הבא: סימן קע"ד במנהג הנשים לנשוך פיטם האתרוג לאחר סוכות <<
או"ח ג' סימן קע"ג
בענין נטילת ד' מינים במתנה ע"מ להחזיר
בדבר השאלה, שבבית מדרשכם רבים מבקשים לצאת יד"ח ביום טוב ראשון באתרוג של הרב ע"י שזוכים בו במתנה ע"מ להחזיר, וכ"א מעביר האתרוג לחברו, וביקשת לדעת אם אין צריך לחוש שיש שאינם מכוונים להחזיר הד' מינים ולא יוצאים י"ח, ויתכן דאין יוצאים גם הנוטלים אחריהם.
ראשית דבר, נודע בישראל דגם בבית מדרשו של רבינו מרן הגריש"א זצוק"ל היו רבים שבאו לברך על הד' מינים שלו ורבינו הניח לנהוג כך, ובאמת מעולם תמהתי מדוע לא חשש רבינו שישנם כאלו שלא יודעים שצריך לקנות רק בתנאי של להחזיר, ויתכן שלא יצאו י"ח, וגם אלו הבאים אחריהם לא יצאו, ובפרט שרבינו אמר לי כו"כ פעמים שאינו מזכה הד' מינים למי שאינו קונה ע"מ להחזירם לו, וביחוד חששתי מהמון העם שהיו באים לברך על לולבו כמנהגו בכותל המערבי דשם מתוך הלחץ והדחק מסתמא היו כאלו שלא נתכוונו לקנות כלל. וכעת כשעוררת הענין אמרתי אשובה ואשנה פרק זה, וזה החלי.
א. שנינו בסוכה (דף מא ע"ב) "מעשה בר"ג ור' יהושע וכו' שהיו באים בספינה ולא היה לולב אלא לר"ג בלבד שלקחו באלף זוז, נטלו ר"ג ויצא בו ונתנו לר' יהושע במתנה, ונטלו ר"י ויצא בו ונתנו לר"א בן עזריה במתנה, נטלו ראב"ע ויצא בו והחזירו לר"ג, למה לי למימר החזירו, מלתא אגב אורחא קמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, כי הא דאמר רבא הא לך אתרוג ע"מ שתחזירהו לי נטלו ויצא בו, החזירו יצא, לא החזירו לא יצא".
אלא דנחלקו הראשונים בגדרי ההחזרה של הד' מינים לר"ג, דלדעת הרא"ש יש להקנות בחזרה את הד' מינים וכמו שכתב בסוכה (פ"ג סי' ל) "והחזירו לר"ג, דאם לא החזירהו לו לא יצא, אע"ג דכל אחד לא החזיר לר"ג, כן היתה המתנה שכל אחד יתן לחבירו ויחזירהו לבסוף, וצריך שיתנהו לו במתנה גמורה ע"מ שיחזיר, ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתנה לו במתנה בשעת חזרה". הרי הגם שהמתנה לרבי יהושע היתה בהסכמה שיתן לראב"ע הרי בסוף צריכים להחזיר את המתנה ולהקנותה לבעלים הראשון. והביא הרא"ש ראי' לזה מהא דאיתא בגמרא (דף מו ע"ב) "לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביו"ט קמא, מ"ט, ינוקא מיקנא קני הקנאה לא מקני ואשתכח דקנפיק בלולב שאינו שלו", ואם נאמר דבחזרה אין צריך המקבל להקנות הרי יכולים להקנות לקטן במתנה עמ"ל, אלא ע"כ שבמעמ"ל בעינן להקנות את הד' מינים בחזרה, וקטן אינו יכול לעשות כן. אמנם בשו"ת הרא"ש (כלל לה סי' ב) הביא בשם רבי אביגדור כהן צדק שכתב דבמתנה ע"מ להחזיר לא בעינן להקנות בחזרה משום דמעמ"ל חשוב "קנין הגוף לשעה" ולאחר הזמן חוזר לבעלים.
ובקצוה"ח (סי' רמא ס"ק ד) כתב בריש דבריו דבפשטות מתנה עמ"ל באתרוג, זו מתנה שנותן לחבירו מתנה גמורה וחלוטה עד הזמן שיצא בו יד"ח, וכתב בתוך הדברים שלא מצא לו רב בזה, ואחר החיפוש מצא לו רב קדמון והוא רבי אביגדור כהן צדק המובא בתשו' הרא"ש הנ"ל שגדר מתנה עמ"ל הוא קנין הגוף לשעה, וכתב "ויעלוז ליבי שכוונתי לדעת רב קדמון". וביאר בקצוה"ח דהא דלא ליקני איניש לינוקא היינו בסתם, אבל במתנה עמ"ל שפיר מיקני לקטן, הרי דלדעת הקצוה"ח אף דבעינן "לכם" ולא מהני שאול ולא מהני שותפות, רק בעינן בעלות על גוף החפץ, די במתנה זו עד לזמן שיצא בו השני, להחשיבה כ"לכם" ויוצא יד"ח.
ב. והנה במעשה דר"ג וזקנים למסקנת הגמ', דר"ג נתנו לרבי יהושע בגדרי קניינים דמתנה עמ"ל, לא נזכר בגמ' שהתנה בפירוש שנותנו במתנה עמ"ל, ונחלקו רבותינו הראשונים אם במתנה עמ"ל בעינן לכל משפטי התנאים, דברא"ש גיטין (פ"ו ס"א) נקט כדבר פשוט דבמעמ"ל שיוצא בו דווקא אם מחזירו – היינו שהתנה שיחזיר, כדין משפטי התנאים – הן קודם ללאו, תנאי כפול וכו', אולם לדעת תוספות בקידושין (דף ו ע"ב) אין צורך בכל משפטי התנאים שהרי הכוונה במשפטי התנאים לברר את כוונת הנותן, אבל במעמ"ל באתרוג, דעת נותן המתנה ברורה דהוא מבקש לקבל חזרה את הד' מינים ודי בכך שפירש דהמתנה ע"מ להחזיר אע"פ שלא כפל התנאי (ועיין במקנה בקו"א דס"ל דבשאר מעמ"ל מודים התוספות לרא"ש, וראה בבני אהובה פ"ה מהל' אישות הכ"ד).
וגדולה מזו כתב בעל העיטור והו"ד ברא"ש סוכה (שם) דממעשה דרבן גמליאל שהגמרא רק כתבה "נתנו במתנה" מוכח שאין צריך גם לפרש שנותנו במעמ"ל ואפילו אם נתנו סתם, אנו אומדין דעת הנותן שנזקק לד' מינים שלו, וכונת מתנתו היתה רק ע"מ להחזיר.
וכך נפסק בשו"ע (סי' תרנח סעיף ה) "נתנו לו סתם הו"ל כאילו אמר ע"מ שתחזירהו לו שמסתמא על דעת כן נתנו לו".
ויש בזה חידוש נוסף, שהרי אנו למדין ענין אומד הדעת ממעשה דרבן גמליאל, והנה רבן גמליאל נתנו לרבי יהושע אחרי שיצא ידי חובה, ולמחרת ביום השני מועיל שאול, ובכל זאת אומדין את דעתו דר"ג דרוצה הוא את שלו בחזרה, כדי לצאת יד"ח דווקא בד' מינים שלו, אע"פ שלהלכה יכול לצאת יד"ח בשאול.
ובביאור הדבר כתב הריטב"א "שאין אדם מתערטל ממצותו ליתן לאחרים בעוד שצריך לו, דהא סתם נתנו להם ר"ג, ואפ"ה אמרי' להדיא דקמ"ל דמתנה עמ"ל שמה מתנה", הרי דאף כלפי שאר ימים חשיב "מתערטל ממצותו", וכמו שהביא המשנה ברורה (סי' תרנח ס"ק יח) בשם מאמר מרדכי דהוי אומדנא דמוכח, אפי' אם באותו יום כבר יצא יד"ח ובעי הד' מינים רק בשאר ימים שבהם יכול לצאת בשאול, מ"מ אמדינן דעתו של אדם דרוצה לצאת בשלו ע"ש.
אמנם אפשר דאין ראיה זו מוכחת דניתן לומר דאמדינן דעתו של ר"ג שביקש שיהיו הד' מינים שלו, הואיל והוא בעי ד' מינים ליו"ט שני, שהרי היו מחוץ לאר"י, ובענין דין "לכם" ביו"ט שני הרי הדבר נדון בפוסקים (עיין בשו"ע הרב סימן תרמט סעי' כא שהביא שיטות הראשונים בזה), והיא פלוגתת הראשונים אם צריך להחמיר ביו"ט שני בכל הפסולים כביום הראשון, די"א דחומרת יו"ט שני זה רק בדברים שהם נ"מ לקדושת היום, ולא בשאר דברים, ואכן במאמ"ר רמז לכך, אמנם במ"ב לא הזכיר מזה וס"ל דאומדנא דר"ג מועיל אף לשאר ימים. (ועוד יש לדון אם בני א"י בזמן ר"ג נתחייבו ביו"ט שני – בהיותם בספינה ואכמ"ל).
ג. והנה במעשה דר"ג לא החזיר רבי יהושע את האתרוג לר"ג אלא נתנו לראב"ע, ובתוספות (שם ד"ה ואם לאו) כתבו וז"ל "דעתו של ר"ג שיצאו כולם ואח"כ יחזירוהו", ובביכורי יעקב מדייק כן אף מדברי רש"י (ד"ה והא קמ"ל) "דר"ג ע"מ שיחזירוהו לו נתנו להם", ומלשון "להם" מוכח שנתינתו של ר"ג לא היתה נתינה רק לרבי יהושע, אלא התכוין ר"ג לתת גם לראב"ע ואחריו לר"ע. ולשיטת ראשונים זו אם מקבלים ד' מינים במעמ"ל ואין הנותן בדעה שיתנו לאחר הרי שאין רשאי המקבל ליתנו לאחר כדי שייצא יד"ח, אלא א"כ הרשהו הנותן.
אולם בריטב"א כתב (שם) דמתנה עמ"ל "רשאי ליתנה לאחרים ואחרים לאחרים ובלבד שתחזור לבעלים הראשונים כמו שיתנו". היינו דלהריטב"א לא היה צריך רבי יהושע לקבל רשות מרבן גמליאל כדי להמשיך את נתינת המתנה הלאה לאחר.
ויתכן דפלוגתא זו תלויה במחלוקת הרא"ש ורבינו אביגדור כהן צדק הנז' לעיל, דלשיטת הרא"ש דהמתנה היא מתנה חלוטה רק שיש בה תנאי של חזרה, הרי כל זמן שהוא הבעלים יכול ליתן הלולב לאחר ולא בעינן רשות מהנותן, אבל לשיטת רבינו אביגדור כהן צדק שזו מתנה לזמן עד אשר ייצא יד"ח המצוה, הרי יתכן שאין בכוחו לתת לאחר, ולא מצד שיש כאן חסרון בבעלות כי אמנם הוא בעלים עד שיחזיר, אבל אכתי מעת שיצא יד"ח צריך הוא להחזיר את המתנה, ואף שיכול להחזירה עוד שעה, מ"מ אין בכוחו לעשות בזה קנינים אחרים ללא רשות מפורשת.
ויעויין בריטב"א בקידושין (דף ו ע"ב) דנקט לדבר פשוט דמתנה עמ"ל הוי הקנאה גמורה, ויכול המקבל לשעבד המתנה עבור חובו, אלא דבעיא לפרוק השיעבוד ולהחזיר מחמת קיום התנאי, ואזיל בזה לשי' שא"צ רשות מהבעלים לתת לאחר משום דמעמ"ל הוא קנין מוחלט.
אלא דראיתי שהאב"מ (סי' כח ס"ק נג) אכן עמד בזה שתלוי הדבר במח' הראשונים הנ"ל, אלא שסברתו הרמה היא הפך מסברתינו הדלה, דלדעתו להשיטה דלא בעינן הקנאה כשמחזיר המקבל להנותן יכול הוא ליתן הד' מינים לאחר, דמה לו אם יחזיר רבי יהושע או שיחזיר מישהו אחר, ואילו הראשונים דסברו דבעינן רשות מרבן גמליאל, ס"ל דבמתנה עמ"ל בעינן להקנות בחזרה, וא"כ בהא דרבי יהושע הקנה אחריו לראב"ע אינו מקיים את התנאי להקנות חזרה לר"ג, אלא אם כן קיבל רשות מפורשת מר"ג, וכמ"ש התוספות.
ד. וחזיתי להגר"מ שטרנבוך שליט"א בספר מועדים וזמנים (ח"ו סי' מד) דהביא מעשה שאירע אצל אדם גדול אחד שהיה לו ביו"ט ראשון אתרוג בלתי מורכב עם פיטם נאה ומהודר, ובהיות וציבור גדול ביקש לצאת יד"ח הקנה במעמ"ל למי ממקורביו והוא היה נותן האתרוג לכאו"א מן הנוטלים והיו מחזירים לו והנה – נשבר הפיטם ע"י אחד הנוטלים, ולכאורה בכה"ג אי אפשר לקיים את התנאי להחזיר את האתרוג כמו שהוא, ואם כן יש מקום לדון שלא יצאו כל הנוטלים יד"ח. והוסיף וכתב שעובדא כזו היתה אצל מרן החזו"א זצוק"ל בשנתו האחרונה, והורה החזו"א דמעיקר הדין יצאו כולם כנראה, למעט האחרון, ולמיחש אמר שהנמצאים שם יחזרו לקיים המצוה בלא ברכה, אבל לא שלח אחרי אלו שכבר נטלו והלכו להם לפרסם הדבר כדי שייצאו יד"ח, והיה זה ביום הראשון.
וכתב המחבר שליט"א דמסתבר דהחזו"א היקל בזה מחמת שתי סברות, האחת, דאפשר שמחילה מועילה על קיום התנאי, (עיין ביכורי יעקב סי' תרנח סקכ"ד), אך בעיקר כנראה ס"ל להחזו"א שכל אחד מסר למי שאחריו עפ"י ציווי הבעלים ובזה כל אחד קיים תנאו, ואולי אפשר לדון בזה דאם המעמ"ל היה בהיתר מפורש לתיתו לאחר הרי דבזה סיים המקבל עשיית התנאי ורק האחרון מחוייב ליתן חזרה לבעלים, לעומת זאת אם הנתינה לאחר באה מכוח שהוא "רשאי ליתנה לאחרים" אפשר שכל אחד ואחד מהמקבלים מצווה למעשה להחזיר לראשון שהרי אין ביד המקבל ליתן להם יותר ממה שהיה ברשותו וכיון שסוף סוף לא חזר א"כ מסתבר שלא יצאו האחרים יד"ח. (עתה הראוני לדברי הביכורי יעקב ס"ק יז באמצע דבריו ד"ה "גם נראה לי" שכתב כן).
ובהיותי אצל מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א שאלתי אם זוכר את המעשה הזה ואמר שזוכר שהיה מעשה כזה, אבל אינו זוכר הפרטים ועיין קמעא בכתביו ולא מצא פירוט המעשה.
[ועי' בשו"ת הרי בשמים (תנינא קיד) שעורר כיצד יכול המקבל לברך ולא חיישינן כמו בנדרים באומר קונם עלי בשינה היום אם אישן למחר דאסור לישן היום שמא ישן מחר, וחילק דמכיון דאינו תנאי גרידא אלא באם לא יחזיר חשיב גזל בידו, הרי הוא נזהר בקיום התנאי, ועוד הוסיף שם שאין לחוש שמא יאנס מידו ולא יוכל להחזיר ומותר לברך ע"ש בדבריו].
ה. ודאתינא להכא, הנה כאמור גם בבית מדרשו של מרן רבינו זצוק"ל היה ציבור גדול שבאו לברך על הד' מינים של רבינו, ואמנם היו שנים ששאלו לרבינו אם מקנה הד' מינים במתנה ע"מ להחזיר, ולפעמים גם שאלו אם אפשר לקיים "ואחריו לפלוני", אולם רבינו מעצמו לא הדגיש ענינים אלו, הרי דנקט כהטור (סי' תרנח סעי' ועי' בה"ל ד"ה ומיהו) דבנתנו סתם חשוב כאילו התנה שיהיה ע"מ להחזיר, וגם שאפי' אם המקבל אינו מחזירו לבעלים אלא נתנו לאחר והאחר מחזיר חשיב קיום התנאי ויצאו י"ח.
ולענין מה שהערנו דאם א' אינו יודע שצריך לקנות בע"מ להחזיר צריך לחוש שגם אלו שנטלו אחריו לא יצאו, שהרי כל מי שמוסר לחבירו הרי הוא בא מכוחו של המוסר וכלשון המ"ב "בין ע"י הראשון או באי כוחו" ואם האדם המדובר לא הקנה ממי קיבל זה שלאחריו, אלא על כרחך מוכח דסבר רבינו שהבאים אחרי הראשון אינם קונים מאלו שלפניהם אלא מן הבעלים – שנותנים אפשרות לכל אחד לקנות ואין מצריכים שהראשון דווקא יחזירם.
ו. ומה שהערנו דבכותל המערבי היה מקום לחשוש יותר שיש כאלו מהמון העם שכלל לא קנו או שלא קנו כדין. נראה לומר דשם קיל טפי שהרי דבר זה אם בעינן "לכם" במקדש בשאר הימים, וכמו"כ בירושלים בגבולותיה המקוריים תלוי בפלוגתת הראשונים.
דמדברי התוס' ר"פ לולב הגזול (כט ע"ב ד"ה בעינן) שכתבו לבאר למה לא תיקנו בגבולין דין לכם כל ימי הרגל, וז"ל "והיינו טעמא משום דיום הראשון דאורייתא בגבולין וכו' הלכך בעיקר הלקיחה כגון ד' מינים ולקיחה לכל אחד תקון בשאר יומי כעין דאורייתא וכו' אבל בחסר ושאול לא תקון", למדנו דדין "לכם" נוהג במקדש כל שבעה מדאורייתא שאם לא כן, וגם במקדש נוהג "לכם" רק ביום הראשון, מהכ"ת שיתקנו "לכם" בגבולין בשאר ימים (עי' ערוך לנר וראה עוד בכפות תמרים מש"כ בזה ואכמ"ל).
וכן נראה גם מדברי רש"י (שם) שהגמ' דנה בהא דאיתא במשנה דלולב הגזול והיבש פסול, ואינה מחלקת בין יו"ט ראשון ליו"ט שני, וע"ז קאמר בגמ', בשלמא יבש הדר בעינן וליכא, אלא גזול בשלמא יו"ט ראשון דכתיב לכם משלכם, אלא ביו"ט שני אמאי, וכתב רש"י ד"ה לא שנא ביו"ט ראשון "דחיובו מדאורייתא ל"ש ביו"ט שני דליתיה בנטילת לולב אלא מדרבנן דביום הראשון כתיב, בשלמא יבש פסול בדרבנן נמי כיון דמצוה הוא משום זכר למקדש בעינן הדור מצוה", הרי דלדעת רש"י מבואר בגמ' דכל שהוא מדאורייתא בעינן לכם, וכיון דבמקדש כל שבעה הוה דאורייתא א"כ גם בעי' לכם.
אמנם לדעת הרמב"ן, הר"ן והריטב"א הרי הסוגיא (בדף לו ע"ב) הגם דמיירי ביו"ט שני, מכל מקום הנטילת לולב היתה מדאורייתא כל שבעה שהרי במקדש הוי דאורייתא, וכל מה שפסול משום הדר פוסלין במקדש כל שבעה, אבל גם במקדש לא בעינן "לכם" אלא רק ביום הראשון וכמבואר טעם הדבר בריטב"א דדין "לכם" אינו פסול בגוף הד' מינין, אלא הוא תנאי בקיום המצוה, ותנאי זה נאמר רק גבי ולקחתם ביום הראשון כמפורש בתורה.
והרמב"ם (פ"ח ה"ט מהל' לולב) כתב "כל אלה שאמרנו שהן פסולין מפני מומין שבארנו, או מפני גזל וגניבה ביו"ט ראשון בלבד, אבל ביו"ט שני עם שאר הימים הכל כשר", הרי דלא חילק בין מקדש לגבולין, ובכ"מ אף במקדש כשר שאול בשאר הימים (ועי' בישא יוסף ח"ג סי' קסא).
וכפי שהזכרנו גם בכותל המערבי היו המון עם מבקשים לזכות לברך על הד' מינים של רבינו והמציאות שהיתה שם מכורח הדחק ולחץ הזמן, שהיו רבים שלא זכרו שצריכים לקנות הלולב ועכ"פ שצריכים לקנותו רק בתנאי שע"מ להחזירו, וא"כ כאמור לא זכו כלל בהד' מינים, אולם רבינו לא נמנע משום כך לאפשר לאלו החפצים בכך לברך על לולבו. ומסתמא סמך על זה שיש בכותל שני ספיקות לקולא, האחד עצם הענין שבכותל הוי חובה מדאורייתא (שהרי לרש"י ודאי דדין נטילה בכותל שווה לנטילה בכל מקום אחר), ועוד שאפילו אם החיוב הוא מן התורה, רבים מן הראשונים ס"ל דבמקדש בשאר ימים לא בעינן "לכם", ואם כן אותם שהתכוונו במעמ"ל והחזירו לרבינו (או לשליחו שיטול חזרה למען רבינו) יצאו בד' מינים שלהם (שהרי קנו במעמ"ל) אולם אותם שלא עשו כן – לא התכוון רבינו להקנות להם – והם נטלו וברכו בכותל על לולב שאול כי רבינו לא נמנע מלהניח לאחרים לברך על לולבו למרות החשש שיהיו כאלו שלא יזכו כדין, הרי דסמך ע"ז שבכותל יש סוברים דא"צ "לכם".
וכל דברינו לעיל לנסות לבאר הנהגת מרן רבינו זצוק"ל, ואם ח"ו טעינו – אתנו תלון משוגתינו, והשי"ת יצילנו מטעות ויורנו בתורתו נפלאות.
