שאלות ותשובות – ע"ש הרב ש.א. רוזנברג זצ"ל



איסור ערלה כולל גם איסור הנאה, בין הנאה שהיא כדרכה ובין הנאה שאינה כדרכה ומכל מקום מותר לראות פירות ערלה ולהנות מראייתם. אמנם עצים שניטעו להנות מיופיים של הפירות כגון עצים ננסיים נחלקו בזה הפוסקים ויש להחמיר כדעת האוסרים להנות מיופיים של הפירות, ולכך יש להורידם מיד כאשר מתחילים לגדול[1].

___________________________________________

[1] משפטי ארץ ערלה פרק י' סעי' ז הערות 25-27.

לענין כלאי זרעים אין להקל ולזרוע ירקות בסמיכות של טפח וחצי לידם [15 ס"מ] משום שיש לחוש לדברים הנוגעים מדאורייתא שמא דינם כירק. כמו כן, יש להרחיקם מגפן (ששה טפחים מגפן יחידית וארבע אמות מכרם)

לגבי ברכות לכתחילה יש לפוטרם בדבר אחר אך אם אין לו ניתן לברך עליהם בורא פרי העץ[1].  

לענין תרומות ומעשרות יש להחמיר כאילן וכירק, דהיינו שלא לעשר מפירות שנקטפו קודם ר"ה על פירות שנקטפו לאחר ר"ה כירק, ומאידך לא לעשר מפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט על פירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט (מציאות זו בפירות אלו נדירה). וכמו כן, בתקופת המעבר של שנות מעשר שני ומעשר עני יש להחמיר להפריש את ב' המעשרות ולחלל את המעשר שני בלא ברכה.

_________________________________

[1] עי' ישא יוסף (זרעים סי' ז') לענין פסיפלורה שדעת הגרי"ש אלישיב שאפשר לברך עיה בורא פרי העץ.

ובשו"ת שבט הלוי (חלק ו' סי' קסה) לענין פאפיה שדינו כעץ גמור לגבי ברכה.

נחלקו הפוסקים אם כשמודיע בעל השדה לעניים מתי הוא קוצר ומזמינם לבוא ולקחת את המתנות האם קיים את המצוה, אע"פ שיודע שהעניים לא יבואו.

יש שהורו לעשות כן:

רבה של פתח תקוה הגאון רבי ראובן כץ זצ"ל כתב[1] "הירא את דבר ה' מחוייב להניח ולהודיע לעניים שיבואו ליטול".

בספר דרך אמונה[2]  כתב הגר"ח קניבסקי שליט"א: "נלע"ד שבאופן שמודיע אפשר לקיים כל  מצות מתנות עניים בזמן הזה" וכתב שאפשר שזה היה המנהג שהביא הפאת השולחן שנתנו  פאה.

ובמכתב בכת"י לגבי השאלה האם לעשות מצוה זו בצורה מאורגנת שבאופן זה יהיה ניחא לעניים לקבל המתנות, ומאידך נמצינו מכשילים את מי שלא נותן כתב הגר"ח: "הרבה פעמים עשינו כן".

ועיי"ש שנשאר בצ"ע לגבי השאלה האם מתנות אלו יהיו פטורות מתרומות ומעשרות, ואפשר שכוונתו דשמא מה שהתורה פטרה את המתנות מתרומות ומעשרות הוא רק באופן שכל העניים יכולים ללקוט וכאן הרי לא נודע לכל העניים [ויתכן דס"ל שאינו נחשב פאה משום הטעם שיבואר להלן].

לעומת זאת, הגרש"ז אויערבך זצ"ל בספרו מעדני ארץ כתב[3] שיתכן שאינו חשיב פאה כלל, וכן מטו משמיה דהגרי"ש אלישיב זצ"ל שכיון שהמצוה היא עזיבה ולא נתינה כמו שכתוב לעני ולגר תעזוב אותם וכיון שע"י עזיבה בעלמא לא מתקיימת המצוה אין זה פאה.

 

[1] ספר דגל ראובן חלק ב' סי' כט, ועיי"ש שכתב שכיון שהניח הפירות הללו פטורים מתרו"מ.

[2] צה"ל פ"א ממתנ"ע ס"ק צה.

[3] פאה פ"א הל' י' אות א.

אף לדעת המחייבים להפריש תרו"מ משמן סויה מכל מקום מחלב הסויה (שנעשה בארץ מפולים הגדלים בחו"ל) אין צורך להפריש תרומות ומעשרות משני טעמים:

א. משום שהחלב אינו מגוף הפרי אלא ממים ששורים בו את פולי הסויה לאחר טחינתם ואינו הפרי עצמו.

ב. צורת עשיית החלב אינה נחשבת לגמר מלאכת הפרי אלא נחשבת להכנת הפרי לאכילתו ושלב זה כשנעשה בארץ ממה שגדל בחו"ל אינו מחייב בהפרשת תרומות ומעשרות.

אפשר לחלק את התבלינים לשלוש קטגוריות:

  1. תבלינים שהם רב שנתיים ומעוצים ולפיכך דינם כאילן כגון: לימון, שיבא, רוזמרין, קפה, הם עדיין בשנת מעשר עני עד ט"ו בשבט.
  2. תבלינים שהם עשבוניים או חד שנתיים ולכן דינם כירק, כגון: בצל, שום, פטרוזליה, כוסברה, סלרי, נענע, שמיר וכיו"ב, מה שנקטף אחרי ראש השנה תשע"ט מעשרים אותם מעשר שני.
  3. ישנם תבלינים שמחד הם רב שנתיים ומעוצים, ומאידך הם שיחים נמוכים, ולכן יש ספק האם נחשבים כירק או כאילן, ויש להפריש את שני מעשרות גם מעשר שני וגם מעשר עני וגם לחלל את המעשר שני בלי ברכה.

כאמור חיוב תרומות ומעשרות הוא רק על מה שגדל בארץ ישראל, בין שגדל בגינה, ובין שגדל בעציץ, ואף בתוך הבית, אמנם על מה שגדל בתוך הבית אין מברכים. [אפילו אם קוטפים רק שני עלים בודדים צריך להפריש]. תבלינים טריים ודאי גדלו בארץ. ואילו תבלינים מיובשים (עלים או טחונים) יש שגדלו בארץ ויש שיובאו מחו"ל.

מתנות עניים (לקט שכחה ופאה) הדין הוא להניחם בשדה, והעניים באים ולוקחים, וכל שאין עניים באים לשדה ולוקחים את המתנות אין דין נתינה וכמבואר בסוגיא בחולין (קלד ע"ב) לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים. וממילא אין דין מראש להניחם, וכלשון הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"א ה') "נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזב אותם כל זמן שעניים תובעין אותן, פסקו עניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהם מותר לכל אדם וכו' ואינו מצווה לעזוב אותם לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים".

וכתב הרמ"א (יו"ד סי' של"ב) דהאידנא אין נותנים מתנות עניים אפי' באר"י לפי שהרוב גויים ואם יניחום יבואו הגויים ויטלום והוי כמו שמניח לעורבים ולעטלפים – וכידוע מרן החזו"א (מעשרות סי' ז' ס"ק י') כתב דאף בזמנינו שהרוב יהודים, מכיון שבמציאות אין העניים באים ליטול מתנות עניים אין מניחים מתנות עניים בשדה.

יש שרוצים לומר שאפשר לקיים את המצוה על ידי שיודיע לעניים מקודם על זמן הקצירה, [דרך אמונה] אמנם בודאי שאין זה חיוב שאין זה צורת המצוה שהתורה ציותה. כמו כן הסתפק הדרך אמונה מי שנותן את הלקט שכחה ופאה באופן זה שמודיע לעניים האם הפירות פטורים מתרומות ומעשרות.

 

אם יודע בוודאות שהפירות גדלו אצל הנכרי הם פטורים מתרומות ומעשרות. אך כאשר קיים ספק אם הנכרי בעצמו גידל את הפירות או שהוא רכש אותם מיהודים צריך להפריש תרומות ומעשרות בלי ברכה.

אדם הקונה ענבים מהגוי ועושה מהם יין או שקונה זיתים ועושה מהם שמן, אם הגוי קטף אותם כדי שיעשו מהם יין או שמן, חייב להפריש תרומות ומעשרות בברכה אפילו שיודע בוודאות שהגוי גידלם שכן הגמר מלאכה נעשה על ידי היהודי. [ויש שנהגו שלא לברך על פירות שגדלו ביד גוי למרות שגמר המלאכה נעשתה על ידי יהודי].  אם הגוי קטף לאכילה או לא ידוע למה קטף, מפרישים תרומות ומעשרות בלי ברכה.

אכן השמועות נכונות. עד לפני כמה שנים מלאכת ההרכבה היתה שייכת לאילנות בלבד, אך בשנים האחרונות החלו להרכיב ירקות ובכללם גם האבטיח והעגבניה. עצם ההרכבה של ירק בירק אחר אסורה מדאורייתא או מצד כלאי זרעים שזורע שני מינים אחד ליד השני, או מצד שזה כלול באיסור הרכבת אילן.

הירקות אינם נאסרים באכילה כדין הרכבת אילן שנפסק בשו"ע שמותר באכילה, האיסור הוא על עצם ההרכבה ועל הטיפול החקלאי ביבול המורכב.

יסוד מנהג זה הונהג על ידי הגאון בעל אמרי בינה[1], והמהרי"ל דיסקין נתן טעם לתקנה: היות שבירושלים חורבן בית המקדש הוא לעינינו, לכן יש למעט משמחת חתן וכלה.

  • בכלל התקנה שלא להשתמש אף בכלי שיר יחיד שיש בו קולות של כמה וכמה כלי שיר, כגון אורגן, והמנהג הוא להשתמש בכלי תוף , ואפשר להשתמש אפילו בכמה תופים.
  • לדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל כל המנהג של שימוש בכלי שיר יחיד הוא רק בשמחת חתן וכלה בין בחתונה ובין בשמחת שבע ברכות, אבל אין מנהג לאסור תזמורת בשום שמחה אחרת[2].

[1] בשו"ת שלמת חיים (ח"א סי' עז)

[2] וכמבואר בשו"ת ישא יוסף חלק א סי' קכ וסי' קכב.

 

כיום לא נהגו לקרוע כשרואה ערי יהודה, ויש לזה כמה טעמים:

  • משום שלא ידוע המקום המדויק של הערים המכונות בהלכה "ערי יהודה".
  • משום שבדרך כלל הבאים לירושלים מצד מערב רואים את ירושלים קודם לערי יהודה. וא"כ אחרי שכבר קרעו על ירושלים אין צריך לקרוע על ערי יהודה.
  • משום שערי יהודה אינם במצב של חורבן ממש שהרי הם מיושבים, ואין אומות העולם שולטים שם.

מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אמר שיש מחמירים ללכת למקום שרואים את ירושלים ומקום המקדש וקורעים פעם אחת על הכל. ויש מחמירים שלא להסתכל על  ירושלים עד שיגיעו למקומות שברור שחלה עליהם חובת קריעה[1].

[1] עי' בשו"ת ישא יוסף חלק ג סי' קנ

1 2 3 23