הבא: סימן י"א צירוף לשיעור חלה במקפיא ובמגש <<
זרעים סימן י'
דין כלאים בגפן
אודות השאלה, אם מותר לכתחילה לגדל גפן ולידו דשא לנוי בלא הרחקת ששה טפחים.
כב' דיבר בזה עם כמה ת"ח – ומכיון שהיו דעות לכאן ולכאן ביקש לברר הלכה למעשה. ועוד הוסיף כי הדבר נפוץ עד למאד שאנשים שותלים דשא בגינת ביתם ליד גפן או נוטעים גפן ליד דשא.
בענין כלאי הכרם, להלכה פסקינן כרבי יאשיה דלוקים על כלאים האסורים בכרם רק אם זה זרע וחרצן במפולת יד, ורק כאשר זורעים שני מינים עם הכרם, וכמבואר ברמב"ם (ריש פ"ה). – זאת ועוד, לדעת הרמב"ם אכן זריעת ירק בכרם הוי איסור דאורייתא אך יתכן ורק קנבוס ולוף אסורים מן התורה ושאר ירקות מדרבנן (עיין חזו"א סי' ב סק"ט, אמנם יעויין בכס"מ שלומד שירק אסור מדאורייתא), יתירה מזו לשיטת ר"י (המובאת כמ"פ בתוס') בלא מפולת יד או במין אחד מותר לזרוע סמוך לגפן. וי"א דשני מינים אסור לזרוע בלא מפולת יד ומתירים לכתחילה במין אחד ליד גפן (ראה בארוכה רמב"ם פ"א ה"ז ובדרך אמונה שם, וראה מ"ש בביה"ל שם אודות גפן יחידית). אבל למרות כל הנ"ל הרי להלכה ודאי שצריך להרחיק ירק מגפן יחידית ששה טפחים. אלא שיש לדון מה דינו של דשא אם אכן נכלל הוא בתורת ירק הנאסר.
והנה כתב הרמב"ם (פ"ה הל' יח, יט) הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו אע"פ שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה ה"ז לא קידש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום, כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם הרי זה קדש, הארוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר מיני זרעים אינם כלאים בכרם, הקנבוס והקנרס וצמר גפן הרי הן כשאר מיני ירקות ומקדשים בכרם וכן כל מיני דשאים שעולים מאיליהן בשדה הרי הן מקדשין בכרם ופול המצרי מין זרעים הוא ואינו מקדש. הרי דכל דבר המקויים ע"י רוב העם באותו מקום יש בזה משום כלאי הכרם ולפ"ז בדשא יש משום איסור כלאי הכרם.
אלא שמרן החזו"א (יב, יד) כתב בדין קוצים בכרם שהיינו דווקא במינין שראויים אחרי תיקון לאדם, אפילו אם אין עומדין לתקנן, אבל מינין שגם אחרי תיקון אינם ראויים אלא לרפואה – אינם מקדשים אפילו אם רוב בני אדם זורעין ומקיימין – וא"כ לפי זה הי' מקום להקל. ואמנם כתב שם עוד החזו"א שבמינין הראויין לבהמה ורוב בנ"א זורעין אותם ומקיימין אותם – אין להקל. אולם בנידון דידן לגבי דשא היה מקום לדון להקל ולשותלו ליד גפן במקום שהוא איננו עומד למאכל בהמה (כגון מקום עירוני), אע"פ שאולי במקומות שיש שם בהמות הוא עומד למאכל בהמה ודו"ק.
ועוד דהגר"א (רצו ס"ק יד) כותב להקל במיני דשאין. ולמעשה אין הוא יחיד בשיטתו ומצאנו כמה מרבותינו הראשונים דפוסקים כחכמים שדשאין אינם כלאים בכרם הואיל ונחשבים כדבר שאין מקיימין אותו (יעויין חולין דף ס בדברי הרמב"ן והר"ן שם), ולדעה זו נטה להלכה החזו"א כלאים (סי' א סקי"ב). ומשום כך פסק הגאון רש"ה וואזנר שליט"א בשו"ת שבט הלוי (חלק ח' סימן רלד) להקל בזה.
אמנם נ"ל טעם נוסף שמחמתו אפשר להקל בגידול דשא לנוי בסמיכות לגפן יחידי, ומקור הדברים בתשובת הרדב"ז (ח"ו ב' אלפים רנג) שדן אודות המבקש לזרוע כלאים "למראית העין" בלבד, כלומר לנוי, ולא התירו הרדב"ז לעשות כן, וכתב שם בהמשך התשובה והרוצה לעשות כן יזרע מיני דשאים שאינם מאכל אדם. אע"פ שכתב רבינו [הרמב"ם] אבל עשבים המרים וכיו"ב מן העיקרים שאינם ראויים אלא לרפואה, לאו דווקא מרים אלא אע"פ שאינם מרים מותר כיון שאינם ראויים למאכל אדם, ומה לי אם זרען לרפואה ומה לי אם זרען ליהנות בראייתן ואפשר דכ"ש הוא, דאם זרען לרפואה דסוף סוף למאכל אדם זרע להו מותר כ"ש אם זרען ליהנות מראיתן וזה ברור אצלי, עכ"ל. הרי דהרדב"ז התיר דשא משום ששותלו לנוי ולא חשש לכלאי זרעים.
אלא דיש לעיין – אם הגדרת המינים האסורים בכלאי הכרם וכלאי זרעים שווים, דהרדב"ז דיבר אודות כלאי זרעים ואנו דנים אודות כלאי הכרם.
והנה לשון הרמב"ם בריש הל' כלאים (פ"א ה"ד) אין אסור משום כלאי זרעים אלא זרעים הראויים למאכל אדם אבל עשבים המרים וכיו"ב מן העיקרין שאינם ראויין אלא לרפואה וכיו"ב אין בהן משום כלאי זרעים עכ"ל. ויש מן המפרשים שביארו דבריו שכוונתו דרק בכלאי זרעים אסור רק מאכל אדם ואילו כלאי הכרם נאסרו גם במאכל רפואה וגם במאכל בהמה אם מקיימין אותם, ובשיטה זו הלך בעל המראה פנים (ריש כלאים). אמנם רוב רבותינו ודאי לא ס"ל הכי, דהנה הכס"מ שלדעתו אסור בכלאי זרעים כל דבר שרוצה בקיומו, הוכיח דבריו מדין המקיים קוצים בכרם, וגם רבינו הרדב"ז אשר בתשובתו אנו עוסקים כתב דמקורו של הרמב"ם בדין כלאי זרעים הינו מכלאי הכרם, מהא דתנן (פ"ה ובתוספתא פ"ג הי"ג) האירוס והקיסוס ושושנת המלך מין זרעים ואינם כלאים זה בזה. זאת ועוד, במקדש דוד (סי' ס"א אות ג') הקשה שפול המצרי מין זרעים ואינו מקדש בכרם (ראה רמב"ם פ"ה ה"ט) והוא אסור בכלאי זרעים (ראה פ"א מ"ב, פ"ג מ"ד) הרי שמצאנו דוגמאות שגדרי מין האסור בכלאי זרעים חמור טפי מכלאים בגפן. ומבואר מכל הלין דמינים שאינם מוגדרים ככלאים בכלאי זרעים אינם כלאים בכלאי הכרם. וראה דרך אמונה ביה"ל (ה"ד ד"ה הראוין) שכתב וז"ל "ודעת האחרונים שאין חילוק בין כלאי זרעים לכלאי הכרם". [אמנם עיין חזו"א ערלה סי' יב סק"ג שכתב דכשות הוי כלאי כרם ולא כלאי זרעים אך שם נתן טעם – דצורתו כאילן ואינו מתערב עם שאר זרעים. משא"כ בשאר מינים – אין נראה שיש הבדל בין כלאי זרעים לכלאי הכרם].
(אמנם אכתי יש לברר שיטת הרדב"ז בכלאי זרעים אם נאסר רק אוכל אדם, אך לכאורה לדברינו ניחא בלא"ה, דמה שהתיר הרדב"ז מחמת דעומד לנוי הוא סיבה לקולא בין בכלאי כרם בין בכלאי זרעים וכמשנ"ת). העולה מן הדברים דלהרדב"ז דהתיר לשתול דשא בכלאי זרעים, וכפי שביארנו אין לחלק בין כלאי זרעים לכלאי הכרם, אפשר להקל לשתול דשא לנוי בסמוך לגפן בלא הרחקה כלל. ובפרט בישוב עירוני דשם הדשא אינו עומד למאכל בהמה וכמש"נ. וכן זכיתי לשמוע ממרן עט"ר הגרי"ש אלישיב שליט"א להתיר מעיקר הדין מיני דשא ליד גפן במקום שאינו עומד למאכל בהמה, וקו"ח בגפן יחידית ומין יחידי. (ועיין עוד שו"ת אהל יצחק מו"מ בין הגר"י קאץ להגרי"מ בן מנחם זצ"ל).
