או"ח ב' סימן פ"א
טלטול והחזקת כלי נשק בש"ק
ישוב חקלאי שנתרבו בו גניבות, והעמידו שמירה שסובבת בשבילי המקום בשעות הלילה – ועתה התעוררה השאלה אם מותר לילך חמושים בנשק בש"ק – כאשר המטרה שיירתעו מלבוא הגנבים, ואותם שחושבים ח"ו מחשבת הרג רח"ל, ועוד הוסיף השואל וציין שיש שטחים שהם מחוץ לעירוב – אם בזה יש איזה שהוא היתר לטלטל נשק מחוץ לעירוב.
והנני בקצרה להשיבו:
נידון שאלתך נחלק לשלשה נושאים, א. טלטול נשק במקום שאין עירוב. ב. דין מוקצה בנשק. ג. איסור מראית עין בטלטול נשק.
בענין טלטול נשק במקום שאין עירוב נחלקו במסכת שבת (דף סג ע"א) חכמים ורבי אליעזר, דלדעת חכמים היוצא בסייף, בקשת, בתריס, באלה, ברומח – חייב חטאת ולפי רבי אליעזר כלי נשק תכשיטין הם, ובהמשך הסוגי' מבואר דלדעת חכמים אין כלי מלחמה חשיבי תכשיט שהרי הנביא אומר (ישעיהו ב, ד. מיכה ד, ג) "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה" ואילו לדעת ר"א כלי נשק חשיבי תכשיט כנאמר בתהלים (מה, ד) "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך" – ומכיון שהלכה כחכמים הרי היוצא לרה"ר בכלי הנשק המנויים לעיל חייב חטאת (רמב"ם פי"ט מהל' שבת ה"א ובשו"ע סי' שא ס"ז).
אמנם ידועה שיטת העה"ש (סי' שא סעיף נא) שלאיש צבא ("בעלי מלחמה") כלי הנשק הינו כבגדיו בתנאי שכלי הנשק איננו נישא בידו, אלא מיירי שתלוי בבגדיו.
וכבר כתבו גדולי הפוסקים, שלא כדברי הערה"ש וכן האריך בזה מרן הגרי"ש שליט"א בקובץ תשובות (ח"ג סי' נא) ודחה הראיה שהביא הערה"ש מדברי הרע"ב יעוי"ש. אמנם בגוף הדבר, האריך לדון שאם אכן משמש כלי הנשק כתכשיט אצל נושאיו והם נושאים אותו בתור בגדי שרד ולא לשם שימוש למה יגרע דינו משאר תכשיטים, והיאך תיקבע המציאות העתידית של "וכתתו חרבותם" הרי בפשטות עלינו להתבונן אם כעת הדבר משמש תכשיט.
אמנם כל זה איננו נוגע לנידון דידן – שדברי מרן שליט"א הינם רק אודות נושאי נשק כחלק מכלי שרד ואף בזה העלה לאיסור, ואין זה ענין לגבי אותם המטלטלים הנשק ככלי תשמיש תוך כדי שהם סובבים את הישוב, שאצלם ברור הוא שהנשק הינו כלי ולא תכשיט ולא מלבוש ולכן ברור שאסור לצאת עם כלי נשק בש"ק למקום שאין בו עירוב אם לא בחשש פיקו"נ.
מעתה עלינו לדון אם מותר לטלטל הנשק במקום שיש בו עירוב, ובריש הדברים יש לדון איזה סוג מוקצה הוא כלי נשק. ומריש הייתי סבור – שנשק הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, שהרי כל כלי שמלאכתו לאיסור ומקפידין עליו שלא לשנותו למלאכה אחרת חשיב מוקצה מחמת חסרון כיס (כמבואר בסי' שח סעיף א – והטעם שאי אפשר להשתמש בו לצורך גופו שהרי הוא גופו מלאכת איסור ומקפידים שלא להשתמש בו לצורך דברים אחרים ולכן מקצה אותו לגמרי, אמנם דבר יקר שמלאכתו להיתר אינו מוקצה). וכן כתב בלחם שמים ליעב"ץ (שבת פ"ו מ"ד) לדמות נשק לאיזמל והרי הוא מוקצה מחמת חסרון כיס. אמנם אחרי זה ראיתי לשלשה מגדולי ישראל שנקטו שנשק חשיב כלי שמלאכתו לאיסור, מרן עט"ר שליט"א כתב בקובץ תשובות (ח"ג סי' נא) "שאין בהכלי זיין רק איסור מוקצה מחמת איסור", וכן כתב לדון האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל (שו"ת דברי יציב ח"א סי' קמח) שחשיב כלי שמלאכתו לאיסור, וכן גם עולה מההערה המופיעה בספר שמירת שבת כהלכתה בשם מרן הגרשז"א זצוק"ל (פרק כ סוף הערה כח) שדן בגדרי צורך גופו בטלטול רובה ואקדח, הרי שפשוט לו כי הנשק הינו כלי שמלאכתו לאיסור.
ועל כרחך צריך לומר דס"ל להני גדולי ישראל שמכיון שבנשק הגם ששוה כסף רב ומלאכתו לאיסור, הרי די בכך שאין מקפידים עליו שלא לעשות בו מלאכות אחרות כמו להשתמש בחלק ממנו לדפוק מסמרים וכדומה, להוציאו מגדר מוקצה מחמת חסרון כיס ולהופכו לכלי שמלאכתו לאיסור.
גם אם הנשק הינו כלי שמלאכתו לאיסור ולא מוקצה מחמת חסרון כיס אכתי יש לדון אם מותר לטלטל הנשק בסיורים שאתם עושים בתוך שטח העירוב ולקבוע אם אכן טלטול נשק במטרה להרתיע גנבים חשיב לצורך גופו ומקומו, והנה בדברי הגרש"ז (בהערה בשש"כ הנז"ל) נקט שחשיב לצורך גופו אך הוסיף "מסתבר דשלא בשעת מלחמה רוב תשמישם רק להרתיע", ואולי כוונתו להוסיף טעם להיתר שכלי כזה אינו נחשב מלאכתו לאיסור וצ"ע. ובשו"ת דברי יציב (הנז"ל) דן כאשר חוק המלכות מחייבו לשאת נשק וכתב "כשחוק המלכות מחייבו לשאתו וכשימצאוהו כשאין נשקו עמו ענוש יענש ודאי לא גרע מלצורך גופו שצריך לעצם הטלטול וזהו תכליתו שיהיה עמו" הרי שלדעתו לא רק לצורך ההרתעה חשיב צורך גופו אלא אף שנושאו על מנת שלא יענש שדמיא טפי מחמה לצל מחשיבו לצורך גופו. וכן מרן שליט"א דן רק בטלטול לצורך הרתעה כבנ"ד, וכתוב (בתשובה הנז"ל) "ושומר הנושא כלי זיין שעל ידי זה מפחדים ממנו הוי ליה לצורך גופו".
ומכל הנ"ל נראה שאין לאסור לטלטל נשק לצורך הרתעה בש"ק במקום שיש בו עירוב [ולמותר לציין שאיני יודע כיצד עשו עירוב בישובכם וכל דברינו רק במקום שעשו בו עירוב כדין לאותם שאינם חוששים שיש בעירוב חסרון מחמת השכירות].
אמנם למרות האמור לעיל, עדיין לכאורה יש לדון לאסור טלטול נשק במקום צורך שאינו פק"נ שהרי שנינו במשנה (ס ע"א) "ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים ואם יצא אינו חייב חטאת" ופירש"י "דכולהו מין מלבושין נינהו בחול למלחמה" ובר"ן "דנראה כיוצא למלחמה", הרי דאסרו חז"ל לצאת בש"ק בכלי מלחמה שהם מלבושים משום מראית עין (עיין בהגרעק"א שציין לרש"י דף סד ע"ב, כ"מ שאסרו חכמים משום מראית עין שלא יחשדוהו באיסור כגון שריון וקסדא ומגפיים שאסור אף בחדרי חדרים. וכך כתב בתשובות זרע אמת (ח"ג סי' לב) במענה לשאלה אודות תורנות שקבעו אנשי העיר לסובב את העיר "בחרב ובקנה שריפה", והשיב "ראיתי מ"ש כת"ר להוכיח במישור איסור טלטול כלי מלחמה בשבת ואיסור חגירת החרב על מתניו ואפי' בחצר המעורבת מהא דכתב הר"ן עלה דמתניתין ולא בשריון ולא בקסדא דאע"ג דאינו חייב חטאת דדרך מלבוש נינהו מ"מ לכתחילה לא יצא משום דנראה כיוצא למלחמה וכו' ועוד דהוי כלי שמלאכתו לאיסור דאסור לטלטלו אפי' אם הוא תחוב בנדן כמ"ש בסי' שח ובצדק כל אמרי פיו". ומשום כך לא התיר הזרע אמת להיות שותף בתורנות זו, ובהמשך דבריו הוא דן, אם צריך להוציא הון רב בכדי להשתחרר מתורנות זו, ואף עד כמה יש לעשות כל טצדקי לאשתמוטי נפשין ע"ש. והנה שתי המסקנות לזרע אמת אינם עולות בקנה אחד עם מה שהבאנו מדברי רבותינו, האחד שיש איסור מוקצה והשני שיש גזירה שלא יראה כהולך למלחמה, אכן מ"ש לאסור מצד מוקצה – נראה לומר שכל דבריו דווקא בחרב שהיא אכן מוקצה מחמת חסרון כיס (עיין רמב"ם פכ"ח ה"ט מהל' שבת) ואין משתמשים בחרב לשימוש אחר כי הוא חושש שמא תיפסד (וכן הוא לשון הזרע אמת "אסור לטלטלו אפילו הוא תחוב בנדן" ואינו מתייחס ל"קנה השריפה" כלומר לרובה).
אולם עיקר הקושי הוא כי פשטות הסוגיה כמו שכתב הזרע אמת, לאסור לצאת בכלי מלחמה גם אם הם מלבושים (ואין איסור הוצאה) משום גזירה שנראה שהולך למלחמה, ועל זה קשה גזירה זו מי התירה. והנה המעיין בתשובת מרן שליט"א (ק"ת ח"ג סי' נא עמ' ע) בענין למה לא יהא בבחינת דבר שנאסר במנין, שאף אם כיום אין חשש של "שמא יאמרו" ישאר איסורו, ובהמשך הביא דוגמאות שבהם הקלו שבטלה הגזירה אך המעיין יראה שעולה ממסקנת דבריו שגם במקרים שהקלו כי נשתנתה המציאות היה זה בדיעבד אבל לכתחילה אסור, ואם כן היאך אפשר להתיר טלטול רובה בש"ק גם אם מדובר במקום שיש בו עירוב למה יתירו לכתחילה לטלטלו הלא חז"ל גזרו שמא יאמרו שהולך למלחמה.
והנה זיכני השי"ת וקיבלתי ברוב חסדיו מהרה"ג רי"מ חרל"פ שליט"א תשובה נוספת של מרן שליט"א אודות כלי נשק (שהיתה אצורה בבית גנזי סבו זצ"ל) ושם דן מרן בהאי שאילתא וחידש שיתכן וכל דין הגזירה בכלי נשק שיאמרו שאזיל למלחמה, הוא רק בדברים שאין בהם איסור הוצאה מדאורייתא ולכן לרבי אליעזר דס"ל דנשק הוי תכשיטין, בכל אופן אסור מדרבנן לצאת עם כלי נשק מחמת הגזירה. אבל לחכמים כל אותם כלי נשק שאסורים בטלטול ברה"ר מה"ת לא גזרו בהם גזירה מדרבנן של יאמרו דאזיל למלחמה, ורק באותם כלי נשק שהם מלבוש (כמו קסדא שריון ומגפים) שאין איסור להוציאם לרה"ר דהוי מלבוש בהם גזרו. [ואין לתמוה מפני מה לא נאמר שיש גזירה בחצר המעורבת כי כל הגזירה התחילה במקום שדרך לילך למלחמה כמו רה"ר ורק אחרי שנגזרה הגזירה נאסר אף בכל מקום, ודו"ק]. ומעתה לחומר דין נשק ברה"ר אליבא דחכמים שאיסורו מה"ת זו הסיבה להקל שאין בו גזירת חכמים, אלא שאסור להוציאם לרה"ר ואם הוציאם חייב חטאת אבל במקום שיש בו עירוב, מותר לילך עם נשק.
ועפ"י יסוד זה – אם יצטרכו השומרים לילך בקסדא הרי כשאין פק"נ אסור שהרי על קסדא גם לדעת חכמים גזרו שיאמרו שאזיל למלחמה (שהרי קסדא נמנית בין כלי הנשק שהם מלבושים ואסור מחמת הגזירה ואילו כלי נשק שלהוציאו לרה"ר הוי לדעת חכמים איסור מה"ת כמו רובה יהא מותר וכך אכן כותב מרן שליט"א בסוף התשובה. ועוד הוסיף שם "נלע"ד שאין לצאת [כוונתו בעיר מעורבת י.א.] רק לצורך גדול".
מדברי מרן עט"ר שליט"א בתשובה הנוספת למדנו איזה כלי נשק יש בו גזירה בזה"ז, ובמה בשעת הצורך אפשר להקל, וגם כי היתר זה הינו בשעת צורך גדולה.
ובהיותי בזה אזכיר כי לפני שנים רבות, היתה תקופה שהי' תחושה של פחד בהליכה לכותל המערבי וסיפר לי אדם אחד כי אחד מגדולי ישראל התיר לו ללכת כל שבת לכותל, כאשר הוא נושא אקדח בתוך כיסו. ורבינו מרן שליט"א לא היה ניח"ל בהכי שהרי ודאי שנשק חשיב מוקצה, אם אינני טועה לשונו היתה "לפחות" כלי שמלאכתו לאיסור, ולא אריך למיעבד הכי. ואחר זה שאלתי לרבינו אודות יהודי הרוצה ללכת לכותל כל שבת ומפני הפחד הוא רוצה ליטול בכיסו גז מדמיע ולא רצה רבינו להתיר והשיב שא"כ ראוי שישב בביתו ואל ילך לכותל. ולמעשה נסתפקתי אם לדעת מרן שליט"א מכיון שרק בצורך גדול מותר לטלטל נשק הרי רצונו של השואל לילך לכותל המערבי אינו סיבה להתיר טלטול נשק, ואולי גם יתכן שמכיון שהוא מסתיר הנשק אין זה נחשב טלטול לצורך גופו, ואכמ"ל.
ובהא נחתינן לדינא לדעת מרן עט"ר שליט"א.
א.שומרים הנושאים נשק – אסורים בטלטולו במקום שאין בו עירוב.
ב. נשק חשיב כלי שמלאכתו לאיסור.
ג. בשעת צורך גדול אפשר להקל בטלטול נשק במקום מעורב ולא לחוש לענין הגזירה של מראית עין שיאמרו שהוא הולך למלחמה הואיל ויתכן ובזה"ז ליתא לגזירה ועוד דיתכן ועל כלי נשק שאין בהם משום מלבוש – לא גזרו.
ד. בכהאי גוונא, יש להימנע מללבוש כלי מלחמה שהם מלבושים כגון קסדא, שיתכן ובהם יש גזירת מראית עין.
