או"ח א' סימן כ'

עוד בעניין הנ"ל

(קול דיבור, כשמזמרים ביחד ובאינו רואה)

א. עוד יש לדון אודות קול דיבור של נשים – הנה בקידושין (דף ע עא), מייתי הש"ס דרב נחמן ביקש מרב יהודה שישדר שלמא לילתא (אשתו של רב נחמן), והשיב לו הכי אמר שמואל קול באשה ערוה, ופירש"י שם, שנאמר השמיעני את קולך, ואם אשאל בשלומה תשיבני, ע"כ. ומבואר דקול הערוה אסור בפשיטות אף שלא בשעת ק"ש, ולכאורה מבואר עוד מהאי עובדא דאף קול דיבור של אשה אסור, ולא רק קול זמר שלה. ובאמת בדברי הפוסקים מבואר דאין איסור בשמיעת קול דיבורה, וכבר עמד בזה הרשב"א, בחידושיו למסכת ברכות (דף כה), וכתב דדוקא קול של שאלת שלום או השבת שלום אסור משום דאיכא קרוב הדעת, אבל בסתם קול דיבורה ודאי ליכא איסורא [ועיין בשו"ת ישועות יעקב (סימן עה סק"ד) שציין שכבר כתבו כן המהרש"ל ביש"ש והבאר שבע, ולא הזכירו זאת בשם הרשב"א]. ובסוכת דוד (בסוף בית המלך דף יא ע"א, והובאו דבריו בשד"ח מערכת הקו"ף כלל מב), הקשה מדוע החמיר רב יהודה בקול דיבור שאינו של זמר, וכתב דרצה לנהוג מידת חסידות, אלא דהוקשה לו מדוע אין הש"ס מפרש שרצה לנהוג במידת חסידות. ובחוט המשולש (פרשת וירא דף ט' עמ' ד), והובאו דבריו בשד"ח (שם), פירש דר"י ענה לר"נ דכיון דאסר שמואל קול זמר דאשה, א"כ לאדם חשוב ראוי להחמיר אף בקול דיבורה. אכן להלכה העתיקו הב"ש והבאר היטב (אבה"ע שם), את דברי הרשב"א דבקול דיבור שרי, וכן נראה נמי מלשון השו"ע שכתב באו"ח דיש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת ק"ש, ועיין בכף החיים (שם ס"ק כב). אמנם הגר"ע הדאיה כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה סימן י"ב סק"ג), דדוקא בשעת ק"ש שאינו משוחח עם האשה אין לאסור בשמיעת קול דיבורה בעלמא. אבל שלא בשעת ק"ש אסור אפילו בקול דיבורה ולא רק קול זמר.

ובחיי אדם (כלל ד' ס"ו), כתב דדיבורה לא מיקרי ערוה, ואפ"ה אסור לכוין ליהנות מדיבורה שהרי אפילו בבגדיה אסור להסתכל ליהנות.

ב. ובענין אנשים ונשים המזמרים יחד – הנה בשו"ת שרידי אש (ח"ב סימן ח), כתב שכשבא לברלין ראה בבתי החרדים שאנשים ונשים מזמרים יחד זמירות קדש, ותמה ע"כ שהרי אפילו פנויות בחזקת נדות הן, וכתב שאחר חקירה ודרישה נאמר לו כי הגאון הצדיק ר"ע היידלסהיימר ז"ל וכן הגרש"ר הירש ז"ל התירו זאת, והטעם משום דתרי קלי לא משתמעי, וכיון שמזמרים יחד לית בה איסורא, וכן נקט בחתן סופר (או"ח שער טהרת ידים, סימן יד). אבל בבאר יהודה על ספר החרדים כתב דהואיל ובזמר נשמע אף קולה אסור. עוד נטה שם ידו בשרידי אש שם להקל בזה משום דהם שירי קודש ואינם מביאים להרהור. אמנם עיי"ש בדבריו שכל מה שהתיר הוא למקומות שאילולא התירו נפיק מינייהו חורבא טפי. ובאמת לכאורה בשמיעת אדם שלישי קול זמר איש ואשה יחדיו איכא חומרא טפי, דבכה"ג שמאזין אליהם ודאי איכא למיחש לחביבות קולה, וטפי יש לאסור.

וכבר דנו בזה בשד"ח ובבאר שבע לענין שירת דבורה, דכתיב בה ותשר דבורה וברק בן אבינעם, ונשנו בזה כמה תירוצים או דהיה ע"פ הדיבור, וכדברי התוס' ביבמות (דף מה ע"ב) לענין ששפטה את ישראל, או שבשירי קודש ליכא איסורא, והחיד"א כתב בדבש לפי (מערכת ק), שבשעת השראת השכינה ליכא משום הרהור, או משום ששרה יחד עם ברק בן אבינעם. ובאלף למטה כתב דלא שרה בקול לפני האנשים.

ולהלכה נקטו רוב הפוסקים דאף בדברים של קדושה אסור, וכמבואר בכל בו (ריש סימן מה), בשם בעל עשרת הדברות, שאין נשים מוציאות את האנשים בקריאת המגילה משום דקול באשה ערוה, ואף דקריאת המגילה ודאי לא גרע משירי קודש, ומצאתי שכבר הוכיחו כן באוהצ"פ (סימן כא סק"כ אות ג). וכן סיים הבאר שבע (בסו"ד עמ' קיד), לאסור, וכן כתבו במנחם משיב (סימן כו), וביוסף אומץ (סימן תרב), ובארץ החיים (אבה"ע סימן ק אות יב), בשם ישרי לב, וכן נקט בשו"ת חתם סופר (חו"מ סימן קצ), עיי"ש.

ג. אכתי איכא לעיוני האם יש איסור לשמוע קול אשה, כשאינו שומעה להדיא, אלא דרך טלפון או שידור וכדומה, דיתכן שכל האיסור בשמיעת קולה הוא דוקא כשרואה אותה, ואף אי נימא דאם שומע את קולה ממש אפילו כשאינו רואה אותה נמי אסור, מ"מ יל"ע דיתכן דבכה"ג אין בזה איסור, כיון שהקול הנשמע באפרכסת או בשידור אינו קולו של המדבר, אלא קולו של הרמקול הממיר שוב לגלי קול את גלי החשמל, וכידוע מה שכתבו גדולי הפוסקים שא"א לצאת ידי חובת קריאה, בכל דבר שצריך לשמוע את קול הקורא במגילה וברכות וכדומ', ובשמיעה כזו אינו שומע את קולו של הקורא כלל.

ונפק"מ בנידון דידן, דאי נימא דכל הך איסור הוא דוקא כשרואה אותה, א"כ מבעד למחיצה אינו אסור אף בשמיעת קולה עצמו, אבל מ"מ כשרואה את דמותה ע"ג מסך יתכן דיש לאסור אף בשידור וכדומה, דכיון שרואה את דמותה איכא איסורא, ולפ"ז באופן שרואה אותה אף אם קולה נשמע ע"י מגברים, כגון באולם גדול, ודאי אסור. אמנם אי נימא דקול הנשמע בכגון אלו, לא חשיב קולה כלל, דאינו קולה אלא קול הרמקול, א"כ יתכן דאף אם רואה את דמותה ע"ג מסך, לית בה איסורא (משום שמיעת קול האשה, אכן מסתבר דאיסור הסתכלות בנשים ודאי איכא אף בכה"ג).

יש מן הפוסקים שהתירו בכה"ג שאינו רואה אותה, והוכיחו זאת מהא דאמר רבה, סנהדרין (דף מה ע"א) וסוטה (דף ח' ע"א), דגמירי אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות, אכן יל"ע בזה טובא דהתם הש"ס קאמר לה לענין היוצאת ליסקל, שאין לחשוש להרהור באחרות כיון דאין יצה"ר שולט אלא במי שעיניו ראו אותה ולא באחרות, ורוב המתירים צירפו נמי זאת שאין הקול קולה להדיא, עיין מערכי לב (סימן ה), ושו"ת ים הגדול (סימן כט), ושו"ת יד דוד (סימן קפח). אכן אף לדעת המקילים מ"מ כשמכיר את האשה אין להקל בזה, וכמבואר בגמ' לענין רחב שאף ללא שמיעת קולה היו באים להרהור, עיין גמ' מגילה (דף טו ע"ב), ובתוס' סנהדרין (שם ד"ה אלא). וכן במתכוין ליהנות מקול זמרתה אסור, דעכ"פ נחשב כפריקת עול הקדושה והטהרה, עיין שו"ת ציץ אליעזר (ח"ה סימן ב). יצויין כי גם המקילים בדבר – כתבו דמכוער הדבר.

אבל דעת הרבה פוסקים דאף בלא ראיית האשה איכא איסור בשמיעת קולה, דאין האיסור על ראייתה אלא על שמיעת קולה, משום שהקול מביא להרהור אפילו בלא ראייתה. עיין פרי שדה (ח"ג לה), ושו"ת אהל משה (ח"א סימן לב ג), ובית ברוך (סימן ד א).

בשו"ת חלקת יעקב (ח"א סימן קס"ג), כתב להוכיח דאף בלא ראיית האשה יש איסור בשמיעת קולה מהא דהילקוט בשה"ש הביא הך דינא דקול באשה ערוה בשמו של רב ששת, והוא עצמו היה סגי נהור כמבואר בגמ' פסחים (דף קטז ע"א), וחזינן שהוא עצמו אסר אף שאינו יכול לראותה. אמנם דחה שם ראייתו, דהרי משמע מדברי התוס' מגילה (דף יט ע"ב), דמתחילה לא היה ר"ש סגי נהור, ועוד דיתכן שהורה כן לאחרים. ובאמת שפיר יתכן דלסומא אסור אף כשאינו רואה, אמנם לפקח, אם אינו רואה אותה ליכא איסורא, ועיין בראבי"ה (ברכות עו) לענין סומא שלפניו ערוה, ובתשובת הרב"ז (שפארן) בתשובות מבן המחבר (בסוף הספר סימן ו).

ועיין עוד בשו"ת הרב"ז (שם), שהקשה דבגמ' ברכות (דף נז ע"ב) איתא שלשה משיבין דעתו של אדם, אלו הן, קול ומראה וריח. ופירש"י שם, קול של מיני זמר או קול ערב של אשה. ולא מסתבר דמיירי ברשיעי, וא"כ מוכח דיש אופן של שמיעת קול ערב של אשה בדרך היתר, וא"כ משמע דעכ"פ כשאינו רואה אותה שרי. ודחה שם וכתב דכוונת הש"ס להזהיר את האדם שלא יכשל באלו הדברים שמשיבין דעתו.

תבנא לדינא:

א. קול אשה שיש בו קירוב הדעת אסור, ולפיכך אסור לשמוע קול זמרתה.

ב. לדעת החיי אדם, כשמתכוין ליהנות מקולה, אסור אף בדיבור שלה ולא רק בזמרתה.

ג. קול זמרת פנויה טהורה, שלא בשעת ק"ש ותפלה, לדעת כמה פוסקים מותר, אך כשהגיע זמנה לראות, סתם בתולות דידן בחזקת נדות הן, ואסור.

ד. בשעת הדחק יש שהתירו לשורר שירי קודש אנשים ונשים יחדיו (ואין ללמוד מזה היתר לשמעם, שגם הם לא התירו רק למשוררים עצמם העסוקים בשירת הקודש, ולא שומעים להדיא את הקול השני). ולמעשה בכל ענין צריך שאלת חכם ואין לסמוך על המתירים שלא התירו אלא בשעת הדחק למקומם ושעתם.

ה. בשאינו רואה אותה, או כששומע את קולה בשידור וכדומה, הוא פלוגתא בין הפוסקים, ואף המתירים כתבו כי מכוער הדבר.

וממרן הגרי"ש אלישיב שמעתי כי אע"פ שאין קול הרמקול חשיב קול אשה אין להתיר את הדבר.

ו. אמנם אם אינו משים לב ואינו מתכוון לשמוע הקול הרי קול ברמקול לא חשיב קול אשה ויכול לומר ק"ש וכן מורה ובא מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל.