הבא: סימן ד' בענין ערלה בפלפלין <<
זרעים סימן ג'
מכתב הגרדב"צ קליין זצ"ל אב"ד יסודות בענין הנ"ל
חיים וברכה ושלו' –
לכבוד ידידי היקר הרה"ג וכו' רבי יוסף אפרתי שליט"א ראש המחלקה ההלכתית של המכון לחקר החקלאות עפ"י התורה אחדשה"ט.
בידיעון החדשי של המכון לחודש סיון תשמ"ה ראיתי תשובתו בענין ערלה בתות שדה והנני להעיר כמה דברים, כי תורה היא וכו'. כת"ר כותב שם להשואל שכתב במכתבו דאין להסתפק בשאלת התות, היות שהרבה גדולים אכלו אותו וצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם – דאין דבריו מתיישבים משום שאינו כותב שהגדולים ביררו את הדבר ואז היה בידינו מעשה רב, אבל בהיות ואנו מסופקים אם בכלל הודיעום שהתות שדה יכול לחיות כמה שנים הרי זה דומה למאי דאיתא שם בחולין (ס"ב) בענין תרנגולתא דאגמא דהיו מחזיקין אותו בטהרה ולאחר כמה זמן התברר שהיא דורסת ואסרוהו. ואח"כ כתב כת"ר דאין להביא ראי' ממה דאכלו בחו"ל, דאפשר דהחשיבוהו לספק עץ ספק ירק. ובחו"ל מותר, וע"כ העולה דכל שרצו האומרים להביא ראי' דירק הוא ממה שאכלוהו אין דבריהם מכוונים להלכה ושיש לבררה.
הנה בודאי שרשות נתונה שוב לברר וללבן כדי להגדיל תורה ולהאדירה, וכך היא דרכה של תורה, זה בונה וזה סותר אבל במה שכתב שהדבר דומה להעובדא דתרנגולתא דאגמא וא"כ נידונינו דומה לשם, שאכלוהו רק מפני שלא נתנו לב לחקור עליה – בזה אני חולק עליו ואין דבריו נראין לי, מפני שבטוח אני שמה שאכלוהו בחו"ל גם שברכו עליו בפה"א ראי' גמורה היא שבררו הדבר ויצא להם להלכה שהוא ירק, כי גם אז ידעו את הכללים והגדרים ושיטות הפוסקים ראשונים ואחרונים, מה זה נקרא עץ או ירק, והחליטו שיש להחשיבו כירק וע"כ אכלוהו ובירכו עליו פרי האדמה, ולא הי' שום חסרון ידיעה. אחת מהראיות שלי היא שהרי הי' פרי קטן שגדל גם על שיח נמוך שקראו לו אגרעסין וריביזלעך שעליו ברכו בורא פרי העץ, כי החשיבוהו לעץ לפי כללי הש"ס ופוסקים, כי לא עשו ח"ו דבר בלי בירורים יסודיים סתם כסומא בארובה – ח"ו לומר כך, וזה זלזול ח"ו בחכמי הדורות הקודמים, זכורים עוד כמה דברים שעד שלא הי' בטוחים בכשרותם לא התירו אותם דוגמת תרנגולי ההודו, ומיני דגים שהתפלפלו עליהם גדולי הדור דאז ועד שלא התברר באופן יסודי שמותרין הם באכילה לא התירום. ומה שכת"ר מביא בשם התבואות שור (בס"ס ל') שאסר אווזות שנוצות על גלגלתן עפ"י הגמ' שם (בדף ס"ב) בתרנגולתא דאגמא, אדרבה משם ראי' שרק משום דבמציאות לא ידעו שהיא דורסת שעד אז לא ראו אותה לדרוס וכשנודע להם שבמציאות היא כן דורסת אז אסרוה, ולא משום דלא ידעו לברר הדין אכלוה מקודם.
וכעת בעצם הי' שני מיני תותים א' שגדל עץ ממש ולזה קראו תות עץ, שאת המין הזה אסרוהו ולא אכלו אותו יהודים בכלל מפני שהי' מחוזק במילבים שא"א לבודקם, ואח"כ הי' מין תות שגדל סתם כך בשדות באופן פראי בין העשבים על גבעול דק וקצר בצורה עגולה ובטעם וריח נפלא מאד (חשבתי אולי שאפשר שהתות השדה הגדול הזה שאנו דנין עליו, נעשה ע"י הרכבה ממין הקטן הפרא הזה), ובעצם כבר דנו חז"ל בגמרא ברכות ובשו"ע סי' ר"ג והנושאי כלים בענין כל מיני תותים. ודעת המחבר שאפילו הגדל בסנה, מברכין עליו בורא פרי האדמה, אעפ"י שסנה לכאורה עץ או שיח הוא – עפ"י התוס' בדף מ לפי הירושלמי, שאעפ"י שהעץ מתקיים משנה לשנה דין פרי אדמה יש לו – ומציין שם הרמ"א בשם הטור והמרדכי בשם תשובות הגאונים דמה שמוציא עליו משרשיו לא מקרי עץ והני כיון דכלה עצו בחורף מברכין עליו פרי האדמה.
ולי נדמה שהפרי תות השדה שאנו דנין עליו הוא הערפע"ט שהמג"א מביאו שחולקין בו הב"ח והאגודה כי בשפה ההונגרית קראו לתות שדה פא"לדי עפער דהיינו "עפערט שדה" והגדל באילן קראו לו עפערט עץ ודעת הב"ח שמברכין עליו בפה"א והאגודה חולק ודעתו שמברכין עליו בפה"ע שכן הענף מתקיים ימים רבים ועיין שם במחצית השקל שמסתפק בכוונת המג"א בדעת האגודה אם כוונתו דגם האגודה ס"ל דבעינן דוקא דעצו מתקיים ולא מהני קיום השורש אלא דס"ל דברומבערין וערפערט עצו מתקיים דקשה לומר שיחלקו במציאות וכו' וע"כ לשון האגודה דחוק קצת דהל"ל שהשורש מתקיים עיי"ש.
ועוד דבר במש"כ כת"ר באות ג' בסימני התוספתא שלפי כל השיטות יש להחשיבו כעץ. שהרי מעל הקרקע יש גזע נמוך וממנו יוצאים ענפים ושלוחות אשר עליהן מתפתח הפרי ולפי דעת הכפתור ופרח אם העלים יוצאים מהעץ דין אילן יש לו – אני עדיין מסופק בזה אם לשלוחות האלה אפשר לקרוא ענפים כי לפי דעתי אין זה יותר מאשר השלוחות של כל הירקות המתפשטים כמשפחות הדלעת וכדומה כי אין זה ענף רגיל כבאילן – גם מסתבר מאד שסמכו על השיטה ששיח נמוך כזה פחות מטפח ולא רק מראהו כירק והפרי דומה לירק אלא כל תכונתו הוא כירק וע"כ בפשטות יש להחשיבו כירק. וכפי שהתעניינתי אצל יהודים הזוכרים עוד מחו"ל מפני שגרו בסביבה שהי' נמצא מהם הרבה מאד ובמשך זמן העונה השווקים היו מלאים מהם, זוכרים שזרעו אותם כל שנה מחדש, וכנראה מטעם שפירותיו בשנה השניה היו גרועים בטיבם ובשנה שלישית עוד יותר כמש"כ בברכי יוסף בשם המהר"ם אלשי"ך בענין החצילים שיש להחשיבו לירק מפני שנעשה תמיד יותר מר וגרוע וזה מורה שהוא ירק.
ורציתי עוד להאריך, אבל היות שכוונתי הי' אך ורק להוכיח שגם בדורות הקודמים ידעו לברר דין ובאמת ביררו, בודאי שידעו בכל הזמנים בוודאות שתות שדה דין ירק יש לו ולא הי' כאן שום חסרון ידיעה וע"כ אכלוהו וברכו עליו בורא פרי האדמה – ואין אנו מחדשים כעת שום דבר בענין זה כנלפע"ד, ואתו הסליחה.
מכתב תשובה להגרדב"צ קליין זצ"ל
הריני לאשר בשמחה קבלת דברי כת"ר שליט"א, אשר בהם ביאר בטוב טעם ודעת בענין תות שדה, ונמצאו דברינו הלכה למעשה מכוונים זה לזה. וברשותי' דמר שליט"א – אפרש שיחתי.
א. הנה בענין של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם הרי עיקר טענתינו היתה כי מחובתנו לברר דבר זה עד כמה שידינו הכהה מגעת, ואין בזה חס ושלום זלזול בחכמי הדורות זיע"א. ועל זה ציינו את דברי התבואות שור שממנו מוכח כי אם מתברר שהמציאות לא היתה ידועה בעבר, אין בכך זלזול ברבותינו. לכן בנידון דידן אם יתברר שהרבה חכמים סברו כי תות שדה אין דרכו להתקיים ג' שנים וכן היה במושכל ראשון תשובתם של הרבה מחכמי התורה שליט"א והוברר הדבר דלא כן, האם יאסר עלינו לומר כי המציאות ביררה כי יש דין ערלה בתות. האם יהיה בזה חו"ש זלזול ברבותינו לזה היתה הכוונה בהבאת הראיה מהתבואות שור.
ב. עוד כתבנו שאי אפשר להביא ראיה מכך שבחו"ל אכלו תות שדה, שאפשר שאכלוהו מחמת הספק, וע"ז מעיר כת"ר שליט"א, דא"א לומר כן – מחמת שני טעמים א. דבירכו עליו בפה"א. ב. אין לומר שחכמי הדורות ח"ו התירו דבר עד שלא התברר באופן יסודי שמותרים הם לאכילה וכמו שהי' בענין התרנגולי הודו וכו'. ואפתח במאי דסיים, הרי הן הדברים, שבחו"ל אפשר דגדולי התורה התירו אחר בירור, ומכיון שמסקנתם היתה דהתות הוא בכלל ספק אילן ספק ירק ולכן אפשר לאוכלו בחו"ל, שהרי זה נכלל בדין ספק בחו"ל וכמו שפירש הרדב"ז בתשובתו, שטעם היתר החצילים בחו"ל מחמת הספק הוא, וזהו גופא בירור שדבר זה הינו ספק אילן ספק ירק, ומשום כך בחו"ל מותר לאכלו.
ג. בענין מה שכתב כת"ר, דבירכו על התות בורא פרי האדמה – לענ"ד אין בזה ראי' דבידוע דברכת בורא פרי האדמה פוטרת ברכת בורא פרי העץ. כמבואר בשו"ע (או"ח סי' רו), וכן הדין כשיש ספק מחמת הדין כן נוהגים דמברכים בורא פרי האדמה כמבואר (שם וכמבואר בסוף ס' רב) רק כשהספק מחמת שלא למד – לא יאכל עד שילמד ולכן גם אם תות שדה הינו ספק – אילן או ירק – יש לברך עליו בפה"א, וליכא ראיה מברכה.
משום כך – הריני מצטרף לכל מה שכתב כת"ר בסיום מכתבו שודאי בדורות הקודמים ידעו לברר את הדין, אף אם התות שדה היה ספק אילן – הרי כדין נהגו בחו"ל לאוכלו ולברך עליו בפה"א, אלא שאם כן בא"י היה לנו לאוסרו, והדבר נתפשט לקולא מן הטעמים המובאים בדברינו ומובאים אף במכתב כת"ר שליט"א. והנני בזה לשוב ולהודות לכת"ר על מכתבו החשוב, ומיני' ומיני תסתיים שמעתתא.
