הבא: סימן ט"ז משא ומתן בין מרן רבינו הגריש"א שליט"א למורנו הגרח"ק שליט"א <<
בעניני הפרשת תרו"מ
זרעים סימן ט"ו
נתינת מעשר ראשון לכהן או ללוי
רבים הם הנוהגים ליתן מעשר ראשון ללוי מטבל ודאי. וגם לפי מה שכתב מרן החזו"א (שביעית סי' ה' סקי"ב) שהמנהג שאין מקיימים מצוות נתינה – הרי בדבר שבאים לקיים בו מצוה שיש בה לכם (כגון, נטילת לולב – אתרוג, אכילת מצה, ואף אכילת מרור) נוהגים לקיים מצוות נתינה, ונשאלה השאלה למי ראוי ליתן את המעשר ראשון האם ללוי או לכהן.
א. איתא ביבמות (דף פו ע"א), וכן הוא בכתובות (דף כו ע"א). תנו רבנן תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי רבי עקיבא, רבי אלעזר בן עזריה אומר לכהן, לכהן ולא ללוי (פירש"י: בתמיה, הא ודאי קרא לוים קאמר), אימא אף לכהן. מאי טעמא דרבי עקיבא, דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם, בלוים קא משתעי קרא. ואידך כדרבי יהושע בן לוי, דאמר ריב"ל בעשרים וארבע מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד מהם וכו'. ורבי עקיבא, הכא לא מצית אמרת, דכתיב ואכלתם אותו בכל מקום, מי שיכול לאוכלו בכל מקום יצא כהן שאין יכול לאוכלו בבית הקברות. ואידך כל היכא דבעי, דלא בעי חומה, ואי אכיל ליה בטומאת הגוף לא לקי, ע"כ.
ובגמ' להלן שם, איתמר מפני מה קנסו לוים במעשר, פליגי בה רבי יונתן וסביא, חד אמר שלא עלו בימי עזרא, וחד אמר כדי שיסמכו כהנים עליו בימי טומאתן. בשלמא למאן דאמר שלא עלו משום הכי קנסינהו, אלא למ"ד כדי שיסמכו עליו כהנים בימי טומאתן, משום כהנים קנסינהו ללוים. אלא כולי עלמא קנסא, שלא עלו בימי עזרא, ע"כ. ומבואר בסוגי' דכתובות, דלרבי אלעזר בן עזריה, אף דקודם הקנס מעשר ניתן גם לכהן, הרי אחר שקנס עזרא את הלוים, המעשר ניתן רק לכהן ולא ללוי. וראה להלן דעות הראשונים בפירוש הך פלוגתא.
ב. לדעת ה"ר יוסף שהובאה בתוס', מקור האי קנסא מדכתיב במלאכי (פ"ג), הביאו את כל המעשר אל בית האוצר. דבית האוצר היה לשכה שתיקן עזרא לתת שם תרומת הכהנים, כדכתיב בעזרא (נחמיה פ"י), וכיון שאומר להביא שם המעשר א"כ של כהנים הוא, וקיי"ל (מגילה דף טו) דמלאכי זה עזרא (ועיין בחי' מהר"ץ חיות יבמות פו ע"ב מש"כ בזה). אלא שבחידושי היעב"ץ תמה דאף חזקיהו תיקן לשכות, ומ"מ לא מצאנו שחזקיהו קנס איזה קנסות בתרו"מ, הרי שאין הלשכות מקום הבאת מעשרות הלוים כלל.
עוד נתקשו האחרונים בזה, לדעת ר"ע דמדאורייתא מעשר ראשון ניתן רק ללוים, האיך היה יכול עזרא לעקור דבר המפורש בתורה ולתקן שינתן לכהנים. ובפרט לפמ"ש הט"ז (יו"ד סימן קיז סק"א ואו"ח סימן קפח סק"ה), שאין חכמים יכולים לעקור משום סייג דבר המפורש בתורה. ואף לשיטת שער המלך בהלכות יסוה"ת (בתחילת הספר) החולק וסובר שחז"ל יכולים לגזור אף בדבר המפורש בתורה, מ"מ אף לשיטתו אינם יכולים לעקור מצוה, וא"כ האיך עקרו בקום עשה את המ"ע של נתינת מעשר ראשון ללוי. ועיין בזה במנ"ח (מצוה שצה סקט"ו) תורת הארץ (פ"ג אות עג), אשל אברהם, פירות גינוסר (סימן יא) ועוד.
ג. בתוקף התקנה, הנה כתב הרמב"ם (בריש הלכות מעשר) שהוא ניתן ללוים, הרי שפסק כרבי עקיבא שאינו נותן לכהן. ובה"ד (שם) כתב דעזרא קנס את הלוים בזמנו שלא יתנו להן מעשר ראשון אלא ינתן לכהנים לפי שלא עלו עמו לירושלים, ומבואר דס"ל דלאחר הקנס אין נותנים המעשר ללוי רק לכהן.
בכסף משנה שם כתב דממה שכתב הרמב"ם בזמנו משמע שקנס רק ללוים שבדורו. ותמה דבסוגיות דיבמות וכתובות הנ"ל משמע דאף לדורות דבתר הכי קניס. ותירץ שם הכס"מ, דכי קנס עזרא שלא יתנו ללוים אלא לכהנים בלבד לא קנס אלא לדורו, אולם גם בדורות שלאחר מכן ניתן ליתן את המעשר ראשון בין לכהן בין ללוי. ולכאורה הדבר צ"ב, דהרי הרמב"ם פסק כרבי עקיבא, שמעיקר הדין המעשר רק ללוי ולא לכהן, וא"כ ממה נפשך, אי נימא דהקנס היה רק לדורו של עזרא, הרי שלאחר דורו צריך ליתן המעשר דוקא ללוי, דכך הוא עיקר הדין, ואי נימא דהקנס היה אף לדורות שלאחריו, הרי צריך ליתן המעשר דוקא לכהן ולא ללוי.
ד. והנראה בישוב שיטת הרמב"ם, דהנה כתב (שם ה"ד), אין מוציאין המעשר מיד הכהנים שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל, וכן כל מתנות כהונה אין מוציאין אותן מכהן לכהן. ולכאורה צ"ב מדוע אין הכהן חייב ליתן את המעשר ללוי, דבשלמא מתנות כהונה אין חייב ליתנם, הואיל וגם הוא עצמו שייך בהן, אבל אי קיי"ל כר"ע דמעיקר הדין מעשר ניתן רק ללוי, א"כ מדוע כהן פטור מנתינת המעשר, דהרי אין הוא שייך בו כלל.
ויתכן דמקור דברי הרמב"ם הוא ממה דאיתא בקידושין (דף נח ע"ב) ביורש טבלים מאבי אמו כהן שאינו נותן את המעשר ללוי. וכמו שביאר שם הרש"ש, דהוא משום דאף אבי אמו מן הדין לא היה צריך לתת את המעשר ללוי, ולפיכך אף היורש הבא מחמתו פטור מנתינתו.
אמנם רש"י שם (בד"ה ה"ג) כתב דמיירי לאחר שקנס עזרא את הלויים, ואז הכהן זכאי נמי במעשר ראשון, וממילא נכדו יורש אותו והמעשר שלו. ולפ"ז אין לנו מקור מההיא סוגיא לדברי הרמב"ם שכתב שמעיקר הדין אין כהן צריך לתת את מעשרותיו ללוי, דההיא סוגי' מיירי לאחר שקנס עזרא את הלויים, וא"כ לשיטתו דס"ל דמעש"ר מעיקר הדין ניתן רק ללוי ולא לכהן עדיין צ"ב מדוע אין מוציאין את המעשר מיד הכהנים, דהרי אינם שייכים במתנה זו כלל.
ועוד, דהנה בחידושי הגרי"ז, (בכורות סוף דף י) חקר בהאי דינא דהכהן פטור מנתינת מעשרותיו, האם הוא פטור בעלמא, דילפינן מקרא שכהנים פטורים מהאי מצוה דנתינה, או שהכהן זוכה במעשרותיו, וכאילו נתקיימה בזה מצות הנתינה. והוכיח מההיא סוגיא דקידושין דהוי זכיה של הכהן במעשרותיו, ולא רק פטור ממצות נתינה, דאי לא תימא הכי מדוע בן בתו פטור מנתינת המעשר, דהרי הוא אינו כהן ואין לו פטור ממצות נתינה. וא"כ מוכח דילפינן מקרא שהכהן זוכה בעצמו את מעשרותיו, וממילא אבי אמו הכהן זכה את מעשרותיו בחייו, והוי כשאר ממונו, ולפיכך בן בתו שירשו ג"כ פטור מנתינת המעשר, שכבר היה ממון מורישו, עיי"ש. ולדבריו תמוה לכאורה טפי מה הסברא לומר שמתקיימת מצות נתינה ע"י מי שאין לו כל חלק ונחלה במעשר.
ה. ונראה בביאור דעת הרמב"ם דהנה איתא בירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ג), ביומוי דרבי יהושע בן לוי ביקשו להימנות שלא ליתן מעשר לכהונה אמרו מאן ייעול, רבי יהושע בן לוי, דהוא מסייע לליואי, עאל וסייע לכהנים, אמר בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לוים, וזה אחד מהן והכהנים הלוים בני צדוק. והוכיחו התם רבי בנימין ב"ר גידול ורבי אחא, מהא דכתיב והיה הכהן בן אהרן בעשר הלוים, אלמא שאף הכהנים נוטלין מעשר. ודחי הגמ' דלמא ליתן לו תרומת מעשר, והיינו שהכהן בא עם הלוי לגורן לקבל את תרומת המעשר מן הלוי, ומשני דהכתיב התם והלוים יעלו את המעשר. ופי' הגר"א דכוונת הירושלמי להוכיח דאף ברישא דקרא מיירי לענין תרומת מעשר, עיי"ש. ומשמע בתחילת הסוגיא שהדבר מוסכם לכו"ע שמעשר ראשון ניתן אף לכהנים שאף הם בכלל בני לוי. וכן סברו שם רב הונא וחברייא, וכל זה בלא שום חולק. ובהמשך הסוגיא שם מייתי הירושלמי דרב הונא ורבי אחא (אמי) ור"ח בר בא לא נסבו מעשר, ומייתי התם דרבי ינאי מפקד לקריבוי כד תיהווין חכרין ארע לא תחכרון אלא מן דחלונייא, ומקשה הש"ס דלכו"ע אין מוציאין מן הכהן מע"ש שלו, וא"כ יוכלו לחכור אף מן הכהנים, דהמע"ש בדין הוא שלו כיון דאין מוציאין את המעשר מיד הכהן. ובסוף הסוגיא מייתי התם בירושלמי דאמר רבי אבהו דאיתפלגין רבי יהושע בן חנניא ורבי אלעזר בן עזריא אי נותנין מעשר לכהונה, ומייתי העובדא מר"ע וראב"ע שהיה נוטל מע"ר מגינה אחת, עד שהחזיר ראב"ע את כל המעשרות שנטל, ומשמע שהודה לדברי ר"ע, עיי"ש. ולכאורה צ"ב האיך בתחילת הסוגיא לא נזכר מידי מפלוגתא דתנאי בזה ומשמע דלכו"ע מע"ר ניתן אף לכהן, וכולהו אמוראי הסכימו לזה, ורק בסוף הסוגיא מייתי את מחלוקת התנאים. ועוד צ"ב דאם הודה ראב"ע לר"ע, הרי הוכרעה מחלוקת התנאים דאין מע"ר ניתן לכהן, והוא משום דאף שהכהנים בכלל בני לוי, מ"מ כיון שיש במע"ר דין של ואכלתם אותו בכל מקום, הרי הכהן אינו שייך בזה. וכמ"ש הריטב"א בדעת ר"ע דמש"ה כהנים הוי כזרים לענין מע"ר.
ונראה דהנה בירושלמי לא הוזכר מידי מענין הקנס שקנס עזרא את הלוים. וא"כ משמע דהירושלמי באמת לא ס"ל להך קנסא כלל. וכן מוכח עוד ממ"ש בירושלמי בשלהי פירקין, על מה דאיתא במתני' שיוחנן כהן גדול העביר הודית המעשרות, ואמר שם בירושלמי רבי ירמיה רבי חייא בשם רבי שמעון בן לקיש מתניתא משנחשדו להיות נותנין מעשר לכהונה. ולא אמר דטעמו דיוחנן כהן גדול הוא משום שעזרא קנס את הלוים, אלא מפני שנחשדו ליתן מעשר לכהנים, ומשמע דשלא כדין הוא, וא"כ משמע דלא ס"ל להירושלמי לקנס עזרא כלל. וכ"כ שם בביאורי הירושלמי למורנו הגרח"ק שליט"א דכן משמע בירושלמי בכמה מקומות. ובזה מיושב נמי מה שהקשו דאם עזרא קנס את הלוים אמאי לא העביר עזרא עצמו, שהיה כמה דורות לפני יוחנן כה"ג, את הודית המעשרות.
ועוד ראי' דהנה בכתובות (דף כו ע"א), וביבמות (דף פו ע"א), איפלגו ר"ע וראב"ע בדין מע"ר אי הוי נמי לכהן. ומקשה הש"ס בכתובות, אימור דאמר ראב"ע אף לכהן, לכהן ולא ללוי מי אמר, ומשני, אין בתר דקנסינהו עזרא. ובתוס' (שם ד"ה אין), כתבו דלר"ע דקודם קנסא הוי דוקא ללוי, בתר קנסא אף לכהנים, אבל לראב"ע דמקמי קנסא הוי אף לכהן, בתר קנסא הוי לכהן דוקא. ולדעת המאירי ביבמות שם, לא נחלקו ראב"ע ור"ע בזה, ואף לדעת ר"ע לאחר דקנסינהו עזרא, המעשר ניתן לכהן ולא ללוי. והקשו הראשונים היכא אשכחן בקרא שקנס עזרא את הלוים. ובתוס' (שם ד"ה בתר) כתב דמצינו בעזרא (נחמיה י) והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים, ואיכא למימר דה"ק כשיבואו הלוים לחלוק בבית הגרנות יבואו הכהנים עמהם. וכעין זה כתב רש"י (בחולין דף קלא). וצ"ב דאם כל המקור לקנס עזרא הוא מהאי קרא, א"כ אדרבה משמע דהכהן והלוי אזלי ביחד, וא"כ האיך יתכן לומר דלראב"ע בתר קנסא הוי רק לכהן, דהרי לראב"ע המעשר ניתן רק לכהן ולא ללוי, וא"כ מה לו ללוי לילך עם הכהן לקבל המעשרות, דהרי אין נותנין לו מהם כלל. ועוד הקשה בתוס' הרא"ש דהא בקרא מיירי לענין תרומת מעשר, ולא מיירי קרא לענין מעשר ראשון כלל, והאריך בזה בהגהות היעב"ץ (שם). והנה בירושלמי מבואר להדיא למסקנא דבאמת האי קרא מיירי לענין תרומת מעשר, וא"כ ליכא למימר דמהאי קרא ילפינן לקנס שקנס עזרא את הלוים, דמה דקאתי הכהן עמו הוא בכדי ליטול את תרומת המעשר, וא"כ מבואר שפיר דהירושלמי לא ס"ל לקנס עזרא כלל, ולדעת הירושלמי מעולם לא הפקיע עזרא מן הלוים את המעש"ר.
ו. והנה בסוגיית הירושלמי (שם) איתא, דאע"ג דאת אמר אין נותנין מעשר לכהונה מודה שאין מוציאין שלו מידן, מאי טעמא, כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו', מאת בני ישראל את מוציא ואין את מוציא ממכירי כהונה ולווייה. ומבואר דאף אי נימא דאין מעש"ר ניתן לכהן, מ"מ אין מוציאין מיד הכהן מעש"ר שלו, ואיפסקא הך מילתא ברמב"ם (פ"א מהלכות מעשר הלכה ד). ויל"ע אמאי מייתי סוגיית הירושלמי הך מילתא קודם הפלוגתא דרבי יהושע בן חנניה ורבי אלעזר בן עזריה בדין נתינת מעשר ראשון, דלכאורה הו"ל להש"ס לאתויי הך מילתא לאחר מחלוקתם, למימר דאף לר"ע דמעשר ראשון ניתן רק ללוי, מ"מ אין מוציאין את המעשר מיד הכהנים.
אמנם אי נימא דלדעת ר"ע אין הכהנים שייכים כלל במעשר ראשון, וכזרים אינהו גביה, לכאורה אין שייך לומר שאין מוציאין את המעשר מידיהם, דמ"ש כהנים מזרים דעלמא. ולפ"ז א"ש דלא מייתי הש"ס הך דינא לאחר פלוגתא דריב"ח וראב"ע, דלדעת ריב"ח דס"ל כר"ע באמת מוציאין את המעש"ר אף מיד הכהנים.
וכן מבואר מסוגיית הש"ס דקידושין הנ"ל דתנן המקדש בתרומות ובמעשרות הרי זו מקודשת ואפילו ישראל, ומוקמינן לה התם בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן, וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, וממילא זכה בהן אבי אמו בחייו, ואף יורשו אינו חייב ליתנם. ופירש"י שם, דאף מעשרות לכהנים מדקנסינהו עזרא ללויים, והוא משום דהוה קשיא ליה לרש"י האיך זכה אבי אמו הכהן במעשר, וע"ז תי' דהוא לאחר קנס עזרא. ולכאורה צ"ב למה הוצרך רש"י להגיע לזה, והא אף מן התורה אין מוציאין מיד הכהנים את המעש"ר שלהן. וא"כ בהכרח דלהבבלי ליכא למימר שאין מוציאין מידו את המעשר, דכזרים אינהו גביה.
אכן בדעת הרמב"ם צ"ב דפסק שם דאין מוציאין המעשר מיד הכהנים. ומקורו מסוגיית הירושלמי דידן, וכמבואר במהר"י קורקוס (שם) ובשעה"מ. וא"כ צ"ב דכיון דפסק (פ"א מהלכות מעשר ה"א) כדעת ר"ע דמעשר ראשון ניתן רק ללוים ולא לכהנים, הרי דהכהנים כזרים הוו לגביה, וא"כ מדוע אין מוציאין המעשר מידם, דמ"ש משאר זרים. ועוד הרי, יש שביארו דלפיכך ס"ל להרמב"ם דעזרא קנס את הלויים רק לדורו, וכמבואר בדבריו (שם פ"א ה"ד), דכיון דמן התורה אין הכהנים שייכים במעש"ר כלל, לא היה יכול לעקור את הדין דאורייתא רק לדורו. וא"כ קשה האיך פסק שאין מוציאין את המעשר מיד הכהנים. ועוד צ"ב, דלדעת הירושלמי לכאורה אין קנס עזרא כלל, וא"כ האיך פסק הר"מ גם את דין הירושלמי דאין מוציאין המעשר מיד הכהנים, וגם את דין הקנס שקנס עזרא (עכ"פ לדורו).
ז. והנראה בביאור הענין, דהנה יש לעיין לרבי עקיבא דס"ל שמעשר ראשון ניתן דוקא ללוי, משום שנאמר ואכלתם אותו בכל מקום, האם הוה מעיקר הדין דמעשרות, ומי שאין יכול לאוכלו בכל מקום, ואף בבית הקברות, אינו בכלל מקבלי המעשר כלל. או יתכן דמעיקר הדין גם הכהן נכלל בכלל מקבלי המעשר, דאף הוא מבני לוי, רק דבמצות הנתינה נתחדש שבפועל יתנוהו רק ללוי שיכול לאוכלו בכל מקום ולא לכהן שאין יכול לאוכלו בבית הקברות, והוא דין מדיני נתינת המעשר, ולא מעיקר דין המעשרות.
ונראה דבאמת לדעת הבבלי לר"ע אין הכהנים שייכים במעשר ראשון כלל, והם כזרים גמורים לזה. אמנם בדעת הירושלמי לא משמע הכי, דהנה הירושלמי מוכיח בתחילת הסוגיא דהכהנים הם חלק משבט לוי, וטרחו רב הונא וחברייא בבירור טעם הדבר דהכהן נמי נכלל בכלל בני לוי, ולא פליג התם שום מ"ד בזה כלל. ונראה שפיר דלדעת הירושלמי ר"ע נמי לא פליג בזה, אלא אף לדעת ר"ע ור' יהושע בן חנניא הכהנים נכללים בכלל שבט לוי, רק דס"ל דכיון דכתיב במעש"ר ואכלתם אותו בכל מקום, שצריך שיהיה ניתן לאכלו אף בבית הקברות, לפיכך אף שהכהנים נכללים בכלל שבט הלויים, מ"מ אין לקיים את מצות נתינת המעש"ר בכהן, משום שאין הוא יכול לאוכלו בכל מקום. אבל מ"מ שפיר הוא גם נחשב מבני לוי, ולפיכך אף לר"ע אין מוציאין את המעש"ר שלו מידו. ולפ"ז ניחא הא דפסק הרמב"ם כדעת הירושלמי דאין מוציאין את המעשר מיד הכהנים, אף דפסק דמעיקר הדין מע"ר ניתן רק ללוים ולא לכהנים, דמ"מ הכהן לא חשיב כזר גביה. אלא משום שאין יכול לאוכלו בכל מקום אין נותנים לו את המעש"ר, אבל מ"מ אין מוציאין את מעשרו מידו.
ומה דמיירי אמוראי התם בתחילת הסוגיא, היא להוכיח דהכהנים נמי נכללים בכלל שבט הלויים, אבל ר"ע וראב"ע נחלקו האם במעש"ר יש דין שצריך שיהי' נאכל בכל מקום, וראב"ע הדר ביה והחזיר את כל המעשרות שנטל, אבל מ"מ כיון דאף לר"ע הכהנים נכללים בכלל שבט הלויים שפיר אין מוציאין את המעש"ר מיד הכהנים.
ח. הואיל ואתינא להכא, אפשר לבאר גם את מהות הקנס דעזרא לדעת הרמב"ם. דלכאורה הוקשה להרמב"ם האיך עקר עזרא דבר מן התורה, שאין כח ביד חכמים לעוקרו, ולפיכך כתב שעזרא תיקן לדורו, וכמו שפירש בכסף משנה שם, ואף שיש בזה עקירת דבר מן התורה מ"מ כהוראת שעה יש כח ביד חכמים לתקן אפילו בעקירת דבר מן התורה. אמנם אי קיי"ל כרבי עקיבא, וכדפסק הרמב"ם שנתינת מעשרות הינה רק ללוי ולא לכהן, א"כ לכאורה הוצרך עזרא לתקן ב' תקנות, גם שהכהנים יהיו זכאים לקבל מעשר ראשון, וגם שיימנעו מליתן המעשרות ללוים. אמנם לדברינו דשפיר י"ל דמעיקר דין המעשר הכהנים נמי שייכי בו, ורק במצות הנתינה נתחדש לתיתו רק ללוי, א"כ לא הוצרך עזרא לתקן שהכהנים יהיו זכאים במעשר, דאף ללא התקנה הינם זכאים בו מעיקר הדין מן התורה, רק דהוצרך לתקן תקנה אחת, שלא יתנו ללוים את המעשר. וממילא תקנה זו של מניעת הנתינה ללוים היתה רק לדורו של עזרא, הואיל ויש בה עקירת דבר מן התורה, אבל זה שהכהנים זכאים במעשרות, ואע"פ שאין יכולים לאוכלו בכל מקום, זה מעיקר הדין, וממילא אינו בכלל עקירת דבר מן התורה. ודו"ק.
ואפשר שיש לדמות הך מילתא למש"כ במנחת חינוך בביאור מה שגזרו חז"ל על תקיעת שופר בשבת ולא גזרו ביו"ט שחל בחול שלא יתקעו בשופר שמא יתקן כלי שיר. דאילו היו גוזרים בכל יו"ט של ר"ה הרי מצות תקיעת שופר היתה נעקרת לגמרי, וזה אין כח ביד חכמים לעשות. אבל כשגזרו רק כשחל בשבת, לא חשיב עקירת דבר מן התורה, דהמצוה מתקיימת כשחל ר"ה בחול. וכמו"כ בנידון דידן נמי י"ל דכיון דהמצוה מתקיימת כשנותן מעשר ללוי, אין בזה שנותן גם לכהן עקירת דבר מן התורה.
ט. ולפ"ז יש גם לישב את מה שהקשו האחרונים על דברי הכס"מ, דלא מצאנו מקור לומר שיש חילוק בין דורו של עזרא, שהוצרכו לתת את המעשרות לכהנים בלבד, לבין אחר דורו של עזרא שיכולים לתת גם לכהנים וגם ללוים. ולהאמור א"ש, דכיון דמעיקר הדין הכהנים שהם גם בני לוי שייכי נמי במעשרות, תקנת עזרא שתיקן שתהי' אפשרות ליתנו להם היא תקנה עולמית, דאין בזה עקירת דבר מן התורה. ורק מה שתיקן שלא יתנו ללוים, שיש בזה עקירת דבר מן התורה, זו היתה תקנה רק לדורו של עזרא.
ובזה מיושב נמי מה שהקשו התוס' דאי מקור תקנת עזרא הוא מהאי קרא דוהיה הכהן בן אהרן עם הלוים וגו', א"כ היו צריכים רק הכהנים לילך לאסוף את המעשרות ולא הלוי, ואילו בקרא מבואר שהלכו הכהן עם הלוי. וכן יש לתמוה לשיטת הרמב"ם, שהרי לדעתו בזמן עזרא רק הכהנים קיבלו מעשר ראשון ולא הלוים. ולדברינו מיושב שפיר, דהרי התם (בפרק י) מיירי בכריתת אמנה, שנשבעו בני ישראל על הדברים שקבלו בשבועה לדורותם, וכמו מקח בשבת ושביעית, וא"כ לא יכלו לכלול בשבועתם תקנה של מניעת הלוי מקבלת המעשר, דיש בזה עקירה של דבר המפורש בתורה, אלא יכלו רק לקבל על עצמם להשוות את הכהן עם הלוי לקבלת מעשרות וכמבואר.
י. והנה שנינו בסוף מסכת מעשר שני, דיוחנן כהן גדול העביר הודית המעשרות. ופי' הרמב"ם בפיה"מ דטעמו משום שלא היו יכולין לומר באותו זמן ככל מצותך אשר צויתני, לפי שה' יתברך אמר לתת מעשר ראשון ללוים והם היו נותנים אותו באותו זמן לכהנים, וזה היה בגזרת בית דינו של עזרא הסופר, עכ"ד. ולכאורה תמוה דלפ"ז היה כבר על עזרא הסופר להעביר את הודית המעשרות, דהרי הוא קנס את הלוים וגזר שיתנו את המעשר לכהנים.
אולם באמת מלשון הרמב"ם משמע דבזמן עזרא הסופר גם לא היו מתודים על המעשרות. שכתב (פי"א מהלכות מעשר שני הי"ג) וז"ל, ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכהנים לא היו מתודין שנאמר וגם נתתיו ללוי, עכ"ל. ומשמע להדיא מלשונו דבכל זמן שהיו נותנים המעשרות לכהנים לא היו מתודין, וא"כ בזמן עזרא הסופר נמי לא התודו. ומסתבר שלאחר מכן כשחזרו ליתן ללוים, שוב חזרו להתודות. אכן בדורו של יוחנן כהן גדול, ששוב החלו לתת המעשר לכהנים, ויתכן שהיה שלא כדין, וכמבואר בירושלמי (שלהי מעשר שני), שהיו נוטלין בזרוע, שוב העביר יוחנן כהן גדול את הודית המעשרות.
יא. מן האמור נלמד כי להלכה לדעת הרמב"ם אליבא דהכס"מ, אפשר לתת מעשר ראשון גם לכהן וגם ללוי, ואע"פ שתקנת עזרא בטלה בחלקה. ולדעת התוס' נמי אפשר לתת מעשר ראשון גם לכהן וגם ללוי, דכך היתה תקנת עזרא לדורות.
אכן בשו"ע (יו"ד סימן שלא סי"ט) כתב, מפריש מן השאר אחד מעשרה, והוא נקרא מעשר ראשון ונותנו ללוי. ובט"ז (שם סק"י), ציין כמקור לדברי השו"ע את מש"כ בב"י לדעת הרמב"ם דאע"ג דעזרא קנס את הלוים בזה בשביל שלא עלו עמו, היינו לבני דורו דוקא. ולכאורה דברי הב"י סתרי למש"כ בכס"מ שאף לאחר דורו של עזרא אפשר ליתן את המעשר גם לכהן. ואולי הב"י חשש להלכה לאותם שיטות דס"ל שעזרא קנס רק לדורו, אבל בדורות שלאחריו, המעשר ניתן כדינו רק ללוי, ולפיכך פסק בשו"ע דנותנו ללוי. אמנם הרמ"א (שם) כתב, ויש אומרים אף לכהן. וכדעת התוס' ודעת הכס"מ בביאור שיטת הרמב"ם.
ואולי יתכן דיש עדיפות בנתינת מעשר בזה"ז לכהן דוקא, משום דחזקת הכהונה מוחזקת טפי, שכן הכהנים נוהגים בה למעשה בקיום מצוותיה, כברכת כהנים, אזהרת טומאה, פדיון הבן וכדומה, אבל הלוים שאין להם מצוות תמידיות מכח ייחוסם, יש לחוש טפי ליחוסם, (אכן יל"ע בזה דאף הכהנים למאי דלא הוחזקו לא הוחזקו, והכהנים דידן לא הוחזקו ליטול את המעשר, וא"כ אינם מוחזקים לענין זה כלל). אולם יש מהאחרונים שחששו שאסור ליתן המעשר לכהן כלל, וכמו שכתב הב"ח (שם) שלא ליתן המעשר לכהן בזמן הזה כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרבוואתא.
תבנא לדינא:
שמעתי מפי מורנו הגר"ח קנייבסקי שליט"א דלמעשה החזו"א נתן מעשר ראשון מטבל ודאי ללוי, למרות מש"כ בספרו שהמנהג שאין מקיימים בזה"ז מצות נתינה. וביאר מורנו הגר"ח שכנראה החזו"א חשש שאם כלל הציבור ינהגו לתת מעשר ראשון, יתרבו המעלים עצמם לכהונה ולויה. אולם אם יחידים מחמירים לתת את המעשר, אין חשש בכך. ועוד הוסיף שהחזו"א נתן את המעש"ר ללוי ולא לכהן (ע"ע בחזו"א דמאי ב, ג, שהמנהג ליתן ללוים).
והרבה מאד פעמים שאלנו למרן עט"ר הגריש"א שליט"א למי ליתן מעשר ראשון – לכהן או ללוי, ומסקנת דבריו היתה כי הגם שניתן ליתן מעש"ר לכהן (כגון כשיש סיבה מסוימת) הרי הבא לשאול לכתחילה יתן ללוי – שהרי למעשה ללוי ודאי התורה זיכתה מעשר ראשון, ולהלכה אין היום קנס שמונע מהם קבלת המתנה.
