הבא: סימן ב' חשש ערלה בתות שדה <<
זרעים סימן א'
דין ערלה בפאפיה
בספרות החקלאית (אנציקלופדיה חקלאית) מתוארת הפאפיה כדלהלן: צמח טרופי, פריו משמש כמאכל טרי, כשימורים, וכמקור להפקת אנזים, צמחי הפאפיה עשבוניים, בעלי גזע ישר בגובה 4-6 מטר (ויותר), הפריחה מתחילה חודשים אחדים אחרי הנטיעה.
ד"ר חנן אופנהימר (בספרו גידול עצי פרי סובטרופיים עמ' 198) מציין כי צמח הפאפיה אינו עץ במלוא משמעותה של מילה זו, אף כי נהוג לקרוא לו כך, נכון לומר שהפאפיה עשב רב שנתי שגידולו גבוה וחלול. עוד מצוין שם, כי בהזדקנותו של העץ הוא נעשה נבוב, ומשך חייו כ-6 שנים.
העץ הינו בעל גזע גבוה (מטעמים של נוחות, וכמות פרי, החקלאים נוהגים לקצרו) הגזע אינו מפוצל, בגובהו נמצא זר עלים גדולים בצורת כף היד על עוקצים ארוכים. באותו מקום ממנו התפרצו העלים והפירות בשנה זו, לא יתפרצו העלים והפירות בשנה אחרת, אלא הגזע יגבה ומשם יתן פירותיו.
העץ מניב פירותיו באזורים חמים תוך עשרה חודשים, באזורים קרים הניב העץ פירותיו תוך שנה וחצי. (וכן היה בעבר באר"י ומשום כך כתב באוצר פרי הילולים בכרם ציון דנותן פירותיו אחרי שמונה עשרה חודש) בנוהלי הגידול הנוכחים ניתן להגיע להנבה תוך שנה.
וזה החלי לבאר דין פאפיה בקצרה, והי"ת יאיר עינינו במאור תורתו.
א. במסכת ברכות (דף מ' ע"א) איתא, היכא מברכינן בורא פרי העץ היכא דכי שקלת ליה לפירי אתי לגווזא [גווזא – פירש"י – הענף של העץ] והדר מפיק [רש"י – פירי אחריני] אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק לא מברכינן עליה בפה"ע אלא בפה"א. מבואר דלדעת רש"י, צמח שיניב פירות אחרים – בעונה אחרת – על אותו ענף נחשב אילן, וזו נראית דעת האגודה, המובא במג"א (סי' ר"ג סק"א), וז"ל ברוימבער"ן וערפ"ט יברך בפה"ע, שכן הענף מתקיים ימים הרבה, וכי שקיל פרי הדר אתי מאותו ענף עצמו ע"כ (ובמחה"ש לא משמע כן ע"ש). ולפי דעה זו נראה, דאפילו אם גוף העץ ישאר בחורף לעונה שלאחריו, אך ענפיו נושרים בחורף והפירות צומחים ע"ג ענפים חדשים אינו נחשב כאילן. וכן כתב בשו"ע הרב (בסי' רב בהגה"ה מסידור הרב) וז"ל, ויש אומרים שאפי' העיקר נשאר קיים כל החורף רק שענפיו נושרים בחורף וחוזרים וצומחים בקיץ מהעיקר ומוציאין עלין ופירות, אין פירותיו חשובים לברך עליהם בפה"ע, עכ"ל.
אבל הרא"ש פי' את דברי הגמ' שם באופן אחר וכתב (בסי' כ"ג), ובגמ' קאמר כל דבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ אבל כל דבר שצריך לזורעו בכל שנה נקרא פרי הארץ. וכן כתב הטור (בריש סימן רג) בשמו. ולדעתו, גידול דו-שנתי אף אם בחורף נשאר רק השורש הטמון בקרקע חשיב עץ, דהרי אין צריך לזורעו בשנה הבאה. ופירוש גווזא לדעתו הוא שורשי העץ, וכן ביאר הב"ח. אלא דלפי"ז לכאורה פירות אילן כזה יהיו אסורים לעולם, כיון שמוציא מחדש משרשיו [וחשוב אילן משום כך] והרי אילן היוצא מן השורש חייבים למנות לו שנות ערלה מחדש, וכמבואר במסכת ב"מ (דף קיט ע"א).
ובתשובת הגאונים המובאת בראשונים ובטור, מצאנו דעה שלישית, וז"ל, כל אילן שיבש בסיתוא וכלו גווזיה וטרפי לגמרי והדר פארי משרשיו מברכין עליו בפה"א, ע"כ. וכן כתב בה"ג, ובאו"ז הביא כן בשם הרי"ף, וכן פסק הרמ"א (בשו"ע סי' רג), דכיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משורשיו, מברכים עליו בורא פרי האדמה. ולדעה זו אם עיקר העץ נשאר אף בחורף – אף שענפיו נובלים – ולעונה הבאה יתן העץ פירות מענפים אחרים חשיב עץ. אך אם הגווזא – שזה לשיטתם עיקר העץ – ימות, וישאר רק השורש, אינו חשיב עץ לברכה. ויתכן וזו גם שיטת הריטב"א במסכת סוכה (דף ל"ה ד"ה והא), שכתב, וכללו של דבר כל שיש לו עץ קיים שנותן פרי וחוזר ונותן פרי אחר הוא עצמו, זהו אילן לענין ערלה.
וראיתי מי שכתב דאין לסמוך על סימן זה לענין ערלה, שכן כתב בשיטה מקובצת, דמגמרא דידן אי אפשר ללמוד לענינים אחרים וז"ל, ודווקא לענין פריו אי איכא לאחשובי פרי העץ או לא, הוי האי כללא, אבל לענין כלאים, אי איכא לאחשוביה ירק או אילן, דינא אחרינא אית ליה, עכ"ד. והנה דברים אלו אינם מוסכמים ראשית דבר, יש ראשונים שכותבים דהאי כלל הינו לערלה ולברכה (יעויין בריטב"א הנ"ל) אולם גם ניתן לבאר את כוונת השטמ"ק כמו שכתב הרא"ה וז"ל, התם הוא דלענין גופיה אי איכא לאחשובי ירק או לא, אבל לענין פריו, אי לאחשובי פרי עץ או לא, אין למדין באמת אלא מכלל זה, ע"כ. וביאור דבריו, דאנו צריכים לדון בשני נושאים כלאים וברכה אם האילן הינו עץ (ואז הוא נחשב בכלאים כעץ), אך יתכן ועל הפרי אין מברכין בורא פרי העץ (כמו שלהלכה יש דברים שאין מברכין עליהן בפה"ע משום שהפרי אינו חשוב, וכמ"ש החזו"א ערלה סי' יב סעיף ס"ק ג. או מחמת צורת השימוש עיין או"ח סי' רב טז ועוד). אבל דבר שהוא פרי גם לגבי ברכת בורא פרי העץ ודאי שהוא אילן לכלאים ולערלה. וביותר יש לציין דבתירוץ ב' כתב הרא"ה וז"ל, אי נמי אפשר דהדא מילתא הוא בהדיא האי, וה"ה כל שמתייבש בימי הגשמים וחוזר ומוציא עלין בעצו בימות החמה ה"ז אילן, ואם מתייבש בימות הגשמים ומוציא עלין משרשיו בימות החמה ה"ז ירק, והוא ענין אחד לגמרי עם כלל זה, וכן עיקר וברור. – הרי דבתירוץ ב' נקט לדבר פשוט דכלל זה עיקר בכל ענין.
וכן עולה מסוגיא בברכות (דף לו ע"ב), ומדלגבי ערלה לאו פירא נינהו לגבי ברכות נמי לאו פירא נינהו. (יש שאין גורסים שורה זו בגמרא וס"ל דמדברי הגאונים היא, עיין שם במהרש"ל ועוד), והאריך בזה בש"ך (יור"ד סי' רצד סק"ה), וכתב שם בתירוץ א', דמה שהוא פרי לענין ברכה ודאי נחשב פרי לענין ערלה, אבל לא כל מה שפרי לענין ערלה הינו פרי לברכה. (ומהאחרונים נראה שקבלו דבר זה להלכה. עיין שו"ת צור יעקב סי' קצב, שחכך להחמיר בערלה בדבר שברכתו בפה"א) וכן הוא באטד וכמבואר בתוס' (דף מ). ובענין זה ראה עוד דעת תורה (ריש סימן רג).
ולפ"ז ברור דלדעת הגאונים שכן פסק הרמ"א, צריך להחמיר למנות ערלה בפאפיה. דאע"פ שמידי עונה בעונה בגדילת העץ, לא יתן פירותיו מן המקום ממנו התפרצו העלים והפירות בשנים קודמות, אבל מ"מ הרי גזעו קיים משנה לשנה, ועפי"ד הגאונים סימן זה מורה שדין צמח זה כעץ אף לענין ברכה, וכל שכן לגבי ערלה.
ב. בתוספתא כלאים (פ"ג) שהובאה להלכה ברמב"ם (פ"ה מהל' כלאים ה"כ) ובשו"ע (סי' רצו סעיף טו) למדנו, כל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק, וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו ה"ז אילן. ובב"י (באו"ח סי' רג) בשם תשוה"ג גרס, וכל המוציא עלין מעצו הרי זה אילן. ובביאור תוספתא זו מצאנו ג' דעות. לדעת הרא"ה – כלל זה שווה לכלל המובא במסכת ברכות דכי שקלת ליה לפירא אתי לגווזא והדר מפיק (וכמובא לעיל). אך לדעת הכפתור ופרח (בפרק נו), וכן משמעות הכסף משנה (כלאים פ"ה ה"כ), וביאור הגר"א (בסי' רג) וכן כתב החזו"א (בליקוטים ערלה סי' יב), דדברי התוספתא הוא כדאיתא בירושלמי כלאים (פ"ה ה"ז), כל שהוא עולה מגזעו מין אילן הוא וכל שעולה משרשיו מין ירק הוא, ופירושו דאם הפירות (או העלין) יוצאין מן השורש – נחשב לירק, (ועיין ברשב"א ברכות דף מג וז"ל כל שמתחילת ברייתו מוציא עץ, ואכמ"ל).
ולפי זה אף בפאפיה נוהג דין ערלה, דגם בו קיים סימן זה, שאין הפירות יוצאים מן השורש אלא מן הגזע. אלא דבהגה"ה בשו"ע הרב (המובא מתוך הסידור) נראה דתפס דהכלל בירושלמי אינו שווה לכלל בתוספתא, דמחוץ למה דאיתא בירושלמי דצריך שיהא גזע ממנו יוצא הפרי והעלין, הרי בתוספתא למדנו כלל נוסף, וז"ל, וכל זה כשחוזרים וצומחים ענפים מהעיקר, והענפים הם שמוציאין עלין ופירות ולא העיקר שהוא קשה, אבל מיני עצים הרכים שהעלין והפירות יוצאין מהעיקר עצמו, אינו נקרא אילן כלל לד"ה לענין ברכת בפה"ע (ואף שנקרא אילן לענין ברכת בורא עצי בשמים על ריחו וכמו שיתבאר בפי"א) וכמו שנקרא אילן לענין כלאי הכרם, עכ"ל. (והנה בסוף דברי הרב, מ"ש וכמו שנקרא אילן לענין כלאי הכרם – ראה בספר תהלה לדוד סי' רג אות ב' מ"ש שיש בזה ט"ס ואכ"מ). והנה בדברי שו"ע הרב נסתפקו האחרונים, (ור"ע בשו"ת ברכה מציון מ"ש בזה), אך מ"מ נראה דלדעתו עץ מורכב מג' חלקים גזע, ענפים, אשר מן הענפים יוצאים העלים, והפירות, ולכאורה מקור דבריו מהתוספתא בכלאים. ויש להסתפק בדברי שו"ע הרב אם כלל זה בכל העצים נאמר, או דווקא באילנות הרכים, וכמ"ש "מיני עצים הרכים" דדוקא בהם אם יוצאים העלים והפירות מן הגזע הוי ירק, דאין דרך עצים בכך. אבל בעץ שגזעו קשה, אף אם אין בו סימן זה הוי עץ. (ואין להקשות דאם זהו הסימן המבואר בתוספתא כלאים מהיכי תיתי לחלק בין אילנות רכין לאילנות קשים, דיבואר בהמשך דכל הסימנים הם מוכיחים רק היכי דהוי ספק ע"ש). ונפק"מ בחקירה זו לגבי עץ הפאפיה שגזעו קשה, אך פירותיו יוצאים מגזעו (כמו כן עליו מחוברים לגזע בכעין שרביטין ארוכין, ויש להסתפק בכך אם נחשב שיש כאן ענפים המחוברין לגזע או תחילת העלין).
אבל להלכה נראה, דאחרי דהפוסקים לא הביאו לכלל זה, וגם בדברי שו"ע הרב יש להסתפק דאולי כוונתו אך ורק באילנות הרכין ולא באילנות הקשים, הרי נראה דגם לפי הכלל בתוספתא כלאים (ובירושלמי שם), יש להחשיב את הפאפיה לעץ.
ג. כבר נודע מה שדנו הפוסקים בדין בידנגא"ן (חצילים) האם אסורים משום ערלה, ובתשובות הרדב"ז (ח"ג תקלא) – האריך לבאר דהסתפק בפרי זה וכתב שם, כללא דמלתא דזה הפרי הנקרא בידנגא"ן הוא מחלוקת הפוסקים והמחמיר תבא עליו ברכה, ובח"א (סי' תצט) כתב, וכבר הארכתי בכיוצא בזה בתשובה אחרת, ומטעם זה נהגו העולם היתר בבידנגא"ן אע"פ שהוא אילן והוא ודאי ערלה וכו'. וכיון שהלוקח אינו רואה בשעה שלוקטין אותו מותר, ואפ"ה אני נזהר ממנו עכ"ל. אבל בסוף התשובה (בח"ג סי' תקלא) כתב הרדב"ז וז"ל, כשעליתי לא"י ראיתי כולם נהגו בו היתר, משמע דפשיטא להו דהוי ודאי ירק, דאי הוי ספק, הא קיי"ל ספק ערלה בא"י אסור. ונתחדש לי טעם אחר, שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה, הילכך ירק הוא. ומבואר בדברי הרדב"ז דכל צמח שנזרע ומניב פירות בתוך שנתו הרי דינו כירק שאין נוהג בו דיני ערלה.
ולפי זה יש מקום לומר שעץ הפאפי' המניב פירותיו בתוך שנתו הראשונה נחשב כירק. אלא דיש לתמוה, מהיכן למד הרדב"ז כלל זה, דבכללים המנויים בתוספתא ובש"ס לא מצאנו זאת. וכבר תמה מהר"י חגיז בזה בשו"ת הלכות קטנות (סי' פג), שכלל זה אינו מופיע בגמרא.
אלא דבהלכות קטנות (שם) כתב וז"ל: ובטעמים אלו עם הספק הראשון שלא ראיתי בו ממש, שהרי אין העץ של הבדנגא"ן דומה לעץ האילנות, שהוא חלול מבפנים, וראיתי לעמא דבר דנהגו בהן היתר, אזי אמרתי אין לחוש עכ"ל. הרי חידש המהר"י חגיז דכל שהוא חלול בפנים אינו נחשב עץ, ולפי טעם זה ניתן לומר דאף הפאפיה אינו עץ משום שגזעו חלול. אלא דיש לתמוה על בעל הלכות קטנות אחרי שדחה דברי הרדב"ז מטעם דלא מצינו בתוספתא או בגמ' כלל זה, מהיכי תיתי ללמוד כלל נוסף שאף הוא אינו מופיע בכללי הש"ס ומאי אולמיה האי מהאי. וראיתי שכבר עמד בזה בכרם ציון (אוצר פרי הילולים עמ' עד).
והנראה לומר, דהנה בירושלמי כלאים (פ"ה ה"ז) איתא, תני רבי חיננא בר פפא את שהוא עולה מגזעו מין אילן, משרשיו מין ירק. התיבון הרי הכרוב הרי הוא עולה מגזעו [ולכ"ע מין ירק הוא – פנ"מ] כאן בודאי כאן בספק. וכעין זה איתא במעשרות (ספ"ד), ופי' שם הגר"א (בכתי"א) וז"ל, תני ר' חנינא זה שעלה מגזעו הוי אילן, ופריך הרי הכרוב עולה מגזעו והוא וודאי ירק, ומשני כאן בודאי, דודאי ידעינן דהוא ירק, ואף דחזינן דעולה מגזעו. אמנם הכלל הוא בדבר שהוא ספק לנו אם אילן הוא או ירק, וכשרואין שעולה מגזעו אמרינן מין אילן, עכ"ל.
נתבאר מדברי הגר"א דכל מה שצריך לקבוע ע"פ הכללים האם דין הצמח כעץ או כירק הוא דוקא בכה"ג דאיכא ספק, אבל כאשר ודאי ידוע אם הוא ירק או אילן אין צריך לכללים. ועפי"ז אפשר לבאר את דעת הרדב"ז, דאע"פ דכלל זה דנותן פירותיו בשנה הראשונה לא מצאנו בתוספתא או בירושלמי, מ"מ ס"ל להרדב"ז דבכה"ג ודאי אינו נחשב אילן ומשום כך אין צריך לכללים.
אמנם בזה גופא נחלקו הרדב"ז ומהר"י חאגיז, דלדעת הרדב"ז כל שנותן פירותיו בשנה ראשונה פשוט דחשיב ירק, ולדעת המהר"י חאגיז אין כלל זה הופכו לוודאי ירק ומשום כך טען המהר"י חאגיז דהכלל אינו מופיע בש"ס, לעומת זאת ס"ל למהר"י חאגיז דכל שהוא חלול חשיב וודאי ירק. וביסוד הדברים, יש לעיין מהו הכלל הקובע דבר לירק וודאי. וכבר כתב החזו"א, ערלה (סימן יב סק"ג), וז"ל וצריך תלמוד מהו המכריע העושה ודאי ירק, ואפשר דממשו של ירק יש לו סוג מיוחד שאין כיו"ב בפרי האילן כמו כרוב.
ד. אך אכתי יש לעיין בדברי הרדב"ז שכתב דכל מה שנותן פירות בשנה ראשונה אינו עץ אלא ירק, דהרי קיי"ל להלכה דצלף חשיב עץ לענין ערלה, וכמבואר במסכת ברכות (דף לו ע"א), וכפי הנראה צלף נותן פירותיו – עכ"פ אותם חלקים החייבים בערלה – בתוך שנה, וכמשמעות הגמרא במסכת שבת (דף ל ע"ב), דצלף גדל בכל יום. וא"כ לפי טעם הרדב"ז יהא נחשב ירק, שאין נוהג בו ערלה כלל.
ואולי מן ההכרח לומר דהרדב"ז ס"ל שרוב הנותנים פירותיהם בשנה ראשונה חשיבי ירק, ובחצילים דמספק"ל מה דינם, ואף כתב שאין למחות בידי הנוהגים בו היתר, צירף כלל זה – להתיר. אבל בדבר שאין בו ספיקות נוספים דחשיב ירק, אין בכלל זה להוציאו לתורת ירק, וכמו שרואים בצלף.
אכן אף אי נימא דהרדב"ז ס"ל להאי כללא כמוחלט, מכל מקום נראה דרוב הפוסקים לא ס"ל להאי כללא הלכה למעשה והם נתנו טעמים אחרים להיתר החצילים, וכמו שהביא הרדב"ז גופא בתשובותיו. ואף הברכי יוסף שהביא בשיורי ברכה מסקנא זו של הרדב"ז, הרי צירף זה לטעמו העיקרי דמותר לאכלן הואיל וטעם הפרי פוחת והולך משנה לשנה, (ע"ש סי' רצד).
וכן כתב החזון איש (ערלה סי' יב סק"ג), וז"ל ובש"ב הביא בשם רדב"ז עוד טעם אחר, דכל שהגרעין מצמיח פירי בשנה ראשונה ודאי הוא ירק. ולכאורה קשה דא"כ לא מקשה בירושלמי מידי מכרוב, אבל בלא"ה אין מקור לסברא זו בגמ'. אבל י"ל דהא דמשני בירו' כאן בספק כאן בודאי היינו דכרוב הוי ודאי ירק משום דמגדל פירי תיכף אחר זריעת הגרעין, שאין באילנות כיו"ב, עכ"ל. ואף שישב את הקושיא על הרדב"ז מהירושלמי, הרי לדינא תפס החזו"א – שאי אפשר להסתמך על האי כללא אם לא בצירוף טעם נוסף וכמו שיבואר להלן.
ה. וכתב שם החזו"א וז"ל, ונראה דגזע המתקיים שנתים או שלש שנים ואח"כ הגזע כלה והשרש קיים, ומוציא גזע אחר, או שגם השרש כלה, וחוזר וצומח מזרע הנופל, כל שאין מתקיים עד אחר ערלה ואחר רבעי ודאי לאו אילן הוא דאין סברא שיהא אילן שפירותיו לעולם אסורים, עכ"ל, (וע"ש בדיני ערלה באות לח דכתב דבריו באילנות הרכות). ובהמשך דבריו ביאר החזו"א דזה גופא נכלל בדעת הגאונים (עיין לעיל אות א), וז"ל ולמש"כ לעיל כל שאין מתקיים יותר מג' שנה הוא בכלל דברי הגאונים שאין הגזע מתקיים ע"כ. והנה טעמו זה של החזו"א, במחלוקת תליא שהכפתור ופרח (בפרק נ"ו) אסר החצילים אע"פ שהם גדלים רק שנתיים, וא"כ מבואר דס"ל דאף צמח שאינו מתקיים עד אחר ג' שנים יכול ליאסר לעולם משום ערלה. וגם הרדב"ז בתשובותיו ס"ל דאין כלל כל שאתה קורא בו ובשנה הרביעית אתה קורא בו ג' שנים ערלים ולא יאכל (ראה בבינת אדם לשערי צדק פ"ו סעיף יח דס"ל להאי כללא), ור"ע בשו"ת כוכב מיעקב (סי' טז וסי' יז). ואף החזו"א לא סמך להלכה על טעם זה בלבד, וכתב וז"ל ונראה לדינא דכל שהגרעין מגדל פירי בשנה ראשונה, וגם הגזע אין מתקיים יותר משלש שנים, אין בו משום ערלה וכדברי אחרונים ז"ל עכ"ל, ע"ש.
ולפ"ז לכאורה בפאפיה נוהג דין ערלה. דאף שנותן פירותיו בשנה ראשונה, הרי מתקיים יותר מג' שנים, ואע"פ שיש חקלאים העוקרים את העץ אחרי ג' שנים, ה"ז מחמת סיבות כלכליות או בכדי שלא יתקשו בקטיף הפירות מן העץ הצומח לגובה, אבל מצד עצמו העץ יכול להתקיים יותר מג' שנים, וא"כ לפי"ד החזו"א יש להחשיב את הפאפיה כעץ.
ו. וכבר נשאל בדבר הפאפיה בשו"ת רב-פעלים, (ח"ב סי' ל), ובהשקפה ראשונה כתב להחשיב הפאפיה כאילן. ואחרי זה כתב וז"ל, אחר הישוב בס"ד ראיתי שצריך לדון את זה מין ירק, והוא דראיתי להרב מהר"א ישראל במחנה ישראל שבשו"ת קול אליהו (סי' ר"נ) שכתב וז"ל, לענין היתר אכילת הבידנגא"ן דלא חיישינן משום ערלה עיין להרדב"ז (ח"א סי' רצו וגם בחדשות סי' תצט) מ"ש בזה, וראיתי בכ"י בגליון הרדב"ז מכתיבת ידו של הרב הקדוש מהר"ש גרמיזאן ז"ל, דאיתא בתוספתא דכל דבר שמוציא פירות תוך שנתו וזריעתו, אינו נקרא אילן לענין ערלה, ואינו אלא ירק. ובהמשך דבריו כתב לפסוק כדברי הרדב"ז הואיל ומקורו בתוספתא. ובעמח"ס קול אליהו, בספרו כסא אליהו (יור"ד סי' רצד סק"א) כתב, שוב, הנה ידוע מ"ש הרדב"ז בתשובה בדבר חצילים אם יש בהם דין ערלה, ומצאתי כתוב בגליון בכתב ידו של הגאון מהר"י חביליו שמצא בתוספתא שכל דבר שמוציא פירות תוך שנה לזריעתו אינו אלא ירק ולא אילן עכ"ל.
אמנם תוספתא זו איננה לפנינו, וגם הפוסקים שהזכירוה הביאוה בשם הכת"י של מהר"ש גרמיזאן או מהר"י חביליו, ולא מצאנו מי שכתב שראה את התוספתא, ואדרבא, הדבר ברור כי רוב הפוסקים ובכללם הרדב"ז, לא ידעו מתוספתא זו. גם מ"ש הקול אליהו שם דמהר"א אזולאי משום כך התיר החצילים, הנה נכדו הברכ"י כתב בשמו טעם אחר, דטיב פירותיו פוחת והולך. וכבר עמדו בכך בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' ל), ובשו"ת יין הטוב (יו"ד סי' יד). ע"ש. ולפ"ז לכאורה פשוט דאין לסמוך להקל שאין ערלה נוהג בפאפיה משום שמוציאה פירות תוך שנתה, דהרי יש בה סימני עץ, וא"כ צריך להחמיר לנהוג בה דיני ערלה. (וכבר הארכנו בזה להלן בסימן ו' אות ג' ואכמ"ל).
ז. עוד יש להעיר, דרוב הפוסקים אשר הביאו את טעם הרדב"ז בתור טעם עיקרי להקל, עסקו בדין פירות חו"ל, וספק ערלה בחו"ל מותר כדקי"ל בקידושין (דף לט). וא"כ אפשר דהחשיבו לטעם הרדב"ז כספק, ומחמת כן התירו בחו"ל. ואף אמנם שהיו מגדולי הפוסקים דס"ל דחשיב ספק הבא מחמת חסרון ידיעה, דאינו בכלל ספק, וכמ"ש הרדב"ז גופא בתשובה הנ"ל לגבי חצילים, הרי בנידון דידן זהו ספק התלוי במחלוקת הפוסקים. ואע"פ שגם בספק כזה כתב הרדב"ז (בח"ג סי' תפה) דאי אפשר להקל בדבר, ואין אומרים בזה ספק דרבנן לקולא, הנה הרבה מהפוסקים נחלקו עליו, וכן מצאנו לגדולי הפוסקים דדנו בסוגי פירות שיש בהם ספק אי חשיבי עץ או ירק, דכתבו להקל וצירפו הסברא דלא גרע מספק ערלה בחו"ל וכמ"ש במוהריק"ש בערך לחם (סי' רצד), ובשו"ת זכר יהוסף (או"ח סי' נד) ובשו"ת צור יעקב (סי' קצב), וראה עוד בשו"ת שיבת ציון (סי' מט).
ומשום כך, אף דבשו"ת רב פעלים פסק להתיר בפרי הפאפי' בחו"ל, מ"מ באר"י יש לאסור דמידי ספיקא לא נפקא, ובאר"י ספק ערלה אסור, וכמבואר בסוגי' בקידושין (דף לט) ואף בזה"ז, דלרוב הפוסקים אף בזמן הזה ערלה נוהג בה מדאורייתא וכמ"ש במלבושי יו"ט.
ואף אם איסורה בזה"ז מדרבנן, בכל אופן גזרו אף בספק ערלה, וכן משמעות לשון השו"ע (סי' רצד ס"ט), וראה בחזו"א שביעית (ס"ג סקי"ב וע"ע במשנה למלך פ"י מהל' מאכ"א הי"א, ארעא דרבנן סי' שכא, צל"ח ברכות דף לו ע"א, תפא"י פ"ק דערלה מ"ב, וביכורי שלמה סי' כה וראה שד"ח מערכת ע' כלל צא ואכ"מ).
ח. הובא לעיל מ"ש בספר הלכות קטנות, לדחות דברי הרדב"ז. ובהמשך דבריו (בסי' פג) כתב וז"ל, שהרי אין העץ של הבידנגא"ן דומה לעץ האילנות שהוא חלול מבפנים, וראיתי לעמא דבר דנהגו בהן היתר, אזי אמרתי אין לחוש, עכ"ל. והנה כבר הובא לעיל דהתירו אכילת החצילים מחמת כמה טעמים. ועוד יש להעיר דטעם זה אינו מופיע כלל בגמ' או בתוספתא. ולפ"ז אע"פ שעץ הפאפיה נהיה נבוב בתוכו, מ"מ קשה לסמוך על טעם זה. וביותר נראה לומר דמאי דס"ל להלק"ט דנחשב סימן להחשיבו כירק, ה"ז דוקא באופן שנהיה נבוב וחלש שאין עצו מתקשה, דכיון שהוא נבוב שפיר דמי לירק, שהוא רך וחלש, ואינו מתקשה כעץ, אבל עץ הפאפיה אע"פ שבתוכו נבוב הרי עצו קשה, ויש לעיין אם בזה התיר בעל הלק"ט.
ואף אם נאמר דלדעת בעל הלק"ט יש להתיר את פרי הפאפיה, הרי וודאי כל הפוסקים שאסרו חצילים לא ס"ל לטעמו, והמתירים לא התירו משום הך טעמא, אלא משום טעמים אחרים.
תבנא לדינא:
א. עפ"י הסימנים המפורשים בתוספתא בגמ' ובירושלמי נראה דיש להחשיב את הפאפיה לעץ לענין ערלה.
ב. בירושלמי מצאנו שישנם ירקות שיש בהם סימנים של עץ, אך לא נתבאר לנו כיצד נקבע הדבר.
ג. לדעת בעל הלכות קטנות יתכן והפאפיה חשיב ירק, מחמת היותו נבוב. אך כבר נתבאר דהפוסקים לא הביאו לכלל זה של הלק"ט, וא"כ קשה לסמוך על טעם זה לקולא. גם יתכן שדעת הלק"ט לקבוע כן רק באילנות רכין.
ד. לדעת הרדב"ז כל שנותן פירותיו בשנה ראשונה לא חשוב אילן אלא ירק. ובשו"ת רב פעלים הקל מחמת כן בפירות הפאפיה.
אמנם אחרי דהרבה מן הפוסקים לא קיבלו את כלל זה של הרדב"ז, וגם התוספתא שהובאה כמקור לדבריו אינה לפנינו, אי אפשר להקל בזה. ובפרט בא"י, דספק ערלה בא"י אסור, ומידי ספיקא לא נפקא, וכמו שהביא בחזון איש להקל בטעם זה רק בצירוף סיבות נוספות.
וכן דעת עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א לחוש שהפאפיה חשיב עץ ויש למנות לו ג' שנות ערלה.
