זרעים סימן ח'

מנין שנות ערלה במשתלות

כידוע נפוצים כיום עצים רבים שמניבים פירות בתוך ג' שנות ערלה. בעבר לא היו פירות ערלה מצויים כל כך בשווקים, הואיל ורוב העצים היו מניבים פירות בכמות מסחרית רק לאחר שחלפו ג' שנים מיום נטיעתם במטע. אולם כיום המצב השתנה, בעיקר משום שבזמננו מקובל לרכוש שתילים מוכנים מ"משתלות", בהם מגדלים את האילנות, ולאחר שנקלטו השתילים וגדלו, ופעמים אף עשו פרי, מעבירים את השתיל למטע, ותוך שנה או מעט יותר, העץ מניב פירות רבים בכמות מסחרית.

כאשר השתילים האלו מועברים "חשופי שורש" – בלי אדמה סביבות השורשים – חייבים למנות שוב ג' שנות ערלה, מזמן קליטת השתיל במקומו הקבוע במטע, וזאת למרות שהשתיל כבר גדול, ופעמים הוא עץ מושלם הנותן פירות אף בכמות מסחרית. כתוצאה מכך מצויים פירות ערלה רבים בשווקים, (וביותר מצוי הדבר בשווקים הכלליים אשר אליהם מופנית עיקר התוצרת שהיא בחששות ערלה, מחמת הקפדת ועדות כשרות המהדרין שלא להכניס מתוצרת זו בחנויות שבהשגחתן).

בכדי למעט את כמויות פירות הערלה, ולהציל את אחבנ"י מאכילת פירות האסורים באיסור ערלה, התחלנו בעידודם של גדולי תורה לפעול במסגרת המכון לחקר החקלאות עפ"י התורה לשתול שתילים באופן ובצורה שיהיה ניתן למנות את ג' שנות הערלה החל מקליטת השתיל במשתלה, וכן לבצע את העברת השתילים למקומם הקבוע במטע, באופן שלא יתחייבו במנין שנות ערלה מחדש. ובמשך השנים חפץ ד' בידינו הצליח והורדנו את אחוזי הערלה בשוק הכללי. (אמנם במקומות מהדרין שבפיקוחנו אין מכניסים פירות אלא ממטעים שמנו שנות ערלה לחומרא מן המטע ולא מן המשתלה כמו שיפורט להלן). ונבאר הדברים כדלהלן:

א. אילן שנעקר ויכול לחיות

במס' ערלה (פ"א מ"ג), שנינו, אילן שנעקר והסלע עמו, שטפו נהר והסלע עמו, אם יכול לחיות פטור (מערלה), ואם לאו חייב, נעקר הסלע מצדו, או שזעזעתו המחרישה, או שזעזעו ועשאו כעפר, אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב, ע"כ. וכתב הרמב"ם בפיה"מ, העפר המתעבה על עיקר האילן קורין אותו סלע וכו', וממנהג האילנות שימשכו שרשיהם בארץ הרבה, ויתעבה עליהם העפר עד שיהיה סביב האילן כמו האבן, אפילו אחר עקירתו. אומר בכאן שאם נעקר האילן באותו העפר הנקרא סלע ועמד במקום אחר, אם יש באותו עפר כדי שיוכל לחיות בו, שאינו חייב בערלה. לפי שלא נחשב זה נטיעה שניה, אבל נחשוב אותו כאילו לא נעקרו, עכ"ל.

מבואר, דכל שהאילן יכול לחיות עם גושו, לא איכפת לן במה שנעקר ממקומו והעבירוהו למקום אחר, ואם כבר חלפו עליו שנות ערלה, הרי הוא בהתירו. וה"ה נמי אם הוא באמצע שנות ערלתו, הרי מנין השנים נמשך משעת נטיעתו הראשונה. ולפ"ז בנידון דידן אם יועבר השתיל מן המשתלה, עם גוש שיכול לחיות בו, הרי מנין שנות הערלה לא נפסק, ומונין לו ג' שנים מיום נטיעתו במשתלה.

אלא דיש לעיין בהגדרת "יכול לחיות", כמה זמן בעינן שיהא יכול לחיות בגוש זה.

דעת הרשב"א

בתשובות הרשב"א (ח"ג סימן רכה), כתב וז"ל: על דבר זה נתחבטתי כמה ימים, זמן שיכול לחיות כמה הוא, יגעתי ולא מצאתי. ומסתברא לי דאפילו יכול לחיות ממנו קצת ימים פוטרו ואפילו אינו יכול לחיות שלש שנים כשני ימי ערלה. ומנא אמינא לה מדתנן בפרק השואל (ב"מ ק ע"ב), שטף נהר זיתיו ונתנן לתוך שדה חבירו, זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה, יחלוקו. ואוקימנא בגמ' שנעקרו בגושיהן, וכן כי אתא רבין אמר והוא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש שנים, אבל לאחר שלש שנים הכל לבעל הקרקע. והנה נראה דאינו יכול לחיות באותן גושים לעולם, דאם כן זיתיו ועפריו גדלו, ואפילו כל שלש אינו יכול לחיות, דאם איתא תוך שלש מיהא ליהוו כולהו לבעל הזיתים, דמאי אהני ליה בעל הקרקע. ואע"פ שאין זו ראיה גמורה, שיש לדחות קצת, כיון דיכול לחיות סתם קתני ולא פירש, משמע לכאורה כל שיכול לחיות קצת ימים קאמר, (וכי תימא) [וריהטא] דההיא שמעתתא כך דייקא לי כמו שכתבתי. וטעמא נראה לי, דכיון שכבר היה נטוע ועברו עליו שלש שנים ממקום פטור בא, ואע"פ שנעקר לגמרי ונטע במקום אחר אכתי אהניא ליה נטיעתו ראשונה ופטורו כל שיכול לחיות קצת, והיינו טעמא נמי דכי לא נעקר ממקומו לגמרי אלא שעדיין מחובר כל דהו במקום נטיעתו ואפילו כחוט הסרבל, אותו המועט פוטרו ומעמידו על היתר הראשון, אע"פ שאינו יכול לחיות ממנו כלל, וכו'. ומשום כך נראה לי להלכה דבחוצה לארץ אם נעקרו גושיהן ויכולין לחיות קצת ממנו פטורין. אלא שבתוספתא דערלה (פ"א ה"ג) שנינו דבר שמספק לי, דתניא (סתם) [התם] כיצד יודע אם יכול לחיות אם לאו, חופר גומא בארץ ונוטעו בה אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב, ע"כ לשון הרשב"א בתשובתו.

מבואר ברשב"א שבדין יכול לחיות יש שני תנאים – תנאי אחד משך הזמן שיכול לחיות, ויש גם תנאי באיכות, היינו שיכול לתת פירות, דאל"כ מה הראיה של הרשב"א מהגמ' בב"מ שיכול בעל הזיתים לומר לבעל הקרקע מאי אהני לי, לעולם נימא ליה דנהי שיכול לחיות אבל פירות אינו נותן, וא"כ יש לי חלק בפירות. ולכן על כרחך שיכול לחיות משמעותו לתת פירות, [ולכאורה קשה דהנה ברשב"א בחידושיו למס' ב"מ (דף קא) מבואר שאינו יכול לגדל פירות כשנעקר בגושו, ואף אם יגדלו לא יגדלו אלא פירות מועטים. וכל מאי דאהני ליה בעל הזית הוא שלא צריך למנות מחדש שנות הערלה, [וע"ע מש"כ בזה בברכי יוסף יו"ד סי' רצד סס"ק יא].

והנה לגבי משך הזמן שיחשב "יכול לחיות", הרי מבואר דהרשב"א הסתפק שאף אם העץ יכול לחיות מגושו קצת ימים, חשיב כיכול לחיות ופטור הוא מערלה, משום הראי' מהגמרא בב"מ, אמנם דבר זה כנראה לא הי' ראיה ברורה ומשום הכי לא נטה להקל אלא בחוץ לארץ, שספק ערלה מותר בה. ובמסקנת הדבר נראה דגם בזה חשש ואף בחוץ לארץ אי אפשר להקל בזה, משום דקשיא ליה מדברי התוספתא בערלה. ובהסבר הקושיא מהתוספתא כתב בברכי יוסף (יו"ד סימן רצד סקי"א), דמהא דחזינן דהצריכה התוספתא בדיקה לברר האם הצמח יכול לחיות, ידעינן שאין די במקצת ימים, דאי די במקצת ימים, לא היה צורך לבדיקה זו, דיכול להמתין קצת ימים לפני נטיעתו מחדש, ואז יראה אם הוא עדיין חי – פטור הוא מערלה, אם נראו בו סימני כמישה חייב הוא במנין שנות ערלה מחדש. וא"כ מהא דהצריכתו הברייתא לבדוק, ראיה שצריך שיחיה בגושו ימים רבים, באופן שאין אפשרות להמתין עם נטיעתו עד אז. ומשמע דלמסקנא מחמת קושיא זו, נסתפק הרשב"א בהלכה זו אפילו בחוץ לארץ. ומש"ה כתב בברכי יוסף (שם), וכ"כ עוד אחרונים, דלהלכה בעינן שיוכל לחיות בגושו לפחות ג' שנים, דמי יוכל לפשוט ספיקו של הרשב"א, ורק אם יכול לחיות ג' שנים חשיב כ"יכול לחיות" ופטור מערלה. ועיי"ש דפליג על מה שצידד בשדה יהושע להקל ע"פ דברי הרשב"א. אמנם יש אחרונים שצידדו דבחו"ל אפשר להקל, עיין בחידושי מהר"ץ חיות – בסוגי' בב"מ (דף קא) וכן כתב בשו"ת שיבת ציון (סי' מט). אכן בפת"ש (סי' רצד) הביא בשם מהר"א ששון שכתב בשו"ת פרח מטה אהרן כדברי הברכ"י שאפילו בחו"ל אין להקל נגד ספיקו של הרשב"א, וכל שאין יכול לחיות ג' שנים חשיב כאין יכול לחיות.

דעת הרא"ש

בחזו"א ערלה (סימן ב ס"ק י, יב), הסיק להקל בזה. וטעמו דאף אם חזר בו הרשב"א ע"פ דברי התוספתא, והחמיר לחשוש דבעינן שיהיה בסלע שיעור שיחיה בו האילן ג' שנים, מ"מ אכתי לדינא נראה להקל בזה, דמילתא דמספקא ליה להרשב"א פשיטא ליה להרא"ש. דהנה שנינו בערלה (פ"א מ"ד), שאם נעקר האילן ונשתייר בו שורש קטן פטור, ובהא לא קאמרה מתני' דבעינן שיוכל האילן לחיות משורש זה. אמנם הרא"ש בפירוש המשנה כתב דאם נשתייר בו שורש קטן אז ידוע שיכול לחיות במקומו ופטור אף אם הוסיף בו עפר. ובזה דברי הרא"ש הם ודאי בניגוד לדברי הרשב"א שכתב דבשורש קטן ודאי אינו יכול לחיות, ומ"מ פטור מערלה כיון שנשאר בו עכ"פ שורש אחד, ואותו שורש פוטרו ומעמידו על ההיתר הראשון שהיה מקודם. והרא"ש כתב דודאי יכול לחיות ממנו. וביאר החזו"א דלא נחלקו במציאות אלא דדברי הרשב"א הם לצד דבעינן חי לעולם או ג' שנים, אבל הרא"ש פשיטא ליה דסגי במקצת ימים, ושורש אחד מבטיח זה. והעלה שם החזון איש לדינא, דאחרי דהרשב"א מספקא ליה והרא"ש פשיטא ליה, אין ספק מוציא מידי ודאי, ובפרט שגם דברי הרשב"א מטין כן להלכה, ואף אם הדברים בפלוגתא הרי אנו נוהגין כטוש"ע, וכבר הכריעו ביו"ד (סימן רצד ס"כ) כהרא"ש, וממילא כל שיכול לחיות כדי קליטה חדשה, שהוא – בסתמא – ארבעה עשר יום, חשיב יכול לחיות ופטור מערלה. ובדיני ערלה (סעיף יח), הוסיף החזו"א דאין חילוק בכל זה בין עקרו אדם לעקרו הרוח, ומותר לכתחילה לעוקרו עם הסלע ולנוטעו במקום אחר, אם אין בו משום בל תשחית. [ועיין בזה במשפט כהן (סי' ח-ט) דהכריע להקל רק בדיעבד, ובדגל ראובן (ח"ב סימן כז) פליג בזה, ועיין בזה באג"מ (יו"ד סימן קפ"ה)].

אכן הכרעת החזו"א ברורה דכל שיכול לחיות כדי קליטה חשיב יכול לחיות ופטור מערלה, ואין צריך שיוכל לחיות בו ימים רבים. ולמעשה רוב גושי העפר המצויים כהיום בעציצי המשתלות די בהם בכדי שיוכלו השתילים לחיות בהם שיעור כדי קליטה, וממילא להכרעת החזו"א אין מנין שנות ערלה נפסק בהעברתם.

ועי' במנחת שלמה (סי' סט) שהאריך להסביר דגם לרשב"א לא בעינן שיכול לחיות כל השלוש שנים, אלא כל שבתוך שלוש שנים תהא היניקה מעורבת גם מהעפר הקודם שהביא עמו מספיק, ושכן מבואר באו"ז (סי' שכז) ושכן נראה בדעת הרמב"ם והרמב"ן. [ועי' שם בסוף הסימן שכתב שמה שרגילים היום לעקור שתילים מהמשתלה אם ניקח אותו בגושו ונכניס לתוך עציץ נקוב יוכל לחיות ע"י זיבול והשקאה הרבה זמן, ושפיר נקרא יכול לחיות גם לדעת הרשב"א ואכמ"ל].

והנה לכאורה היה מקום להעיר דכפי הנראה בלשון הרשב"א במ"ש, "נראה לי דכיון שכבר היה נטוע ועברו עליו שלש שנים ממקום פטור בא", אם כן, אין מקום להתיר כל שלא עברו שלש שנים במקומו הראשון, דרק אז חשיב שבא ממקום פטור. אבל לכשנעיין נראה – דהרשב"א כתב כן רק לצד שביקש להקל בענין יכול לחיות – שכוונתו שאע"פ שאין בכוחו לחיות ג' שנים, קאתינן להתירו מכח ממקום פטור בא. והרשב"א לשיטתו דבנעקר האילן ונשתייר שורש קטן לא חשיב יכול לחיות ודינו להיתר אינו מצד שזה המשך הנטיעה אלא מצד ממקום פטור הוא בא. אבל וודאי בשיטת הרא"ש כפי שהורה החזו"א דקאתינן מכח דין יכול לחיות דלא חשיב נטיעה חדשה ונחשב כהמשך הנטיעה הראשונה ודאי שאין הפרש בין אם עברו ג' שנים או שלא עברו ג' שנים, וכל שיכול לחיות ארבעה עשר יום נחשב כהמשך הנטיעה, ומותר כשיעברו ג' שנים מזמן הנטיעה הראשונה. [גם מסתבר דבשתילים שיכולים להתקיים ג' שנים בגושם ודאי גם הרשב"א לא יצריך שיהא בא ממקום פטור].

אך יש להזהיר, וכבר העיר בזה הגרא"ז מלצר זצ"ל בכרם ציון דמצוי פעמים רבות ששורשי השתיל חודרים אל הקרקע שתחת העציץ, או שכאשר נוטלים את הגוש רק עם מקצת שורשים הרי מנתקים את האילן – מעיקר חיותו שיתכן והיתה בקרקע מאותו שורש שנותר ולא מגוש העפר שבעציץ, ובמקרה כזה יצטרכו להמתין אחר חיתוך השורשים שיעור זמן שיכול לחיות בו שיעור כדי קליטה שהוא ב' שבועות, ולבדוק את השתיל ע"י מומחים אם לא נתהוו בו סימני כמישה, ובאם נתהוו בו סימני כמישה, יש מומחים שחוששים שזהו סימן שעיקר חיותו היתה מהשורש שנותר בקרקע ויהיו חייבים להחמיר ולמנות לו שנות ערלה מחדש. [אכן כשמגדלים במשתלות בגובה מהקרקע, אין לחשוש לזה כלל ואין צורך בבדיקה זו].

עוד אזהרה אחת שיש להזהיר את הנוטעים בשיטה זו, שיהא גוש העפר סביב האילן חזק – ולא יתפורר בשעת ההעברה. ובחסדי הי"ת הצליחו מומחי המכון ביחד עם שתלנים, להכין גושי עפר שמתהדקים סביבות האילן, אשר בעיני ראיתי כי ניסו לשוברם ולפוררם ובקושי עלתה בידם לשבור את הגוש בהקשת מכוש – כי הגוש הוא חזק מאד, ובפרט כאשר מערכת השורשים מסתעפת בתוכו, עד שכמה וכמה מומחים יראי ד' העידו שאם הוכנו הדברים לא מצאו כמעט שתיל שהתפורר, ואם אכן קרה כדבר הזה הרי השתיל לא הי' נקלט מסיבות חקלאיות.

ב. אילן הנטוע בעציץ שא"נ

אלא דיל"ע מה יהיה הדין אם גידלו שתילים בעציצים שאינם נקובים.

הנה איתא בירושלמי ערלה (פ"א סוף ה"ב), שאילן הנטוע בעציץ אף שאינו נקוב, חשיב כנקוב לענין ערלה וחייב בערלה. ומפשטות לשון הר"ש (חלה פ"ב מ"ב), משמע דביאור דברי הירושלמי הוא משום שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת אף דרך עציץ של חרס שאינו נקוב, ולפיכך דינו כנקוב, ורק בירקות שיניקתן חלושה, אין היא מפעפעת דרך עציץ שאינו נקוב. וכן הוא באו"ז (סי' שיג), ברש"ס ובביאור הגר"א. אמנם באגלי טל (מלאכת קוצר ס"ק כב) נקט דמה שבאילן אף עציץ שאינו נקוב דינו כנקוב, הוא משום דהואיל ושרשי האילן עתידין לבקוע את העציץ וייעשה מחובר ממילא הוי כמחובר מתחילתו וחשיב כעציץ נקוב, ולדבריו אין הטעם מחמת חוזק יניקת האילן אלא מחמת שהעציץ עתיד להבקע. ועי' במנחת שלמה (סי' ע) שהוכיח שכן הוא דעת הרמב"ם וכ"כ החזו"א ערלה (סי' א, יז) בעציץ של חרס. ושם נראה שסבר טעם נוסף, שכיון שחרס סופו לינקב אינו חשוב חציצה כבר מעכשיו וממילא חשיב מחובר לארץ. ועי' בדברי יחזקאל (סי' ב אות יא) שהאריך בסברא זו.

והנה הדבר ידוע שהנטוע בעציץ נקוב הרי הוא כנטוע בארץ לכל דבר, וכמבואר בכמה מקומות בש"ס במסכת דמאי (פ"ה מ"י) לענין תרומות ומעשרות, בשבת (צה ע"א) לענין תולש בשבת, בגיטין (ז ע"ב) לענין תרו"מ ושביעית, בכלאים (פ"ז מ"ח) לענין כלאי הכרם, וכן מבואר בירושלמי ערלה (פ"א סוף ה"ב), ונפסק ברמב"ם (פ"י מהלכות מע"ש ה"ח), ובשו"ע יו"ד (סי' רצד סעיף כו). ולפ"ז – אם נפסקה ההלכה כהירושלמי דלגבי אילן אף עציץ שאינו נקוב חשיב כנקוב, שפיר חייב הוא בערלה, ומונין לו ג' שנות ערלה משעת נטיעתו במשתלה, ואפילו העציץ אינו נקוב.

אמנם מצאנו שנחלקו הראשונים האם קיי"ל כדברי הירושלמי. דהנה האו"ז הלכות ערלה (ס"ס שיג) ס"ל דלא קיי"ל כירושלמי, וכן נראה בר"ש ערלה (פ"א מ"ב). [ועי' בחזו"א ערלה פ"א טז (א), ולדבריו הר"ש לא סבירא ליה כדעת האו"ז, אלא אף הבבלי מודה לדעת הירושלמי שבאילן עציץ שאינו נקוב נחשב כנקוב, וכל מה שנחלק הבבלי הוא רק לגבי זרעים]. ולפי"ז גם בשל חרס בעי נקיבה אצל אילן. אולם דעת הרא"ש וכן נפסק בטור (ס"ס רצד) כירושלמי, אבל רק בעציץ של חרס, משום דאין עומד בפני השורשים, אבל בעציץ של עץ בעי נקיבה.

ג. דעת הרמב"ם באילנות שבעציצים

אמנם הרמב"ם (פ"י מהל' מע"ש ה"ח), כתב דעציץ שאינו נקוב הרי הוא כנקוב אצל אילן, וכן פסק בשו"ע שם (סעיף כו), וסתמו ולא חילקו מאיזה חומר עשוי העציץ, וכן לא חילקו בסוגי האילנות, ומשמע שכל האילנות בכל מיני העציצים, ואפי' של מתכות, חשיבי כנקוב. ואם כנים אנו בזאת הרי צ"ל דהרמב"ם ס"ל בביאור הך מילתא כמו דמשמע מפשיטות לשון הר"ש בחלה, דכח יניקת האילן היא חזקה כל כך עד שהיא מפעפעת אף דרך עציץ שאינו נקוב, ואין הטעם משום שהשרשים עתידים לבקוע את העציץ, ולפיכך הרמב"ם והשו"ע לא חילקו בזה. דלכאורה בעציץ העשוי מתכת עבה אין אפשרות שיבקעוהו השרשים, וא"כ אי נימא דטעם הדבר דחשיב כנקוב אצל אילנות הוא משום שהשרשים עתידים לבוקעו, א"כ עכ"פ בשל מתכות היה צריך להיות דינו כעציץ שאינו נקוב, דהוא אינו עתיד להבקע אף באילנות, אבל אי נימא דטעם הדבר משום שכח יניקת האילן מפעפעת אף דרך העציץ, אולי אפ"ל דאין חילוק בין סוגי העציצים, דבכל גוונא כח יניקת האילן מפעפעת דרכו.

ועיין במנחת שלמה (סי' ע ד"ה גם נלע"ד) שעמד מרן הגרש"ז זצוק"ל בזה שלא חילק הרמב"ם בין סוגי העציצים, אמנם כתב שם דמה שפסק השו"ע כהרמב"ם הוא רק לחומרא ולא לקולא, דהרי הרא"ש והרי"ו פליגי דאף בשל עץ בעי נקיבה וכ"ש בשל מתכת, והאו"ז והר"ש פסקו כדעת הבבלי שגם בשל חרס בעי נקיבה, ובטור לא חשש כלל לדעת הרמב"ם אף לחומרא. ולכן לחומרא חיישינן לדעת הרמב"ם והנטוע בעציץ שאינו נקוב אסור (ואולי אף מה"ת שחשיב נקוב) אבל ודאי אם לאחר זמן ניקבו צריך למנות לו שנות ערלה מחדש מזמן שעשאו לעציץ נקוב.

והנה מצאנו במנחת שלמה (ח"ג סי' קנח סעיף כ) במכתב שכתב מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל שגם בדעת הר"ש שסובר שחוזק יניקת האילן עוברת יתכן שזה גם במתכת, ובדעת הרמב"ם פשוט לו שכיון שלא חילק נחשב כנקוב, כי מה שחילקה הגמ' (מנחות פד ע"ב) זה רק בין עץ לחרס, אבל ששניהם חלוקים ממתכת לא מצאנו. והנה במכתב שנתפרסם במקום אחר (קובץ ברקאי – ג, יתכן וזהו אותו מכתב בהרחבה). הוסיף שם שגם "אם הטעם [שאילן נחשב כנקוב] שעתיד להשבר ה"ז צריך להיות גם בעץ וחרס [גם] אם השולים עבים מאוד וכיון שסתם לנו אין לנו לחלק בין עב לדק ובין עץ וחרס למתכת". הרי שהבין בדעת הרמב"ם שאין חילוק בין חרס למתכת, בין אם טעם הדבר שאילן נקוב הוא משום שכח יניקת האילן מפעפע ובין אם הטעם מחמת שעתיד האילן לשבור את המעטפת.

אכן מצאנו להרדב"ז (פ"י מהל' מע"ש ה"ח) שכתב דכיון שהרמב"ם לא חילק בין עץ לחרס מסתבר שחשיב כנקוב בשניהם וחייב בערלה, (ולא הזכיר מתכת – אולי דס"ל דבשל מתכת חשיב כאינו נקוב). ובחזו"א דיני ערלה (אות לב) כתב נטע בעציץ שאינו נקוב של חרס חייב בערלה ואם הוא של מתכת אינו חייב אלא מדרבנן ואם הוא של עץ יש פלוגתא בזה. מבואר שלמד בדעת הרמב"ם דבשל עץ חייב בערלה וכדברי הרדב"ז, אבל בשל מתכת פשיטא ליה דחשיב כאינו נקוב.

ד.עציץ שא"נ אם עולה למנין שנות ערלה

הנה אף אם נאמר דבעציץ של מתכת חשיב כאינו נקוב, עדיין יש לדון אם השנים שגדל בעציץ, עולים למנין שנות ערלה. דהנה החזו"א (ערלה ס"ב ס"ק יג) כתב להסתפק ע"פ דברי התוספתא ש"נטעו בעציץ שא"נ ונשבר וחזר ונטעו בעציץ נקוב אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב". הרי שאף השנים שהי' נטוע בעציץ שא"נ עולים למנין שנות ערלה, דאף שאינו נקרא גדל בארץ, ואף לענין שבת לא נחשב כמחובר, אבל הכא לענין שנות ערלה כל שעברו ג' שנים מאז שנתאחה בעפר מותר, ודמי להביא נטיעות מחו"ל בגושיהן שעולות למנין שנות ערלה, וע"ז הסתפק אם מדובר בעציץ של מתכת שנחשב כא"נ. אמנם בהמשך דבריו ר"ל דאולי דברי התוספתא הינם דווקא בשל חרס – ואשמעינן התוספתא דאף שהי' נטוע באינו נקוב אינו נחשב נטיעה חדשה אבל בא"נ של מתכת מכיון שאין זו נטיעה ואף ערלת חו"ל אין בו הרי כשנוטע אח"כ חשיב נטיעה חדשה. וכ"כ גם בדיני ערלה (סי' לב) "נטע בעציץ של מתכת א"נ ועקרו וסלע עפר עמו כדי שיכול לחיות, וחזר ונטעו בארץ, יש להסתפק אי מונה מנטיעה ראשונה". המבואר מדברי החזו"א דבשל חרס אף שא"נ (דהיינו לדעות שסוברים דבשל חרס חשיב כא"נ) ודאי שאפשר למנות שנות ערלה, מזמן ששתלו בעציץ של חרס שא"נ ובשל מתכת יש להסתפק.

לפי"ז אם במשתלה היו משתמשים בעציצים של מתכת היה מקום להסתפק אם אפשר למנות השנים שהיו במשתלה. אמנם כל זה לדעתו של החזו"א דבשל מתכת הוא ודאי א"נ. כמו"כ יש מקום לדון לדעת הרא"ש דבשל עץ בעי נקיבה מה יהיה הדין אם נטע בעציץ של עץ שאינו נקוב, וצ"ע. ואם אכן סובר הרמב"ם שמתכת לא בעי נקיבה – הרי דאפשר למנות ממועד השתילה במשתלה. (אלא שיש לעיין שבתוספתא מצאנו גירסאות אחרות. עי' בביאור הגר"א ובמנחת ביכורים) אבל לכו"ע אם מגדלים בשל חרס אף שא"נ, נחשב כנקוב ואפשר למנות שנות ערלה מאז שנטעו בעציצים אלו.

ה. דין עציץ פלסטיק

אלא דבזמן הזה מקובל להשתמש במשתלות בעציצי פלסטיק. ואנחנו לא נדע האם דינם כחרס, שהוא נחשב לגבי אילן כנקוב לדעת הרא"ש והרמב"ם, או דדינו כמתכת אשר יתכן דאף לענין אילן דינו כעציץ שאינו נקוב. ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סימן צב) כתב ע"פ מש"כ בחלקת יעקב (ח"ב סי' קסג) דיש להחמיר לענין מנין שנות ערלה לדונו כעציץ שאינו נקוב, משום שהוא חלק ואטום ואינו מעביר נוזלים כלל. וכך גם שמענו ממרן שליט"א לחוש לחומרא לכל צד ולהחשיבם גם כנקובים וגם כאינם נקובים (ובבדיקות שניסו מומחים, ע"פ בקשתנו, לבדוק את מוצרי הפלסטיק ביחס לחרס, לא עלתה בידינו תשובה ברורה). – אי לכך, אם ברצוננו למנות ג' שנות ערלה משעת נטיעת השתילים במשתלה, חובה להשתמש רק בעציצים שיש בהם נקב.

ו. שיעור הנקב

ושיעור הנקב הוא כמבואר במתני' עוקצין (פ"ב משנה י), לענין טומאה שהוא כשורש קטן, וכתב בעל הטורים בפירושו עה"ת (במדבר יט, טו) שהוא שורש קטן (קלוף) [כלוף] דהיינו מין קטנית, כלומר נקב קטן. וכן כתב שם במשנה אחרונה, דכיון שלא כתוב שיעור לגודל השורש, משמע אפילו כל שהוא. אבל הרמב"ם כתב (פ"ה מהל' תרומות הט"ו), שהוא פחות מכזית, ובמאירי שבת (צ"ה ע"ב) כתב שהוא פחות מכזית מעט. אלא שכידוע נחלקו גדולי עולם בשיעור הכזית האם הוא כשליש ביצה או כחציה, ונחלקו עוד האם משערינן לפי גודל הביצה והזית המצויים כיום, או שמכיון שנתקטנו עד כמחצה מחשבים כפי הזית הגדול, ראה ביה"ל (סימן רעא סי"ג ד"ה של רביעית). ואם באנו לחוש דבעינן נקב קצת פחות מכזית, וכמ"ש הרמב"ם ובעיקר המאירי, ונחוש שנתקטנו השיעורים, וששיעור הכזית הוא כחצי ביצה, הרי אנו זקוקים לנקוב את העציצים בנקב בקוטר של 4 ס"מ בקירוב. והגאון בעל מנחת יצחק זצ"ל כתב (בח"ח סי' צב וח"י סי' קיז) בשתי תשובות אל הרה"ג ר' קלמן כהנא זצ"ל, שמעיקר הדין סגי בקוטר של שני ס"מ, ובכה"ג שפיר חשיב עציץ נקוב, ומונין לו שנות ערלה משעת נטיעתו במשתלה. אמנם ציין כי שמע שהגר"פ אפשטיין לכתחילה החמיר בגודל הנקב, ולכן כשאפשר יש להחמיר לכתחילה לעשות הנקב בקוטר 4 ס"מ. ועיין מש"כ מרן הגרי"י קניבסקי זצ"ל בקריינא דאיגרתא (ח"ב מכתב קלז), ובסוף דבריו צידד שבשיעור מטבע של 10 אג' שפיר חשיב עציץ נקוב, והוא בקוטר של 2.8 ס"מ. וע"ע בתשובת הגאון רש"ה וואזנר שליט"א הנדפסת במשפטי ארץ, דלדעתו היה אפשר להקל אף בפחות משיעור זה, דהרי שורש קטן אינו מגיע לשיעור קוטר של 2.5 ס"מ, אבל כיון שיצא מפי גדולים כדאי להחמיר בזה. [וכתב שם להקל, שיהיה מותר לכסות את הנקב בנייר שעי"ז מעכב יציאת העפר ואינו מעכב את היניקה, ומספיק שישאיר ללא כיסוי רק כדי שורש קטן שהוא מעט יותר מכונס משקה].

ולמעשה הונהג על ידי המכון ברוב המקומות שעושין נקב לפחות בקוטר כ-2.5 ס"מ בלא שום כיסוי כדי להחשיבו כעציץ נקוב לכל דבר. (למעשה עושים נקב כ 2.7 ס"מ ויותר). וכך גם ההוראות שנתנו למשתלות שיהיו העציצים נקובים בשיעור זה, ובאופן זה ניתן להתחיל במנין שנות הערלה משעת קליטת השתיל במשתלות.

ז. אם ניתוק בזמן העברה – מפסיק מניית שנות ערלה

אלא דאכתי יש לעיין דבשעת העברת השתילים למטע הקבע, נעשה הדבר ע"י משאית וכדומה, והיא עשויה מתכת, וא"כ להכרעת החזו"א דעציץ מתכת חשיב כאינו נקוב אף לענין אילן, א"כ יתכן דע"י העמסת עציצי השתילים הנקובים על הרכב, מופסקת יניקתם מן הקרקע, ודינם עתה כשתילים בעציצים שאינם נקובים, שאינם חייבים בערלה אלא מדרבנן, וא"כ כשיטעו את השתילים במקומם במטע הקבע, יש למנות בהם שוב ג' שנות ערלה מן התורה. אמנם החזו"א (שם סקי"ג) כתב בריש דבריו דניתוק זמני מן הקרקע לא חשיב ניתוק, וממשיכים למנות את שנותיו מנטיעתו הראשונה. והוכיח זאת מסוגי' (גיטין ז ע"ב), דשקיל וטרי התם בדין עציץ המונח ע"ג יתדות האם חשיב כנקוב או לא, ולא פשטה הסוגי' מהא דנעקר האילן והסלע עמו שאם יכול לחיות פטור, ואף דהאילן היה באויר בשעת עקירתו, ואי נימא דאויר חשיב כאינו נקוב הרי נפסקה חיותו. וא"כ מוכח דגם אם היה זמן שהאילן היה באויר לא נתבטלה נטיעתו הראשונה, אפי' למאי דסברה הגמ' דיתכן שאויר מפסיק את יניקתו ועושהו כאינו נקוב. וכן יהיה הדין גם אם נתנו לזמן בעציץ שאינו נקוב, דלא נתבטלה נטיעתו הראשונה. אמנם דחה שם ראיה זו, דהתם שהעציץ באויר הוי שורש כנגד הנקב, ובזה ודאי גם אויר נחשב כנקוב, דהא גם נוף שנמצא באויר חשיב כמחובר, וכמבואר בתוס' (גיטין כב ד"ה בתר). ועי"ש עוד מה שכתב בזה.

על פי זה כתב הרה"ג ר' שמעון ויזר שליט"א בהליכות שדה (16) בשם הגר"ח גריינימן שליט"א שהדבר פשוט שהכרעת החזו"א היא שניתוק לזמן לא חשיב ניתוק, ומונין לו שנות ערלה משעת נטיעה ראשונה, וכדמשמע מסתימת דבריו, ואף שדחה את ראייתו, וכן שמענו מהגר"נ קרליץ שליט"א (ראה הליכות שדה גליון 146). אמנם שמעתי מפי הגר"ח קנייבסקי שליט"א שאינו יכול להכריע בזה, דאם נידחית הראיה אין לזה כל הכרח, וכ"כ בדרך אמונה שם (ס"ק סה), וכששאלנו למעשה איך על המכון לנהוג השיב שנשאל כמובן למורו-חמיו מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א ועפ"י דבריו ננהג. ובמנחת שלמה (סימן ע), כתב מרן הגרש"ז זצ"ל להוכיח בכמה ראיות שניתוק לזמן – אינו מפסיק מניית שנות ערלה, וכן כתב עוד במכתב שהודפס ב"מפרי הארץ" (ח"ג עמ' מז) להרה"ג ר"ק כהנא ז"ל "בעציץ נקוב אשר תוך העברתו ממקום למקום נשתנה לזמן קצר להחשב כאינו נקוב, נלע"ד דכל שהוא בגושיו בשיעור שיכול לחיות אין דינו כנטיעה חדשה. (וכו') דמעולם לא שמענו שהמגביה עציץ נקוב למעלה מי' טפחים (להסוברים שלמעלה מעשרה חשיב ודאי תלוש) (וכו') שיתחייב למנות שנות ערלה ורבעי". עכ"ל. וכן שמעתי מפי עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א דמסתבר שיש להקל בזה, והוסיף שהרי החזו"א נסתפק אף בהיה נטוע בעציץ של מתכת שיתכן שאפשר למנות לו את שנות ערלתו החל מנטיעתו בעציץ, הואיל ומאז שנתאחה בעפר עברו עליו ג' שנים ונוהג בו ערלה מדרבנן, וא"כ בהיה נטוע בעציץ נקוב ורק הי' הפסקה מן הקרקע לזמן קצר של העברת השתיל, ודאי דיש לסמוך להקל למנות שנות ערלתו משעת נטיעתו במשתלה. וכן גם שמענו מפי הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א אשר אמר בשיחה (בתמוז תשנ"א שנרשמה על ידינו ואחרי זה נשלח הרישום להגאון הנ"ל, והרה"ג ר"י זיכרמן שליט"א הודיענו בשמו כי הכתוב הינו מדויק) כי על המכון לטפל במשתלות שירצו לגדל שתילים בעציצים נקובים גם אם אי אפשר להעבירם לשדה בלא ניתוק במשך זמן ההעברה, הואיל ומסתבר שלדעת מרן החזו"א הפסקה לזמן אינה מקלקלת. ע"כ תורף השיחה. וכן כתב מורנו הגאון בעל שבט הלוי, שכיון שבערלה העיקר הוא זמן הנטיעה, כיון שלשון התורה שממנו לומדים את הדין שצריך נקוב הוא "כי תבואו אל ארץ אחוזתכם ונטעתם" והיינו דבעינן בזמן נטיעה ארץ, ולכן כל שבזמן הנטיעה עד לאחר הקליטה היה בעציץ נקוב נחשב לו שנות ערלה מאז. וע"ז כתב שיש מקום להחמיר בזה ולא להסתמך על סברא זו, אבל מאן דעביד הכי דיעבד י"ל דאין מזניחים אותו. ושוב כתב שם שלכתחילה יעבירו את השתילים בצורה שיהיה סמוך לקרקע, ואם דיעבד העבירו באופן שנהפך לעציץ שאינו נקוב באופן זמני אין להרעיש ע"ז, אם יסכימו אתי, עכת"ד. הרי שסבר דאף דלכתחילה צריך להעביר השתילים באופן שלא יהיה ניתוק אפילו לזמן, מ"מ בדיעבד יש להקל. ויתירה מזו העלה הגאון בעל ציץ אליעזר (עיין ציץ אליעזר ח"א סי' יט) במכתב (כ"ד אייר תשמ"ב) "דעתי שיש להתיר את הפירות ולמנות שנות ערלה מאז זריעת השתילים ויש מקום להתיר אפילו אם שקיות הפלסטיק לא היו נקובות, ולא משנה מה שההעברה היתה במכונית לא נקובה, וכפי שביאר זאת ידידנו הגאון הגרש"ז אוירבך שליט"א בקונטרסו הגדול בכרם ציון" עכ"ל. הרי לנו שלדעתו אף בשקיות פלסטיק שאינן נקובות יש להקל – וענין ההעברה ודאי לא הוי בעיה. אמנם במ"ש להקל לגדל בשקיות פלסטיק שאינן נקובות בזה קיבלנו מרבותינו גדולי ישראל להחמיר בנושא זה.

והנה עתה נזדמן לידי הספר "ימים מקדם" להרב יצחק דוד רזמוביץ שהיה ממקורבי כ"ק האדמו"ר בעל האמרי חיים, ושם (בפרק "יסוד פרדס אתרוגי ויז'ניץ") מתאר בפרטי פרטים איך הקימו את הפרדס, ומציין כי הכל נעשה בהתיעצות עם הראב"ד דירושלים הגאון רבי פנחס עפשטיין זצוק"ל. וכתב שם שיעץ להם לקחת את השתילים והיחורים מחדרה "מאחד בשם אראלי שהם בחזקת כשרות מיוחדת". וכך הוא מתאר, "עשינו כאשר נצטוינו, ולקחנו משם יחורים הכנסנום לתוך פכים מיוחדים שהיו נקובים מלמטה כדת וכדין כדי שיהיה להם דין מחובר לקרקע בנוגע לשנות ערלה וכו'. הראב"ד בעצמו עמד בחצרו של ר' מנחם והשגיח על כל פרט ופרט, ועוד זאת היה הג"ר פנחס מגיע לעיתים רחוקות במפתיע וכו'. בינתיים מצאנו גוש של 18 דונם בקדימה, והתאים למטרתנו וכו'. הראב"ד זצ"ל שלח משגיח מיוחד להיות נוכח בלקיחת הפכים מהחצר והעברתם לפרדס, ובשעת פתיחתם בפרדס החדש ונטיעתם עם הגוש, כי באם יתפורר הגוש אז אבדנו חשבון שני ערלה. (ועיי"ש עוד דברים בענין סחורה באתרוגים בשביעית, ואכמ"ל). והנה למרות שתיאר כל פרט ופרט לא נזכרת שום הוראה מיוחדת להעברת השתילים לפרדס, שהרי המרחק מחדרה עד קדימה הוא רב משיכלו להעביר את העציצים רגלית, ובודאי שהעבירו את זה במכונית – ומאד נראה שהגר"פ אפשטיין לא חשש לניתוק הזמני בזמן שהיו במכונית, ובודאי שלא העביר את השתלים "במכוניות מיוחדות" שיש בהם חורים שאם כך היה ודאי מתאר את ענין "המכוניות המיוחדות" אחרי שהוא מתאר בפרוטרוט כל שלב ושלב בטיפול של העברת השתילים, וכל החשש היה שהשתילים לא יתפוררו. הרי דגם לראב"ד העד"ח דירושלים זצוק"ל היה פשוט שאין חוששים לניתוק לזמן.

והנה אמרו לי כי מאן-דהו כתב בשם המנח"י זצוק"ל שסבר שניתוק לזמן הוי ניתוק וציין לשו"ת מנח"י (חלק ח סי' צב), ולצערי הכותב לא קרא ולא שנה תשובה זו. הנה המנחת יצחק השיב שם להרה"ג ר"ק כהנא ז"ל – אשר בעקבות עבודת המכון הביא לפני בעל המנח"י כמה שאלות בנושא ה"דו שנתי". ובריש התשובה העתיק המנח"י דברי השואל וכתב "ולאחר שגדלו זמן מסוים מעבירים אותם למקום גידולם הסופי", ובהמשך התשובה לא הזכיר המנחת יצחק בתשובתו את ענין המעבר – וכיצד להעביר, ואם יש צורך באיזה שהיא הדרכה לענין המעבר הרי דמכללא מוכח דסבר שמעבר במכונית – אינו מפסיק מניית שנות הערלה. אבל יתירה מזו, התבוננתי כעת בצילום מכתב השאלה (אשר בידי) שנשלח להמנח"י אשר בו הרה"ג השואל האריך לפרט את כל הנושאים שהתעוררו בשתילים אלו (גודל הנקבים וכו') וכמובן בכלל זה האריך השואל לתאר את הנושא של העברת שתילים במכוניות והביא השואל על כך דברים ממרן החזו"א, והגרש"ז זצוק"ל והבנתו של הגר"ח גריינימן שליט"א בדברי החזו"א, שאין ניתוק לזמן מצריך מניית שנות ערלה מחדש, ועוד – לשאר השאלות והדברים התייחס המנח"י, ואילו על דבריו של השואל בענין זה – לא העיר דבר. הרי דס"ל דאין בניתוק לזמן שאלה של המשך מניית שנות ערלה, ובודאי שלא סבר לאסור.

ובסוף דברי הנני לצטט ממכתב שקבלתי מידידי הרב מאיר וונדר ובו מעשה רב ממרן החזו"א זצוק"ל בענין ניתוק לזמן וגודל הנקב.

"בלמדי בישיבת פוניבז' נסעתי עם אחי לפני ט"ו באב תשי"א לבת ים לפגוש את הזקן ר' יחיאל מיכל קיבלביץ ז"ל. הוא חילק חינם שתילי עצי אתרוגים בחזקת בלתי מורכבים, ולדבריו הם מערבים באיזור יריחו לפני כמאה שנה שלא ידעו מהי הרכבה, ומהרי"ל דיסקין סמך על כך. אתרוגים אלו שלח לחזון איש שקיבלם, ואמרו שהיו על שולחנו בסוכות, אך לא ידוע אם בירך עליהם, כי גם אחרים הביאו לו.

השתילים היו מיועדים לישיבת פוניבז', ואכן המדריך ר' משה כץ ז"ל שתלם בגינת בתי אבות וטיפל בהם, אלא שבהיכנס שמיטת תשי"ב חדלו להשקותם והתיבשו. שתיל אחד היה מיועד עבורנו לחצר בית הורי בקרית שמואל על יד חיפה. טיפלנו בו לפי הוראות הנותן, ואכן התקיים שנים אחדות, ומפירותיו נהנו הרב המקומי ויחידים מתושבי השכונה.

התעוררו כמה שאלות הלכתיות, והצעתי אותן בפני הרב מפוניבז' זצ"ל, הוא עיין בהן זמן ממושך, אך לא היה נהיר לי מה שהזכיר בתשובתו את התאריך י"ז אב משום כך נגשתי אחרי כן אל החזון איש זצ"ל, והוא הדריך על אתר בפירוט רב כיצד לנהוג. ממכלול הדברים זכורים לי היטב שני דברים: א. אם ישתלו לפני ט"ו אב זה ייחשב לשנת ערלה. ב. אם יהיה בעציץ נקב של שני ס"מ והחווה באצבעו תנועה סיבובית, אזי ייחשב גם הזמן של המשתלה. ברי לי שמרן החזו"א היה מודע כי השאלה היא להעביר שתילי אתרוג ממקום למקום ואף על פי כן, החזו"א לא התייחס לזה כלל (גם אני לא העלתי את השאלה).

כך מונח בזכרוני אף כי כבר עברו מאז נ"ה שנה. מצאתי אמנם מכתב לאבי מיום כ"ז כסלו תשי"ב ובו כתבתי בזו הלשון: הרב מפוניבז' והחזון איש אמרו לי שאם יש בעציץ נקב גדול אז יש לו דין של עציץ נקוב, אבל יתכן שמשעברו כמה חודשים לא נכנסתי אז לפרטים מהו נקב גדול. והנני מאחל לך רוב הצלחה בפעלו".
 (ע"כ לשון המכתב)

מכתב זה של הרב מאיר וונדר הינו עדות חשובה אודות דעתו של מרן החזו"א זצוקלל"ה בנושא של העברת שתילים [הרב וונדר שליט"א הביא את עדותו בעקבות שיעורי יום העיון של בית המדרש להלכה בהתישבות בנושא העברת שתילים ותשואות חן חן לו].

כידוע שתי שאלות נכבדות ביסוד נושא העברת השתילים: גודל הנקב, והניתוק לזמן. ושתי תשובות השיב מרן זצוק"ל אודות ב' השאלות, תשובה אחת נאמרה בפירוש והשניה מכללא.

הנה גם הסטייפלר זצוקלל"ה (קריינא דאגרתא ח"ב מכתב קלז) וגם בנו מורנו הגר"ח קניבסקי שליט"א (דרך אמונה תרומות פ"א ציון ההלכה תעה) מוסרים על הוראה של החזו"א כי גודל הנקב הינו 2 ס"מ, אלא שאנו מסופקים האם הכוונה נקב של 2X2 ס"מ, ואז בעיגול יהא צורך לנקב בקוטר 2.8 ס"מ, או עיגול שקוטרו 2 ס"מ. הוראות המכון לחקר החקלאות עפ"י התורה למעשה הינם, שקוטר הנקב יהיה למעלה מ-2.5 ס"מ, ולמעשה הנקבים הם בקוטר של 2.7 ויותר. אולם אם מרן זצוקלל"ה הראה לשואלים הלכה למעשה על קוטר של שני ס"מ באמצעות "תנועה סיבובית" נראה שדעתו היא שדי בקוטר של 2 ס"מ. ולענין עצם השאלה של ניתוק לזמן, הרי מרן זצוקלל"ה הורה למעשה אודות העברת שתילים מעיר לעיר לשני שואלים שודאי לא ילכו רגלית ממקום למקום, ולא העיר כי יש עניין ובעיה בניתוק לזמן – והרי זה כדמשמע בספרו (ערלה סימן ב' ס"ק יג) וכפי שהבינו בדעתו הגר"נ קרליץ שליט"א והגר"ח גרייינמן שליט"א שמרן זצ"ל רק חזר בו מהראי' מסוגית הגמ' בגיטין אך להלכה סבר כי אין ניתוק לזמן – קוטע מניית שנות ערלה. וברוך שמסר עולמו לשומרים.

תבנא לדינא:

א. הי' מקום לדון שגם שתיל אילן שגדל בעציץ שאינו נקוב במשתלה והועבר עם גושו לשדה אין צריך למנות לו שנות ערלה מחדש שהרי לגבי אילן הרי הוא כנקוב, והרמב"ם והשו"ע לא חילקו בין סוגי העציצים וכל עציץ הינו נקוב לגבי אילן, ובפרט שניתן לצרף מה שהסתפק החזו"א למנות ערלה גם בעציץ שא"נ, וכמו שס"ל לבעל הציץ-אליעזר. אולם לא פסקינן הכי – ובכהאי גוונא יש למנות ערלה מחדש מזמן הנטיעה במטע ומאידך להחמיר לפדות רבעי וגם להפריש תרו"מ בשנה הרביעית – שהרי יתכן שזו שנה חמישית.

ב. אולם אם נשתלו השתילים בעציצים הנקובים בנקב בקוטר של לפחות 2.5 ס"מ, [ולמעשה כיום אנו מדריכים במשתלות לעשות נקב בקוטר 2.7 ס"מ] יש למנות את שנות ערלת האילן החל מקליטת השתיל בעציצו, ולהמשיך במנין שנות הערלה עם העברת השתיל למטע הקבע, וזאת בתנאי שגוש העפר גדול דיו וגם לא התפורר בשעת ההעברה.

ג. אף אם ההעברה התבצעה ע"י משאית וכדומה, יש מקום להקל להמשיך במנין שנות הערלה החל מן הקליטה במשתלה, שהרי רוב הפוסקים לא חששו שניתוק לזמן הוי ניתוק המחייב מנין חדש.

ד. כפי שהורו גדולי ישראל – אשרי כל שיסייע לטהר אר"י מערלה – על ידי נטיעה בעציצים נקובים שיועברו אח"כ למטע.

ה. אף שלדינא יש להקל ולהחשיב שנות ערלה מהזמן שגדל במשתלה אפילו אם מעבירים את זה במשאיות עם קרקעית מתכת, וכאמור, אין כמעט מי מגדולי ישראל שיעורר על כך, אולם כבר נהגינן במקומות המהדרין שבפיקוחנו להקפיד שאין להחשיב את שנות הצמיחה במשתלה, (וכן הוא החישוב בלוחות הערלה של המכון – עד היום, להחמיר בדבר).