הבא: סימן צ' בענין תרופות בתערובת חמץ בפסח <<
או"ח ג' סימן פ"ט
בענין בדיקת חמץ בספרים
מה שבקשת לדעת דעת מרן רבינו הגריש"א זצוק"ל אודות חובת בדיקת חמץ והשימוש בספרים בחג הפסח – בספרים כאלו שיש חשש שבמשך השנה נפלו בהם פירורי חמץ.
הנה לגבי עצם חובת בדיקת חמץ מחשש פירורים מצאנו מחלוקת הפוסקים, דהפר"ח (סי' תמד ס"ק ד) לענין ער"פ שחל בשבת כתב לדבר פשוט דפירורין כ"ז שאין בהם כזית א"צ לבערם, משום דלא חשיבי, ואף המ"ב לא דחה שי' זו אלא שכתב (סי' תמב ס"ק לג) דיש בזה מחלוקת בין הפוסקים "דדעת הרבה פוסקים דאפי' פחות מכזית צריך ביעור, ודוקא כשראוי לאכילה קצת אבל אם היה מטונף קצת ופחות מכזית א"צ לבער", ועי' בדין לישת המצות אחרי זמן איסור חמץ (סי' תכט סעי' ד ובמ"ב ס"ק לח ובשעה"צ ס"ק מח) דמשם עולה דאחר ביטול אפשר להקל שלא לבער פירורים פחות מכזית עי"ש ואכמ"ל.
ובשו"ע (סי' תלג סעי' ו) כתב אודות פטור הבדיקה בלול של תרנגולין דהטעם הוא "מפני שאם היה שם חמץ התרנגולים יאכלוהו", והביא בשעה"צ (סקל"ג) דמסתימת לשון הרשב"א והרבינו ירוחם שכתבו דבבית שהתרנגולין מצויין א"צ בדיקה, משמע דאפי' במקום שדיירי הבית אוכלים שם פטורים מבדיקה דאי"ז חשיב ודאי חמץ, שאפי' אם נאמר שודאי נפל שם מהשולחן, "דילמא רק פירורים דממילא בטלי", הרי שאם היה ברור שנפלו רק פירורים לא חייבים בגינם בדיקה וביעור משום דלא חשיבי.
לעומת זאת בחיי אדם (כלל קיט סעי' ו) כתב דבחשש פירורים צריך לבדוק וז"ל, "הצריכו חכמים לבדוק בחורים ובסדקים, אע"ג דבחורים ובסדקים א"צ לחוש אלא לחמץ כל שהוא כגון פירורים, ופירורים הרי ממילא בטלי ואינו עובר בשום אופן, מ"מ מחששא דשמא יבוא לאוכלו צריך לבערו אפי' כלשהוא". הרי דאף דס"ל דפירורים אינו עובר עליהם בבל יראה ובל ימצא בכל אופן חייב לבערם ואף לבדוק אחריהם מחשש שמא יבוא לאכלם. ולמדנו מדבריו דמאי דאיתא בגמ' (פסחים דף ו ע"ב) "הבודק צריך שיבטל מ"ט אי נימא משום פירורים הא לא חשיבי", אין זה פוטר אלא מביטול אבל בדיקה וביעור בעינן, משום חששא דשמא יבוא לאוכלן.
והנה במעשה רב (או"ח קעח) כתוב "בדיקת חמץ בחורים ובסדקים ואפי' בספרים שנשתמש בהם בשעת הסעודה", ולכאורה מבואר דלדעת הגר"א ספרים שמשתמש בשעת הסעודה חשיבי מקום שמכניסים בו חמץ וחייב בבדיקה משום הפירורים שיתכן ומצויים שם. אולם המעיין בדברי הגר"א בביאורו לשו"ע (סי' תמב סעי' יא ד"ה והכלי מצרפן) יראה דלדעתו כל החשש בפירורים הוא דוקא היכא דיכול לכונסם למקום אחד דאל"כ דינם כהפקר, ולכן בפירורים יבשים שאינם נדבקים אין צריך לבער. ולכאו' זה דלא כמש"כ במעשה רב, דפירורים בספרים הם ודאי יבשים ואין לחוש שמא יתאספו יחד, ולפמש"כ בביאורו בכה"ג א"צ לבער, וכן הבין בדבריו החזו"א (בסי' קטז ס"ק יג ד"ה והגר"א בביאורו).
אמנם החזו"א גופא תמה עליו וכתב דלא אמרו דפירורים בטלי אלא לענין ביטול, אבל לענין חיוב בדיקה שחייבו חכמים לבערם מן העולם או לזרקם לאשפה ולא להחזיקם בביתו אף לאחר ביטול, בזה לא חילקו בין פירורים שיש בהם כזית לפחות מכזית וגם בחשש פירורים גרידא יש חיוב בדיקה, עי"ש מה שהרבה להוכיח דלא כהגר"א.
ועוד כתב החזו"א (שם ס"ק יח) דהגם דלענין חיוב ביטול חילקה הגמרא בין פירורים לגלוסקא יפה, דפירורים לא חשיבי ואין צריך לבטלם, אולם לענין חיוב מחיצה שתקנו חכמים בחמץ של גוי בבית ישראל משום היכר שלא ישכח ויבוא לאוכלו אין חילוק, ומסיים "והלכך חייבין לבדוק את הספרים משום חשש פירורים אף שאין בהם כזית". [ואם אינו בודקם אזי חייב לעשות מחיצה, ויל"ע דלכאו' כאן משמע דהחיוב בדיקה הינו משום החיוב מחיצה, ולא כדכתב בס"ק יג].
ועוד כתב, דגם לאחר הפסח הפירורים האלו אסורים, ואפי' שאין לחוש שלא ביטלם בלב שלם "נראה דלא חילקו חכמים בדבר".
ומרן רבינו זצוק"ל כשהיה דן בענין חשש פירורים – היה מציין למחלוקת הפוסקים שהזכרנו לעיל בין הפר"ח לחיי אדם, אמנם הוסיף רבינו שבזמן הזה קיל טפי מבזמנם, דאז מפאת גודל העניות היה חשש גדול יותר לשמא יבוא לאוכלם ואפי' בפירורים, אולם בזמנינו אין חיוב בדיקה משום פירורים, ובודאי לא בפירורים יבשים כמבואר בביאור הגר"א, ולפיכך לא היה רבינו מקפיד על בדיקת חמץ בספרים ואף לא לעשות מחיצה, ורק היה מקפיד שלא להניח הספרים ע"ג השולחן שעליו היו אוכלים אלא בהפסק מפה וכדו', משום דחשש שמא יפלו פירורים לתוך האוכל ויבוא לאוכלם בתערובת.
ודאתינן להכא אולי ניתן לומר דהא דכתוב במעש"ר דהגר"א היה בודק הספרים שרגיל להשתמש בהם בשעת הסעודה, אין הכונה אודות אותם ספרים שהיה משתמש בהם כל השנה, הואיל וא"צ לחשוש לפירורים וכמו שכתב הגר"א בביאורו לשו"ע, אלא דבאותם ספרים שביקש להשתמש בהם בחג הפסח בתוך הסעודה ועל שולחנו, אותם היה בודק מחשש שיפול מהם פירורים של חמץ לתוך המאכלים.
