תשובה:

הצלף הוא שיח עצי רב-שנתי, ועיקר הנידון ההלכתי הוא מהם החלקים החשובים הנאכלים, שיחשבו פרי. לצלף ארבעה חלקים נאכלים: עלים, תמרות, קפרסין ואביונות, כאשר האביונות הן הפרי העיקרי.   לעניין מעשרות יש מחלוקת תנאים אילו חלקים חייבים. במשנה (מעשרות פרק ד משנה ו) מובא שרבי אליעזר מחייב את התמרות אביונות וקפרס, בעוד רבי עקיבא מחייב רק את האביונות. ולהלכה העלים ודאי פטורים ממעשרות האביונות חייבים ועל התמרות והקפריסין נחלקו, וגם הפוסקים נחלקו בזה, ולהלכה צריך להחמיר ולעשרם. אבל אי אפשר לעשר מהתמרות והקפריסין על האביונות. (יעויין בדרך אמונה, תרומות פרק ב הלכה ד ס"ק לה ומעשר שני פרק א הלכה ז)   בנושא כלאיים נחלקו בית שמאי ובית הלל אם הצלף נחשב אילן או שהוא ספק ירק לעניין גידולו בכרם, ב"ש אוסרין בכרם מחמת ספק ירק וב"ה מקילין, כמובא בגמרא (ברכות לו, א) והלכה כב"ה.   לגבי ברכת הצלף הגמרא בברכות (שם) קובעת ברכות שונות לחלקי הצלף: "בורא פרי האדמה" על התמרות והעלים, ו"בורא פרי העץ" על האביונות והקפרסין. השולחן ערוך (או"ח סימן רב סעיף ו), לעומת זאת, פוסק "בורא פרי האדמה" על העלים, התמרות והקפרסין, ו"בורא פרי העץ" רק על האביונות. המשנ"ב (שם ס"ק לח-לט) מבאר פסק השו"ע לעומת הגמרא. הלכה למעשה, על האביונות מברכים "בורא פרי העץ". על העלים והתמרות, בימינו שאין נוטעים לשם כך, יש לברך "שהכל" על פי השער הציון (שם ס"ק מב). לגבי הקפרסין ישנה מחלוקת: השו"ע פוסק "בורא פרי האדמה", ומביא המשנ"ב (שם) מהרעק"א שאם בירך "בורא פרי העץ" יצא ידי חובה. ובחזון איש (שביעית סימן יד סוף ס"ק י) כתב שהדין עשוי להשתנות אם השתנה המנהג, ובמקומות שנוטעים בעיקר עבור הקפרסין, יתכן שברכתם "בורא פרי העץ". הגרי"ש אלישיב שהובא בספר וזאת הברכה פוסק שבמקומות שאין מגדלים צלף לאכילה, יש לברך "שהכל" על כל חלקיו.   בעניין ערלה השולחן ערוך (יו"ד סימן רצד סעיף ג) מחלק בין ארץ ישראל לחו"ל. בארץ ישראל יש להחמיר ולנהוג ערלה גם באביונות ובתמרות והוסיף הש"ך שגם בקפרסין, בעוד שבחו"ל שספק ערלה מותר, רק האביונות חייבות. חשוב לציין שיש לשים לב האם הפרי יוצא מענף שיוצא מהגזע הישן, כיון שמצוי שזרעי הצלף שנפלו נשרשים ומצמחים גזע חדש  בסמיכות לשיח הישן של צלף, ויש לשמור בהם שלוש שנות ערלה נוספים. חשוב לציין שבצלף הגדל בהרים ובמדבריות הרחוקות מיישוב, אין דין ערלה נוהג בו, כמבואר בשולחן ערוך (יו"ד סי' רצד סעיף כז), שפירות העולים במקומות רחוקים מיישוב, ואינם חשובים מספיק ששווה לטפל בהם ולהביאם ליישוב, אין נוהג בהם ערלה. למאמר מורחב על דיני צמח הצלף ניתן לקרוא כאן>>

מהם ההיבטים ההלכתיים העיקריים הנוגעים לצלף בכל הקשור למצוות התלויות בארץ ולברכות, ואיך משפיעים השינויים בשימוש בצמח לאורך הדורות על פסיקת ההלכה?

תשובה:

בבננות אין דין ערלה למעשה, וברכתה היא בורא פרי האדמה. לדין זה יש להקדים את דברי הגמרא בברכות (דף מ ע"א): "היכא דכי שקלת לפירי ליתא לגווזא דהדר מפיק, לא מברכין עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה" - בדברים אלו מגדירה הגמרא את ההבדל בין עץ לשיח לעניין ברכות. המפרשים נחלקו בפירוש המושג "גווזא": הרא"ש מפרשו כשורש, הגאונים כגזע (ורש"י כענף). הפרשנויות השונות האלו משפיעות מבחינה הלכתית על הגדרת צמחים שונים כעץ או כשיח, ובהתאם לכך על ברכותיהם. הבננה נכללת בהגדרת ירק בשל המבנה הייחודי של צמח הבננה ואופן גדילתו: הבננה גדלה על 'גזעול' המורכב מליפופי עלים, ולא על גזע עצי קלאסי. כמו כן גזעול זה מתייבש מדי שנה, וגזעול חדש צומח מהשורש, מה שמבדיל אותו מעצים מסורתיים. וכיון שהשולחן ערוך (או"ח סימן רג' סעיף ג) פסק שברכת הבננה היא "בורא פרי האדמה", ובכך הכריע כדעת הגאונים בהגדרת פרי וירק, ממילא גם ביחס לערלה, הבננה נחשבת ירק ולא פרי עץ. והכפתור ופרח הביא טעמים נוספים להגדרת הבננה כירק - האחד: מפני שאין לצמח הבננה גזע ממשי, אלא עוקצי העלים הם הגזע שלו. והשני: שגזע זה אינו עצי, והוא מתייבש ונרקב. ולפי דבריו אפשר לומר שגם לשיטת הרא"ש אין בבננה ערלה, וברכתה בורא פרי האדמה. ולכן הכריעו הפוסקים שאין בבננות דין ערלה. משום כך אפשר לקטוף מהיבול הראשון של מטע הבננות ללא חשש, ולמכור אותן או לאכלן ללא חשש ערלה. יש לציין שהגם שהשו"ע (שם) פסק שברכת הבננה היא בורא פרי האדמה, מכל מקום יש שכתבו שאם בירך על בננות בורא פרי העץ יצא. וטעמם הוא שמכיון שלדעת הרא"ש שהביאו הטור (שם) הבננה נחשבת כעץ, הרי שספק ברכות להקל (קצות השולחן פרק מט סעיף יח, ועוד). ופוסקים רבים חולקין על כך  שכיון שנקטינן שאין בבננות ערלה, אם כן ודאי שאי אפשר לברך עליה בורא פרי העץ, וכן נראה מדברי המשנה ברורה (סימן רו ס"ק ב) שאין ברכתה בורא פרי האדמה מדין ספק אלא מודאי, וכן כתבו (ליבון ההלכה סי' ט"ז) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל. ועיין עוד שו"ת אור לציון (חלק ב פרק מו תשובה לט). ויש שכתבו דאף הסומך על הסוברים שבדיעבד אם בירך בורא פרי העץ יצא, אם אירע שבירך כך אין לאכול אלא מעט שלא יהא לבטלה, ואם רוצה לאכול עוד יברך בורא פרי האדמה על ירק אחר, ויכוין לפטור הבננה, (וכעין מש"כ במ"ב סי' ר"ג סק"ג בשם החיי"א). להרחבה וקריאת המאמר בענין פרי הבננה לחץ כאן >>

דני החקלאי נטע מטע בננות. לקראת הקטיף הראשון שאל אותו חברו: "האם חשבת על ערלה?" דני נדהם - האם באמת יש בעיית ערלה בבננות? האם יתכן שהבננה אינה ירק, וברכתה איננה בורא פרי האדמה?!