה בכשרות מהודרת.

ואף על פי שבעריכת הדברים, נשוב על כמה נושאים שכבר נדונו בסימנים אחרים, ביקשנו שירוץ הקורא בו, וירא את אשר לפניו – בדבר הצורך לחזור ולהפריש בבית.

לבל יטעה הקורא, איננו מדברים על מערכת כשרות שאיננה מקפידה על אזהרת בעל החרדים (פרק נב) כי "מי שאינו יודע בתרו"מ אל יהא לו עסק עמהם", אלא אפילו כאשר מדובר במערכת כשרות שמשגיחיה הינם בקיאים במלאכתם, מורה מרן שליט"א כי ראוי לשוב ולהפריש כ"א בביתו. לעומת זאת במקומות בהם המשגיחים לא בקיאים בידע בסיסי בהלכות תרו"מ ומעולם לא עמדו בכור המבחן הרי מעיקר הדין חייבים להפריש אחריהם, אלא שצריכים סיעתא דשמיא מיוחדת שההפרשה בבית אכן תתקן את הפירות, כי פעמים משגיח שאינו יודע מלאכתו מקלקל ומעוות באופן שאי אפשר לתקן אחריו, ולא בזה עסקינן. אלא כוונתנו לדון אודות הוראת מרן שליט"א המורה לשוב ולהפריש אף מתוצרת שנקנתה בחנות של ועד כשרות שנוהג כהלכה.

א. תקנת דמאי

הנה לכאורה היה מקום לומר שחייבים לשוב ולהפריש בבית משום תקנת דמאי, שהרי תקנו חז"ל שהלוקח פירות מעם הארץ חייב להפריש (כמבואר סוטה מח ע"א), ורק הלוקח ממי שהוא נאמן על המעשרות פטור מלהפריש. ומכיון שיש סדר להיות ולהתמנות על הנאמנים על המעשרות כמבואר ברמב"ם (מעשרות פ"י ה"א), הרי כל שלא עשה כסדר הזה הי' מקום לומר שאף אם אני סומך עליו שהפריש תרומות ומעשרות כדין – עדין מוטלת עלי חובה לשוב ולהפריש. אולם כבר הכריע מרן החזו"א דאין חייב להפריש וכמש"כ (שביעית סי' י' סק"ח), "כן המנהג שחברין מאמינין זה לזה ומנהג ישראל תורה", ולכן נוהגין שסומכים איש על רעהו שהפרישו תרומות ומעשרות. אמנם שמעתי מהרה"ג ר"א רוט שליט"א ששמע ממורנו הגר"ח קניבסקי שליט"א, כי אחד מחשובי תלמידי מרן החזו"א עשה "בר-מצוה" לבנו וכמובן שהפריש מכל המאכלים שהגיש שם. בבר מצוה השתתף הגאון רבי יוסף דינקלס זצ"ל ואבי הבן הודיעו כי הפריש תרומות ומעשרות כדין. הגר"י דינקלס לא הסתפק בזאת והפריש שוב תרו"מ ממה שהיה בדעתו לאכול (כנראה אחרי שקנה מנתו). והנה אותו ת"ח חשוב אבי הבר מצוה הי' סמוך וברור לו כי הפריש כדין, ולכן אכל את התרו"מ שהפריש הגר"י דינקלס. וכשסיפר הדבר למרן החזו"א השיבו, כי נכשל במאכלות אסורות. ולכאורה על כרחנו צריך לומר כי לדעת החזו"א אם אדם איננו סומך על חבירו, הרי חוזרת חובת ההפרשה מצד תקנת דמאי ומכיון שכן חל שם תרו"מ על מה שהפריש (ואולי זה תלוי בגדרי תקנת דמאי ראה אתוון דאוריתא כלל ו' ואכמ"ל). מכל מקום הנוהג הרווח אצל יראי ד' שסומכין איש על רעהו בהפרשת תרומות ומעשרות, אמנם כל זה רק כאשר לוקחים תוצרת מאיש ירא ד'.

אלא דהיה מקום לדון שעכ"פ אם קונה מחנות של מוכר ע"ה חייב להפריש, ואפי' שיש שם השגחה מהודרת משום דיתכן ותקנת דמאי היתה דכל מי שקונה מע"ה חייב להפריש, גם כשידוע שהפרישו שם.

אמנם בזה כבר פרסמנו כמה פעמים בשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א – כי במקור התקנה במסכת מעשר שני (סוף פ"ה), תנן יוחנן כהן גדול העביר הודיית מעשר וכו', ובימיו אין צריך לשאול על הדמאי. וטעם הדבר התפרש בירושלמי שהעמיד זוגות, ופי' הגר"א, ממונים לראות אם מפרישין העם, [כלומר, אין צריך לשאול דהיה מתוקן]. וכעין זה איתא בירושלמי במסכת סוטה (פ"ט הי"א) ופירש שם קרבן העדה שהעמיד זוגות ת"ח שישגיחו ויעיינו שלא ימכרו ע"ה פירות אא"כ הפרישו תרומות ומעשרות. נמצינו למידים שגם בימיו של יוחנן כה"ג, שהוא זה שתיקן תקנת דמאי, הרי במקרה שהיו ת"ח שפיקחו על עמי הארץ שיפרישו תו"מ, פטור הלוקח מע"ה לשאול על הדמאי אלא סומך על הת"ח האחראי על הפרשת התו"מ. ולכן בנידון דידן, הלוקח תוצרת ממקומות שהם תחת פיקוח נאות, ורבנים ת"ח אחראים על הפרשת תרומות ומעשרות אין אנו מתיחסים לפירות אלו כאל פירות של עם הארץ אלא כפירות שהנאמנות עליהם הינה של המשגיחים.

ב. טעויות בהפרשה

מי שמצוי בשווקים הסיטונאים ובבתי אריזה יודע עד כמה שכיחה הבעיה של הפרשות מפטור על החיוב, מצוי הרבה פעמים שמשאית אחת מביאה תוצרת מכמה ישובים ויתכן שחלק מן התוצרת הינה משטחים דרומיים שהם ספק ארץ ישראל או אולי אפילו ודאי חוץ לארץ, ואילו חלק אחר הינו תוצרת שגדלה בארץ ישראל וא"א להפריש מאחד על חברו. וזהו אחד מן הטעמים שב"כשרות למהדרין" של ה"מרכז לחקלאות ע"פ התורה" אנו מעדיפים להפריש בבתי אריזה הואיל ובגידולים מסויימים יש בבתי אריזה עדיפות לידיעת מקור הפרי.

וזאת למודעי כי השגחה על הפרשת תרומות ומעשרות הינה קשה שבעתיים מהשגחה על כשרות בבתי חרושת כי בניגוד לכשרות בבית החרושת אשר נתינת הכשרות בו נעשית כאשר נקבעים כללי הפעלה, ובדיקת מקורות חומרי הגלם, ואז אם בעלי בית החרושת אינם עוסקים ברמיה סביר להניח שבית החרושת יפעל כדין, הרי בתרומות ומעשרות כל ארגז הוא "בית חרושת" קטן בפני עצמו.

ובכדי לשבר את האוזן נציין כאן דוגמא לתקלה כשרותית שאירעה בועד כשרות אשר כוונתם היתה לטובה. כידוע הציבור מקפיד במצוות ליל הסדר על "לכם" ובכלל זה חסה למרור, משום כך מעדיפים חסה שלא מעורב בה מעשר ראשון, ולכן גוף כשרות גדול פנה לחקלאי וביקש לרכוש ממנו טבל ובנוסף גם חסה סוג ב' כדי שתשמש כמעשר ראשון וכתרומת מעשר על כל החסה הנמכרת, כך שבחסה הנמכרת לא יהא מעורב מעשר ראשון, וההפרשה כולה תבוצע במחסני הועד כשרות הנ"ל. (החקלאי הסכים או מפני שסבר שבכהאי גוונא מותר למכור טבל או מפני שלא הי' מודע לשאלה של מכירת טבל) וכך נלקחה כמות גדולה של חסה לצורך חנויות שבהכשר אותו ועד כשרות, אלא שאדהכי והכי עוד בטרם הופרשו תרו"מ שווקה התוצרת שהיתה טבל ודאי לחנויות שבהשגחתם, ואף נמכרה בחלקה. כאשר נודעה התקלה ביקשו מהמשגיח של אותו חקלאי להפריש כעת ולתקן את כל התוצרת. ואכן אותו משגיח קבע תרומה גדולה ותרומת מעשר בחסה שלפניו, אולם את המעשר ראשון קבע בתוצרת שהיתה בבעלות אחרים שאין בכחו להפריש ע"ז וההפרשה לא חלה. והנה טעות זו באה מלב טהור, מתוך רצון שיהא המרור ללא חסרון של "לכם". (וראה מ"ש בזה לעיל סי' כג).

טעות שכיחה יותר הינה "ממעט במעשרות" – טעות זו שכיחה במיגזר הציבורי בכמה אופנים – או מיעוט הלכתי, כלומר למרות שהמשגיח לקח לתרומת מעשר ותרומה גדולה יותר מאחוז אחד מן הפירות הרי יכול להיות שבתוך הפירות שנטל ישנם פירות פטורים כגון – פירות שגדלו בשדה גוי, פירות מחו"ל, פירות שכבר הפרישו עליהם, או פירות רבעי שאינם יכולים לשמש כתרומת מעשר.

בנוסף לכך תתכן טעות נוספת, מיעוט מעשי, כאשר המשגיח נטל פחות מ- 1% לצורך ההפרשה. ולכן צריכים המשגיחים לבדוק בכל מקרה שמפרישים אם הכמות מספקת. כל מי שקרוב לענין יודע שפעמים רבות יש קושי לקבל או ליטול אחוז שלם מהתוצרת בפרט כאשר נוטלים את התוצרת המיועדת להפרשה מסוג א'. זאת ועוד, ישנם גם מקרים (כאשר מתרחשת תקלה וחלק מהתוצרת נמכרה לפני הפרשת המשגיח) שאין בתוצרת שנשארה כמות מספקת לקביעת מעשר ראשון ומעשר שני – שאז יש צורך לקבוע את המעשר ראשון ומעשר שני בתוצרת שנותרה בחנות.

ג. מינוי השליח

כידוע הפרשת תרומות ומעשרות – יכולה להעשות או על ידי הבעלים או על ידי שלוחם אבל לא על ידי אדם "זר". אחד מן המקורות לדין שליחות בכלל הינו מהפרשת תרומות ומעשרות כן תרימו גם אתם (במדבר יח, כג) – גם לרבות את השליח כמבואר בסוגי' בקידושין (מא ע"ב), וללא מינוי שליחות כדין א"א להפריש תרו"מ.

אמנם, מצאנו לרבותינו הראשונים והאחרונים שנחלקו – אם ניתן להפריש תרו"מ על סמך גלוי דעת וניחותא – כאשר האחרונים תמכו יתדותם בדברי הרמב"ם דאם אמר בעל הבית כלך אצל יפות תרומתו תרומה אף על פי שלא מינה אותו שליח (עיין מעדני ארץ תרומות פ"ד ה"א וה"ג).

יש אף אומרים כי פעמים מועילה ההפרשה מצד אומדנא שנח לו לבעלים, ויש מסבירים שגם זה מחמת זכיה, וזכין מטעם שליחות, והם תומכים יתדותם בדברי הרמ"א (סי' שכח) שמתיר להפריש חלה על סמך אומדנא דניחא ליה. אבל פשטות הדברים היא כמו שהכריעו רוב האחרונים כי אין אפשרות להפריש מפירותיו של אחר בלא שליחות, אלא שיתכן ומינוי השליחות יעשה בדרך קלה ואף אמירה של "כל השומע יפריש" אולי תחשב שליחות (חזו"א מעשרות סי' ד). א"כ הפרשת תרומות ומעשרות במיגזר הציבורי צריכה להיעשות ע"י מינוי שליחות של הבעלים (עי' באורך סי' כג) ובמקומות רבים א"א למנות שליח כדין.

ד. פירות של גוי

כידוע נפסק בחו"מ (סי' קפ"ח) שגוי אינו יכול להתמנות כשליח ואינו עושה שליח. והנה בעבר בעיה זו לא היתה כל כך שכיחה. כי היו כמה בתי חרושת או בתי אריזה קטנים שהיו בבעלות גוי ואז היו מנסים להפריש את התוצרת לפני שתגיע לידי הגוי. אולם כיום, הרי כמה וכמה מבתי החרושת הגדולים בארץ הינם בבעלות גויים, או לפחות מניות ההכרעה של החברות הינם בידי גויים. זאת ועוד ישנם ענפים שלמים שהגויים שולטים ביצור כמו ייצור שמן זית בבתי בד, ואילו מקור התוצרת הינו בחלקה הגדול בשדות ישראל. בנוסף לכך הרבה חנויות של מוצרי מזון כולל סיטונאיות וחנויות לממכר פירות הינם בבעלות גוי והשם הרשום על השלט בכניסה לחנות הינו שם של יהודי, כי הבעלים הגוי חושש להעביר את שם החנות על שמו, שמא הדבר יבריח לקוחות.

והנה גם לאותם ראשונים שמועיל גילוי דעת ואין צריך שליחות – הרי זה מועיל מדין זכין שהוא מדין שליחות (עיין רעק"א בב"מ דף כ"ב), ואינו מועיל לגוי (רמב"ם הל' זכיה ומתנה פ"ד ה"ו).

למעשה אין דרך להפריש תרו"מ מפירות שבבעלות נכרי באופן שיהיה למהדרין ונפרט להלן את ההצעות שהוצעו בענין בכדי לתקן את הפירות ככל האפשר.

ההצעה הראשונה היתה להפריש על סמך מה דכתוב בירושלמי דמאי (פ"א ה"א) כשהגוי "מאמין על ידו", חלה ההפרשה בפירות הגוי. בגדרי "מאמין על ידו" נחלקו המפרשים, הרש"ס ביאר שהיהודי הינו כאפוטרופוס של הגוי ומשום כך יכול להפריש. המרא"פ פירש שהגוי בעל הבית עוזר לו ליהודי להפריש תרו"מ, ועל פי ביאור הגר"א – משמע שהגוי צריך לעמוד על ידו. אבל גם אם נצליח להסדיר שכל הפרשה במיגזר הציבורי בפירות של גוי יעשו במצב של מאמין על ידו – עדיין לא העלינו ארוכה, כי בפשטות זה יחשב (עיין הר צבי זרעים נט ס"ק ב') כתרומת גוי שאינה חלה אלא מדרבנן (כדעת רשב"ג), וכאשר ישובו הפירות לידי יהודי יצטרך לשוב ולהפריש. (עיין חזו"א שביעית ס"ד סקי"ב וחזו"א ז, כו).

היתה הצעה שהגוי יעביר את הבעלות על הפירות למשגיח עובר להפרשה, אולם ברור שאין לגוי סמיכות דעת לתת את פירותיו, והנה כבר בכמה וכמה מקומות ביארנו עד כמה לדעת מרן שליט"א כאשר בלבו ובלב כל אדם ברור שאין מוכן ליתן פירותיו, זו איננה מכירה וגם לא מתנה בהערמה שמועילה כ"א פיטומי מילי בלבד (וכבר העיר כן מרן הגרש"ז בתשובה להגר"ש לפידות בקונטרס לאפרושי מאיסורא). והיו אכן שניסו משום כך לעשות מכירה ו/או מתנה רק של עשרים אחוז מן הפירות במחשבה שאולי מכירה זו או מתנה זו כן תועיל כי יש בה הערמה פחותה – והגם שיש לדון אם אכן הקניה כזאת של עשרים אחוז אין בה את החסרון של גמירות דעת כי גם עשרים אחוז מהפירות זו כמות גדולה וניכרת, אבל בנוסף לכך דבר זה אינו פותר את הבעי' כי בכה"ג מועילה ההפרשה רק מצד מפריש משלו על של חבירו, ובמפריש משלו על של חבירו – מועיל מצד זכין, וכבר הזכרנו שאין זכין בגוי (פ"ד מהל' זכיה ומתנה ה"ו), ולכן גם זה לא יועיל. [אמנם במפריש משלו יש סבורים שאין בזה משום שליחות (ראה עונג יו"ט סי' קי ואילך, ועיין חזו"א שביעית ד' כב, תורת הארץ פ"ב אות סב, שו"ת הר צבי זרעים ח"א) – אך מכלל מחלוקת לא יצאנו].

אמנם ת"ח א' רצה לומר שאפשר לפתור את בעיית ההפרשה ע"י שהמשגיח יהא פועל של הגוי – ובפועל מחדש המחנה אפרים, (הל' שלוחין י, א) שא"צ שליחות – וראה ברעק"א (הנדפס בסוף המחנ"א) שחלק עליו, וממרן שמעתי שאפילו אליבא דהמחנ"א תחשב ההפרשה כהפרשת נכרי שמועילה רק מדרבנן ולכן כאשר ישוב ליד ישראל יצטרך לשוב ולהפריש.

היה מי שביקש לומר שיש אפשרות לעשות שותפות באחוז קטן בתוצרת והשותף באחוז זה יוכל להפריש. וחיליה דידיה מהדין ששותף א"צ לקבל שליחות מחבירו (וראה רמב"ם הל' תרומות פ"ד ה"ח, ובמהר"י קורקוס שם), וא"כ יש אפשרות לעשות את היהודי המשגיח שותף עם הגוי באחוז נמוך, וע"י כך להפריש כדין. אמנם מלבד השאלה כיצד תעשה השותפות וקנינה, הרי לדעת מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א יתכן שכל דין שותפות שמועיל בלא שליחות היינו דווקא בשווה בשווה. [וכשהזכיר רבינו שליט"א דבר זה לא זכיתי להבינו עד שבחסדי השי"ת ראיתי לשון הראב"ד (פ"ה הי"ז מהל' ערכין) "אלא סתם שותפין מחצה למחצה וכו'" ואם כן אולי רק בשותפין רגילים נאמרה הלכה זו שאדם אינו מקפיד אם שותף מלא שלו מפריש, אבל מהיכי תיתי' שמסכימה דעתו ששותף זוטר יפריש]. אבל גם אם נאמר שבשותפות מועטה א"צ שליחות – ה"ז דווקא שיש לשותף בעלות באותו אחוז שהוא קובע בו קדושה שאז מסתבר שאם אינם מקפידים ניתן לקבוע קדושה בפירות לפי אחוזי השותפות שהוא בעלים עליו – אבל אם השותף יחיל תרומות ומעשרות באחוז גבוה מחלקו בשותפות שאז ברור שהתרו"מ חלים גם בפירות שאינם שלו – לא מצאנו לזה שום מקור. וזאת בנוסף שיכול להיות שגם בשותפות ה"ז חל מדין משלו על של חבירו ושוב יש לדון בזה אם חל הדין בנכרי.

הרי לכאורה, אין פתרון מרווח להפרשת תרו"מ מפירות גוי המחוייבים, ע"י קבלת שליחות מהגוי. ולכן כאשר מקור התוצרת היא בשדות יהודיים, ובשעת הפרשת תרומות ומעשרות הפירות היו בבעלות גוי, ברור שיש לחזור ולהפריש שוב בבית.

ה. כידוע רוב בעלי החנויות והמפעלים אינם שומרי תורה ומצוות – ואם אנו חוששים שמכיון שאינם שומרי שבת הרי הם בחשש מומר לחלל שבת, (ודלא כחזו"א יו"ד סי' ב') – יש לדון אם מועילה שליחותם. אמנם אליבא דהערוך השולחן אין חסרון בשליחות של מומר (עה"ש העתיד סי' ס"ג סעיף ה' ועיין בזה בשו"ת חתם סופר בקובץ תשובות סי' ט'), אולם ראה בזה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"א סימן ס"ו) ששדא בה נרגא ולדעתו משלח מומר אינו עושה שליח.

זאת ועוד גם כאשר המשלח בעל החנות הינו ירא ד' – עדיין יש לנו בעי' קשה של הסתמכות על הפרשת תרומות ומעשרות. שהרי מסוגית הגמ' בנזיר (יב, ע"א) עולה שאי אפשר למנות שליח לדבר שאינו יכול להיעשות כעת, [אמנם בחלה הוא יכול למנות את השליח להפריש חלה אף ע"פ שהחלה איננה כעת, הואיל ובידו לעשות עיסה כעת]. וא"א למנות שליח על סמך שהוא יכול לקנות פירות (ראה ביאור הגר"א סימן שכח ס"ק ט), וקל וחומר שאינו יכול למנות שליח כאשר הפירות טרם נקטפו דהרי זה כדבר שלא בא לעולם, ואי אפשר למנות שליח לדבר שלא בא לעולם. וכל המצוי בסדר הפרשה של ועדי כשרות יודע – כי השליח איננו מתמנה מדי יום, אפילו אם בעלי החנות נמצאים במקום, ובודאי כאשר הבעלים אינו במקום אלא אחד הפועלים, והוא נאלץ להפריש מהר על מנת לילך לחנות הנוספת שעליו להפריש – ואם כן, מהיכי תיתי שהפרשתו מועילה הלא אין הוא שליח.

ואמנם כבר נודע בשערים – הוראתו של מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א לתקן הדבר על פי שיטת המרכבת משנה (פ"ו ה"ג מהלכות גיטין ובמהדורה הישנה – ריש ח"ב) למנות שליח בכתב, ובכהאי גוונא מועילה השליחות אף לדבר שלא בא לעולם. (ובזמנו לפני עשרות בשנים – פנינו לכל ועד כשרות ומסרנו להם, עצת רבינו שליט"א, ואכן מאז רבים החלו למנות שליחות בכתב למשגיח) אבל חייבים לציין כי דברי מרכבת המשנה, הם חידוש וכמעט יחיד הוא בשיטתו. אמנם שמעתי כמה פעמים ממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א – כי כדאי לנהוג כן, ובפרט שאליבא דרוב הראשונים תרו"מ בזה"ז מדרבנן. אבל הוסיף ואמר – שראוי מחמת כן, להפריש שוב בבית (ופעמים התבטא – על ענין זה "להדר להפריש").

והנה מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל – שדא נרגא בעצם השליחות בהפרשת תרו"מ בזמנינו שהרי לרוב הבעלים אינו יודע על מה הוא מינה שליח – כי זה ברור שהוא התכוון רק שהמשגיח יפריש אחוז אחד, והוא אינו מעלה על דעתו כי הוא עושה שליח – שיכול להחיל דין מעשר ראשון על עשר אחוז מהפירות, ומחמת כן אם אחרי ההפרשה יבוא הכהן או הלוי ויקחו את המעשר הרי נחתינן לענין של תקפו כהן וברור שהבעלים יטען אז שהוא אף פעם לא מינהו שליח.

וכך זכיתי אף לשמוע ממנו בצעירותי במתק לשונו: המשגיח הרי קבע מעשר ראשון, היהודי שמינה אותו – יודע שכדי לקבל הכשר הוא צריך לתת יותר מאחוז אחד, ולרגע אחד לא חשב כי בשביל הכשר יצטרך לקבוע בעשרה אחוז מעשר ראשון, ולכן כשהמשגיח יקבע מעשר ראשון – ויקפוץ כהן או לוי ויקחו את המעש"ר הבעלים יקח מקל ויכהו על קדקדו. אם זה כך זו ראי' שמינהו רק להחיל תרו"מ ביותר מאחוז, כך היה תורף דבריו. [יתכן ואם יסבירו לבעלים שבד"כ לא יפסידו יותר מאחוז ולכן כדאי הוא להם למנות שליח כדין, השליחות תחול, אולם כאשר הבעלים אינו מבין זאת ודאי שזה חסרון].

ו. קניית הפירות לצורך הפרשה

בעיה שכיחה נוספת היא כאשר המשגיח מפריש כשהתוצרת מונחת ברחובה של עיר בטרם הוכנסה לחנות, ויש לדון האם הבעלים קנה בכלל את התוצרת – שהרי טרם שילם, וטרם הונחה בחצרו, ואם כן מכח מה קנה הבעלים את התוצרת ומכח מי מפריש המשגיח.

זאת ועוד גם אם מינוי השליחות נעשה כדין, הרי לכאורה יש מקום לדון היאך אנו מסתמכים על המשגיח. אמנם הוא ודאי עד כשר הנאמן באיסורים, אולם יש מקום לעיין אם אין חסרון בכך שאיננו נמצא בחנות במשך כל הזמן – במקרה שבעל החנות הינו חשוד, וצ"ע.

ז. שמן סויה

בנוסף לבעיות ולטעויות המעשיות שיש בהפרשת תרומות ומעשרות במישור הציבורי, ישנה גם בעיה עקרונית כמעט בכל הפרשה שלכאורה מהווה טעם להפרשה בבית.

הנה, המבקש לנהוג כפי הוראות החזו"א (ראה דרך אמונה פ"א הי"א צה"ל רנ"ד וספר קיצור הלכות פרק ז' ה"ט) ולהפריש תרו"מ משמן סויה שגדל בחו"ל ומוצה באר"י, משום שגמר מלאכה נעשה בארץ ישראל ודבר זה מחייב תרומות ומעשרות, עליו לדעת שאין כמעט ועד כשרות אחד שמפריש היום תרומות ומעשרות משמן סויה.

למותר לציין כי שמן סויה הינו מרכיב המצוי בחלק גדול ממוצרי תעשיית המזון שהרי בכל מיונז, מטוגנים, חלק גדול מסוגי המרגרינה, מוצרי מאפה שונים יש שמן סויה. לכן כל מי שסבור על דעת רבותיו ששמן סויה חמור טפי משמן שומשומין (וכך כתב בהערת הגר"מ שטרנבוך לספר חיל הארץ עמ' קיד) או שגם בשמן שומשמין שמוצה בארץ צריכים להפריש ממנו תרו"מ כשנגמרה מלאכתו בארה"ק (וכדעת ר"י אשכנזי, מהרשד"ם סי' קצב והאר"י כמובא בכף החיים סי' קעח) הרי כמעט בכל מוצר שמעורב בו שמן סויה עליו להפריש תרו"מ.

ח. טעמים אלו שפורטו לעיל הם המקור והטעם להוראת מרן רבינו המובאת לעיל כי בעל נפש הירא וחרד לדבר ד' – ינהיג עצמו להפריש מכל דבר הנכנס לביתו, כי גם במקומות שיש בהם השגחה על תרו"מ נזקקים הם לכמה עקולי ופשורי, ואשרי חלקו של הנוהג בהידור זה. כך גם מצאנו דברי מורנו הגר"ח בדרך אמונה (פ"ט מהל' מעשר סס"ק י, פי"ד ממעשר בביה"ל סוף ה' א') וכלשונו – אף במקום שיש השגחה מעולה, (ובמק"א) אפי' במקום שיש משגיח טוב ובקי ויר"ש כי בכל דבר ציבורי קורה תקלות … ובפרט אם בעה"ב אינו יר"ש ורק סומכין על משגיח. [מרן שליט"א עמד בעיקר על ההפרשה תוך עיקולי ופישורי כגון, מינוי שליח שלא אליבא דכו"ע. ומורנו הגר"ח שליט"א עמד בעיקר על ענין התקלות]. גם בשו"ת במנחת יצחק (ח"ט סימן ק"ט) דיבר בשבח המעשר בביתו.

והנה פ"א שאלתי להו"כ מרן שליט"א – אם כך הן פני הדברים הרי לכאורה צריך לדרוש בפירקא כי יש להפריש תרו"מ בבית ולא רק מחמת חומרא והידור, והשיבני רבינו שליט"א – שמכיון שתרו"מ בזה"ז דרבנן אינו יכול לומר שחייבים מדינא להפריש תרו"מ בבית.

הרי למדת כי לדעתו, לשיטה שתרו"מ בזה"ז דאוריתא היו צריכים להפריש שוב, ואם נסבור כדעת החזו"א שבתרו"מ בכל ספק יש להחמיר הואיל ועיקרו דאוריתא – הרי לצדדים אלו, לכאורה עלינו לומר כי יש להפריש תרו"מ גם אם בבית התוצרת נרכשה בועד כשרות מהודר.

וזכות הזהירות בהפרשת תרו"מ תעמוד לנו להיוושע תשועת עולמים ולזכות להפריש תרו"מ מדאוריתא.

וזאת למודעי כי בכל דברינו לעיל עסקנו בספיקות הגורמים לחסרון בהפרשה בשווקים ובחנויות. אבל יש להוסיף, שטבל הרי הוא דבר שיש לו מתירין כמבואר ברמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פט"ו ה"ו), ובדבר שיש לו מתירין החמירו בכל ספק ספיקא – למעט במקום של הפסד מרובה כמבואר ברמ"א (סי' קח סעי' ח). וראה בפ"ת (ריש סי' קב) דבדבר שיש לו מתירים לחלק מן הפוסקים אין אומרים כל דפריש, ועי' מנחת יצחק (ח"א סי' פד).