או"ח ג סימן כ"ה

הבא: סימן כ"ו בענין אמירת מוריד הגשם בקמץ, ושובה אלינו במוסף של שלוש רגלים <<

או"ח ג' סימן כ"ה

בענין תפילת הדרך

הנה אבוא על סדר השאלות אם לדעת רבינו אומרים תפה"ד בחתימה בדרך בין ירושלים לבני ברק, ועוד כמה הוראות ממרן רבינו זצוק"ל בענין זה.

א. בגמ' ברכות (דף כט ע"ב) איתא "וכשאתה יוצא לדרך, המלך בקונך וצא, מאי המלך בקונך וצא, אמר רב יעקב אמר רב חסדא זוהי תפילת הדרך", ובהמשך (דף  ל ע"א) "אימת מצלי, אמר רבי יעקב אמר רב חסדא משעה שמהלך בדרך, עד כמה אמר רבי יעקב אמר רב חסדא עד פרסה". וברש"י (ד"ה עד פרסה) "אבל לא לאחר שהלך פרסה, ובה"ג מפרש עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל, עד פרסה, אפי' אין לו לילך אלא עד פרסה, אבל דרך פחות מפרסה אין צריך להתפלל תפילה זו". וכן נפסק להלכה בשו"ע (סי' קי סעי' ז) "ואין לאומרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה", דכל שהוא פחות מפרסה אינו חשוב מקום סכנה. ושיעור פרסה הוא שמונת אלפים אמה (לדעת מרן החזו"א כ – 4.8 ק"מ ולהגר"ח נאה כ – 4 ק"מ).

אלא דיל"ע כשנתנו חז"ל שיעור לחישוב דרך, האם אזלינן בתר מרחק ההליכה או משך זמן ההליכה. ובגמ' פסחים (דף צד ע"א) לענין דרך רחוקה בקרבן פסח איתא "היה עומד חוץ למודיעים, ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב, ת"ל ובדרך לא היה והלה היה בדרך, היה עומד לפנים מן המודיעים ואין יכול ליכנס מפני גמלים וקרונות המעכבות אותו, יכול לא יהיה חייב, ת"ל ובדרך לא היה והרי לא היה בדרך". הרי דבהו"א הסתפקו במי שהיה בריחוק מקום אלא שיכול להגיע לעזרה ע"י סוסים ופרדים דאפשר שיחשב כמי שאינו בדרך רחוקה, דאין הדרך נקבעת עפ"י ריחוק ממשי, אלא באפשרות להגיע, וכל שיכול להגיע ע"י סוסים ופרדים אינו נפטר מחובת קרבן פסח, וקמ"ל דחשיב דרך רחוקה. ולמד מכאן הגאון רבי שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת תליתא ח"ב סי' רטז) שהוא הדין לכל מקום שנתנו חז"ל שיעור לדרך דאזלינן בתר המרחק והדרך בהילוך הרגיל ולא ע"י אמצעים חיצוניים, ולכן לענין אבל דנגרר אחר גדול הבית, דקי"ל (יו"ד שעה סעי' ח) דזה דוקא אם נמצא "במקום קרוב שהוא מהלך י' פרסאות (40-48 ק"מ) שאפשר שיבא ביום אחד", כתב הגרש"ק דהיינו "במהלך אדם בינוני ברגליו ולא שיכול לבוא בסוסים ובפרדים".

וכן כתב בענין זה גם בשו"ת שואל ומשיב (קמא ח"ג סי' קג) "הנה אף שכהיום יש נתיבות ברזל ויכולים ליסע הרבה פרסאות ביום אחד, מכל מקום לא מיקרי מהלך יום א' וכו', שאין משערין רק במה שהוא עפ"י דרכי הטבע, לא עפ"י תחבולים שנתחדשו בזמנינו, דאל"כ ישתנו דרכי התורה מדי יום ויום דבכל זמן וזמן יסבו בלכתן, כבר נתחדש ענין "לופטבלון" (כדור פורח), ועי' מכות (דף ה ע"א) מהו דתימא ניחוש לגמלא פרחא קמ"ל".

ולהלכה למעשה בענין אבילות שמעתי ממרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שאפשר להקל דכל שיכול לבא באותו יום ואפי' ע"י תחבולות, נגרר אחרי גדול הבית, אולם זה רק לענין אבילות דאזלינן בזה בתר המיקל ועוד טעמים. ולהלן בתשובה אודות זמן פורים בשכונת רמות העתקנו מכתי"ק מה שכתב לחלק בין אבילות שבזה כל שיכול להגיע ביום אחד נגרר אחרי גדול הבית לבין חישובי זמנים אחרים שקבעום חז"ל, וז"ל, "באבילות גופא פליגי בזה רבוותא ומה דנקטינן להקל הוא משום דהלכה כדברי המיקל באבילות". אבל לענין שאר דברים ובכללם בנידון דידן לענין תפילת הדרך עדיין יש להסתפק איזה שיעור פרסה קבעו חז"ל, האם שיעור דרך או שיעור זמן – דאם שיעור דרך הרי מי שיסע במכונית או ברכבת שיעור מהלך פרסה דהיינו שמונת אלפים אמה, בכמה דקות, יאמר תפילת הדרך, אולם אם השיעור הוא שיעור זמן הרי רק כשיהא מרחק הנסיעה מעיר לעיר שיעור זמן של שבעים ושתים דקות, יאמר תפילת הדרך.

ויש מקום לומר שגם אותם הפוסקים שנטו לומר כי קביעותיהם של חז"ל היו על פי "זמן", הרי יודו דבנידון דידן שיעור פרסה הינו ריחוק מקום ולא זמן, דהא טעם הדבר דבפחות מפרסה אין אומרים תפה"ד הינו מחמת דסביבות העיר "אינו מקום סכנה מן הסתם" (עפ"י לשון המ"ב שם), ולכן מסתבר דבזה נתקנה התקנה על מרחק הדרך מן העיר ולא על שיעור זמן. אמנם היו מן הפוסקים שכתבו שדבר זה הינו ספק, וראה שו"ת זכרון יהודה למהר"י גרינוולד (סי' מב) אחרי שנסתפק בדבר וביקש להביא ראי' מסוגי' דפסחים עי"ש, כתב "שהולך במסילת ברזל וכדומה שיעור קטן מפרסה אין לומר תפילת הדרך בשם ומלכות, אלא בלא שם ומלכות, כמו הדין בשו"ע לענין הולך פחות מפרסה שאומר בלא שם ומלכות, כנלע"ד".

אולם במשנה ברורה הכריע (שם ס"ק ל) "ולפ"ז גם הנוסע על מסילת ברזל יש לו לברך תפילת הדרך אפי' אם נוסע רק פרסה וכו', ובדיעבד יברך עד לבסוף, כל זמן שיש לו עדיין פרסה אחת ליסע על המסילה", הרי דלדעת המ"ב בתפילת הדרך נקבע החיוב כפי אורך הדרך בשיעור פרסה אף שהזמן מועט.

ומנהג רבינו זצוק"ל היה לומר תפה"ד בשם ומלכות בנסיעה מירושלים לבני ברק, שהיא נסיעה פחותה ממשך זמן של שבעים ושתים דקות, וכמבואר במ"ב (ועי' לקמן אות ב).

ב. והנה יש לברר הנהגה זו של רבינו לומר תפה"ד בברכה מירושלים לבני ברק, ואע"פ שאין בזה שיעור פרסה, דבעצם הדבר לומר תפה"ד גם בנסיעה של פחות מע"ב דקות הלא כן הכריע גם המ"ב, אלא ששאלתי לרבינו שבחלק גדול מן הדרך יש ישובים סמוכים בתוך פרסה, ובדבר זה נסתפק הביה"ל (שם ד"ה ואין) אם בכה"ג אומרים תפה"ד וחותמין בברכה. ולמעשה כשדברתי איתו אודות הדרך מירושלים לבני ברק, היה פעמים משיב שאינו רואה ישובים סמוך לדרך (לאורך כמה וכמה פרסאות).

אבל עיקר טעמו – שלא בירר הענין אם יש ישובים סמוכים בתוך פרסה, דסבר רבינו דשאני תפילת הדרך מכל ספק ברכות, שאף שבכל ספק ברכות אזלינן לקולא  – הרי בתפילת הדרך אזלינן לחומרא, ומשום דתפה"ד אינה בגדר ברכה אלא בגדר בקשה ותפילה, ומשום כך אין באמירתה אפילו במקום שהוא רק ספק חיוב, משום ברכה לבטלה, ולכן גם בספיקות אחרות בתפילת הדרך הי' מורה רבינו שאפשר לומר תפה"ד ולחתום בברכה.

וחיליה דידיה מדברי הפני יהושע (בכ"מ בסוגיתנו, על דברי התוספות כט ע"א ד"ה מפני, ובפרט בדברי הפנ"י בד"ה בא"ד כדאמרינן) שתפילת הדרך הינה תפילה ותחנונים אף שחותמים בשם,  (וראה לקמן דברי הטור בהא דלא בעינן לסמוך תפה"ד לברכה), ולפ"ז מכיון דהוי תחנונים שרי לחתום תחנונים בלשון בא"י שומע תפילה, אפילו במקום שלא נתחייב כלל בתפה"ד. אמנם רבינו צירף דברי הפני יהושע רק בנידון דרך שיש בה ספק אם לברך, דבזה אפ"ל תפה"ד ואין לחוש דהוי ברכה לבטלה.

ג. מנהגו של מרן רבינו זצוק"ל היה, לומר את התפה"ד ביציאה מירושלים, קצת אחרי המקום שנקרא "גשר מוצא", ולא חשש שהמקום נכלל בתוך העירוב של ירושלים.

ד. בענין לסמוך תפילת הדרך לברכה קודמת, הנה המחבר (שם סעיף ו) מביא דברי המהר"ם מרוטנבורג שהיה מסמיך תפילת הדרך לברכת הגומל חסדים. ויש מרבותינו הראשונים שלא הצריכו להסמיכה לברכה אחרת. ובטעם הדבר כתבו הנו"כ לדמות תפילת הדרך לאלוקי נשמה (ראה דרישה כאן, וע"ע בנו"כ סי' ו), אולם בטור כתב (שם) "ומה שאינה פותחת בברוך פירש ר"י לפי שאינה אלא תפילה בעלמא שמתפלל להקב"ה שיוליכנו לשלום, ואינה לא כברכת הנהנין ולא כברכה שתקנו על שם המאורע אלא בקשת רחמים", ועיין בביאור הגר"א (סי' מו ס"ט וכאן ס"ו) "שלכך אינה מתחלת בברוך וכו', וס"ל כמ"ש הרא"ש והגאונים דברכת אלהי נשמה אינה פותחת בברוך שסמוכה לאשר יצר, אבל ר"י פי' דשם הודאה וכאן תפילה ועיין טור". הרי דהגר"א ס"ל דלשיטת ר"י שהביא הטור אין צורך להסמיך תפה"ד לחברתה, הואיל ותפה"ד הוי תפילה (ולכאורה לפי זה אף את אלוקי נשמה יש להסמיך לברכה, וכמ"ש הגר"א וכפי שהביא במ"ב סי' ו סקי"ב לנהוג כן לכתחילה, ותפילת הדרך שאני דהוי תפילה). וכבר הבאנו דאכן מרן רבינו זצוק"ל צירף ענין זה (כמ"ש בשם הפני יהושע), ולכן פשוט דמכיון דהוי תפילה ולא נקבעה בסדר ברכות, א"צ להסמיכה לחברתה.

וכך נהג מרן רבינו זצוק"ל למעשה שלא להצריך לסומכה.

ה. והנה כשנסעו עם מרן רבינו זצוק"ל – היו מבקשים מרבינו שבאומרו תפה"ד יכוון להוציא את השומעים, והסכים לבקשתם וכך נהגו. ולפי הרשום אצלי – שאלתי לרבינו שהרי תפילת הדרך הינה תפילה (ויתכן שאף החולקים על הטור וס"ל דיש חיוב לסומכה לחברתה יודו בזה), וקיימא לן שאין מוציאין בתפילה אלא מי שאינו בקי (ראה סי' תקצד).

ולא אכחד שלא ברירא לי טעמו בדבר, אולם הלכה למעשה הורה דאפשר להוציא ואף נהג כן. וקשה לומר דלגבי להוציא אחרים סמכינן על אותן שיטות דתפה"ד הוי ברכה ולא תפילה.

ומריש הי' נדמה לי שמקור דברי רבינו מהא דהרמ"א כתב שאפשר להוציא בתפילה, אולם דברי הרמ"א אמורים דווקא בכה"ג שמוציא מי שאינו בקי. ולולא דמסתפינא הייתי חושב שכלפי אותם שביקשו ממרן זצוק"ל שיוציאם בתפה"ד חשיבי הם כאינם בקיאים כלפי מרן זצוק"ל. והגם שעל פניו נראה כדבר מחודש, דחסרון כוונה חשיב אינו בקי, ראיתי שמציינים לדברי הרמ"ע מפאנו (סי' קב בשאלה השמינית) בדבריו אודות לימוד בספר בחזרת הש"ץ שכתב בתוך הדברים "וראוי שנסתפק עצמנו כבלתי בקיאים שאם לא כיוונו כל הצורך", וכך גם מטים דברי הרמב"ם (פ"ח ה"י מהלכות תפילה) "מפני שהם ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותן יכולים לכוין דעתן כש"ץ, לפיכך אם רצה היודע, לסמוך בשני ימים אלו על תפילת הש"ץ להוציאו ידי חובתו הרשות בידו", אמנם נידון דידן הינו מחודש טפי לומר שכלפי מי שמכוון, להחשיב עצמו כאינו בקי, ודו"ק.

ו. ובענין נסיעה שזמנה כמה ימים עד שיגיע למחוז חפצו, נחלקו האחרונים אי בעינן ברכה בכל יום, דהפר"ח (סק"ה) כתב שמברך רק ביום צאתו, ובפרמ"ג (א"א סקי"ד) הביא מא"ר שצריך לברך בכל יום, וכ"כ במ"ב (סקכ"ד), ובשעה"צ (סקכ"ד) כתב שכן היא מסקנת כל האחרונים דלא כפר"ח, למעט אם אינו מסיח דעתו וממשיך בנסיעה בלילה (ואינו ישן).

ואמנם רבינו סבר דאכן יש מקום לסברת הפר"ח דכל שלא סיים הנסיעה אינו שב ואומר תפה"ד, אבל הלכה למעשה, לדעת רבינו מותר לומר תפה"ד בכל יום עפ"י מה שכתבנו דבספק יכול להחמיר ולומר תפה"ד.

וזאת תורת העולה לדעת רבינו זצוק"ל.

א. אומרים תפילת הדרך וחותמים בברכה כל שהדרך היא מהלך פרסה, גם אם זמן הנסיעה פחות מע"ב דקות.

ב. גם אם בצידי הדרך (בתוך פרסה מהכביש) יש מקום ישוב – אומרים תפה"ד.

ג. מנהגו של רבינו היה שאין צריך להסמיך תפילת הדרך לברכה אחרת כדי שתהיה פותחת בברוך.

ד. מרן רבינו זצוק"ל הסכים להוציא את הנוסעים עמו בתפילת הדרך (ועיין מ"ש באות ה).

ה. הלן בלילה בדרכו, לדעת רוב הפוסקים אומר תפה"ד. ומרן רבינו זצוק"ל הגם שצידד כדעת הפר"ח ס"ל דאפשר לומר עפ"י הפנ"י כמבואר לעיל.