תשובה:

מותר לאכול את מרקחת האתרוגים בט"ו בשבט ללא חשש, שכן עדיין לא הגיע זמן ביעורם. בהרחבת התשובה ניתן לקרוא עוד על חובת אתרוגים בביעור וזמן ביעורם >>

מנהג נפוץ להכין מרקחת מן האתרוגים שקיימו בהם את המצווה, ולאכול ממנה בט"ו בשבט.
השאלה הנשאלת בשנה זו האם מרקחת זו חייבת בביעור, ואם כן – מתי הוא זמן ביעורה? והאם מותר לשמור אותה עד ט"ו בשבט?

תשובה:

גם פירות או יין שנקנו מאוצר ב”ד חייבים בביעור, כשאר פירות שביעית שיש לו בביתו. להרחבת התשובה לחץ כאן>>

תשובה:

הכרעת ההלכה היא שגם לאחר הביעור, נשארים פירות השביעית בקדושתם, ונוהגים בהם כל הדינים כמו לפני הביעור. להרחבת התשובה לחץ כאן

תשובה:

אינו רשאי להשאיר בידו אלא כשיעור מזון שלוש סעודות מכל המינים הללו ביחד, או שישאיר מזון שלוש סעודות ממין אחד ואת השני יבער לגמרי. ושיעור מזון שלוש סעודות י"א שהוא השיעור שהדרך לאכול ממין זה בתוך שלוש סעודות רגילות שאוכל בהם גם פת ושאר תבשילים, ויש אומרים שרשאי להשאיר אף כמות של שלוש סעודות של פירות בלבד. להרחבת התשובה לחץ כאן >>

תשובה:

מעשה ההפקר צריך להיות בפני שלושה אנשים דווקא, ועל כן אינו יכול להפקיר בפני אדם אחד. וכן, מעשה ההפקר צריך להיות בפני אנשים שיכולים לזכות בפירות לעצמם, ועל כן לא ניתן להפקיר בפני אנשים מבני משפחתו, שכשהם זוכים – הם זוכים בשבילו. להרחבת התשובה לחץ כאן >>

תשובה:

גם הפירות המחוברים שנשארו חייבים בביעור, אלא שהפירות המחוברים נחשבים ממילא כמבוערים, שהרי בעל החצר הפקירם כבר כדי לקיים מצות "והשביעית תשמטנה ונטשתה", ובכך מקיים גם את מצות הביעור לפי דעת הרמב"ן (שההלכה כדבריו) שמצות הביעור היא להפקיר את הפירות. אבל אם בעל החצר משמר את פירותיו ולא הפקירם, אפשר שאינם כמבוערים מאליהם, ובהגיע זמן הביעור הרי הוא חייב לבערם, (ואם לא ביערם יש לעיין אם נאסרו). להרחבת התשובה לחץ כאן >>

תשובה:

כאשר נגמרה העונה של מין מסוים, וכלו הפירות שנותרו בשדות, ואינם מצויים עוד לחיות הניזונות מהם, זה הוא הזמן של מצות הביעור. בזמן זה חייב כל אדם שמחזיק בביתו פירות מרובים ממין זה, לבערם מרשותו. אמנם, גם בזמן הביעור רשאי כל אדם להשאיר ברשותו פירות בכמות של מזון שלוש סעודות, עבורו ועבור כל אחד ואחד מבני ביתו. וכן רשאי לחלק לשכניו וקרוביו מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד, להם ולבני ביתם. אך את שאר הפירות - עליו לבער. וכיצד מבערים? לדעת הרמב"ם מצות הביעור היא כפשוטו - לאבד את הפירות בשריפה או בדרך אחרת. אך הכרעת הפוסקים היא לנהוג כדעת הרמב"ן, שמצות הביעור אינה לאבד את הפירות, אלא להוציאם מרשותו ולהפקירם, וכן המנהג למעשה. ועל כן ביום הביעור, יש להוציא את הפירות מן הבית לרשות הרבים, ולומר בפני שלושה אנשים: "פירות אלו הפקר הם". לאחר שהפקירם, יוכל לחזור ולזכות בכולם, גם ביותר ממזון שלוש סעודות. בתוך יום הביעור - אפשר לקיים את המצוה מתי שירצה, עד שקיעת החמה. להרחבת התשובה לחץ כאן >>

תשובה:

יכול אדם להשאיר ברשותו כמות של מזון שלוש סעודות עבור כל אחד מבני הבית, ואינו צריך להקנות להם את חלקם קודם הביעור. הנחשבים כבני ביתו לענין זה, הם אלו המצויים בביתו וסמוכים על שלחנו, או אפילו אורחים שנמצאים בימים אלו בביתו ואוכלים משלחנו. אבל בנים שנמצאים בישיבה ואוכלים בישיבה, אינם נחשבים כבני ביתו לענין זה. להרחבת התשובה לחץ כאן >>

תשובה:

אין צורך להגעיל את הכלים לאחר זמן הביעור. ואף על פי שגם טעם של פירות שביעית חייב בביעור (כמו שנתבאר בתשובה הקודמת), היינו דווקא כאשר הטעם הזה בלוע במאכלים או בפירות אחרים, והינו ראוי לאכילה. אבל טעם שבלוע בכלים, אנו נוקטים שאינו טעון ביעור, ולכן גם אינו נאסר לאחר זמן הביעור. ולכן אין צורך להגעיל את הכלים לאחר זמני הביעור של הירקות והפירות הבלועים בהם. להרחבת התשובה לחץ כאן>>