מעשר עני

איזו שנת מעשר היא שנת תשפ"א?

שנת תשפ"א – השנה השישית לשמיטה – שנת מעשר עני 

ההזדמנות לתת מעשר בפועל

מעשר עני

מה היא שנת מעשר עני?

בשנה השלישית והשישית למחזור השמיטה אנו מצווים להפריש מעשר עני.

השנה, שנת תשפ"א, היא שנה שישית למחזור השמיטה. (השנה שלאחריה – שנת תשפ"ב – היא שנת שמיטה). ולכן חובה להפריש מן היבול של שנה זו מעשר עני, ואף לתתו לעניים.

 

האם הלכת אי פעם אל הכהן, או אל הלוי, לתת לו תרומה או מעשר?

בזמן שבית המקדש היה קיים, היה בעל הבית מפריש מפירותיו את התרומה, אורז אותה כיאות, ויוצא אל שכנו הכהן כדי לתת לו את התרומה שזה עתה הופרשה. לאחר מכן היה יוצא לחפש את הלוי כדי לתת לו את המעשר.

שנים רבות חלפו מאז. ב"ה כולנו מפרישים תרומות ומעשרות, אך נראה לנו שבעוונותינו, המצווה והזכות לתת את התרומות והמעשרות ליעדם – אינן מעשיות עוד עבורנו. עלינו להסתפק באמירת הנוסח ותו לא.

אך אין זה כך, והנה גם לנו ישנה הזדמנות. שנת  תשפ"א – שנת מעשר עני, וכפי שנראה, מצוות מעשר עני נוהגת גם בזמננו בדיוק כמאז.

מה בין 'מעשר עני' לשאר התרומות והמעשרות?

בכל שנה מפרישים מן היבול תרומות ומעשרות, אך הפרשה זו אינה מכבידה ביותר על בעל הפירות. התרומות אכן אסורות באכילה, אולם מהוות חלק מזערי בלבד, קצת יותר מאחוז מכל היבול. ואילו את המעשרות, שהם חלק משמעותי הרבה יותר, כ-19% אחוז מן הפירות – למעשה מותר לנו לאכול.

ונפרט: ההפרשה הראשונה שאנו מפרישים מן הפירות הינה תרומה גדולה. תרומה זו קדושה ואסורה כיום באכילה. בימינו אנו מפרישים לתרומה זו רק 'משהו', חלק קטן ביותר, וגם את החלק הזה אנו מאבדים ואיננו נותנים אותו לכהן, מכיוון שהכהן רשאי לאכלו רק כשהוא טהור, ובימינו כולנו טמאים.

ההפרשה השנייה הינה 'מעשר ראשון', 10% מן הפירות. במעשר זה אין קדושה ואנו רשאים לאכלו לאחר ההפרשה, מלבד עשירית ממנו, שהיא 'תרומת מעשר' (1% מכל התבואה כולה), ודינה כתרומה הגדולה.

אמנם נצטווינו לתת את המעשר הראשון ללויים, אך בזמן הזה איננו יודעים באופן ודאי מיהו לוי, ולפיכך אנו רשאים להשאיר מעשר זה ברשותנו, ומכיוון שאין בו קדושה – אנו רשאים למעשה לאכול אותו כרגיל, חוץ מעשירית ממנו – שהיא תרומת המעשר, כאמור.

המעשר השני (10% מהתבואה הנותרת, כלומר 9% מכל התבואה כולה), אכן קדוש, אולם בזמן הזה אנו רשאים לחלל את קדושתו על מטבע שווה פרוטה, ולאחר מכן אפשר לאכול גם אותו כרגיל.

אבל בשנת "מעשר עני", במקום "מעשר שני" יש לתת "מעשר עני" לעניים. מעשר זה הוא המעשר היחיד אשר ביכלתנו להעבירו בפועל לתעודתו, לעני! הרי הכל יודעים מיהו עני, ובניגוד לייחוסם של הכהן או הלוי, לזה אין צורך במסורת וחזקה.

נמצא שבשנת מעשר עני צריך בעל הבית לתת בפועל כ-9% מן היבול לעניים.

מצוות מעשר עני נוהגת ממש למעשה – ואף בזמן הזה!

נמצא אפוא, שמבין המצוות הרבות הכלולות בנושא תרומות ומעשרות, מצוות מעשר עני היא אחת הנדירות והיחידות, אשר ניתן לקיימה בשלמות גם בזמן הזה. כלומר: הפרשה ונתינה בפועל.

הרי לנו מצווה שאנו זוכים לקיימה כיום ממש כפי שנצטווינו, וכפי שקיימוה אבותינו בדורות הראשונים, בזמן שבית המקדש היה קיים.

המצווה נוגעת לכולנו, לא רק לחקלאים ולמגדלים!

נוסיף ונבהיר, שהדבר נוגע למעשה לכל אדם שמזדמן לו להפריש תרומות ומעשרות מ'טבל ודאי', ועל כן, אדם שמגדל בגינת ביתו פירות או ירקות צריך להפריש ואף לתת בפועל מעשר עני.

אמנם, המפריש תרומות ומעשרות מ'ספק טבל' אינו צריך לתת את המעשר לעני, אלא מפרישו ומשאירו לעצמו, ככל ממון המוטל בספק, שאינו חייב ליתנו כל זמן שלא התבררה חובתו.

ולכן מי שמפריש תרומות ומעשרות מפירות וירקות שקנה בחנויות ובשווקים, אינו צריך לתת בפועל לעני את המעשר-עני. משום שפירות אלו אינם מוגדרים כ'טבל ודאי', אלא כספק טבל.

אבל מי שמזדמן לו להפריש תרומות ומעשרות מטבל ודאי, כגון, בעל הגינה הקוטף קלמנטינות או תפוזים מן העץ שבגינתו, או עגבניות מן השיח שבחצרו, חייב גם לתת בפועל לעני את המעשר-עני.

מיהו עני בימינו?

בזמן חז"ל, עני היה אדם שלא החזיק ברשותו הון של יותר ממאתיים זוז (מטבע המקבילה בשווייה לכמאה ועשרים גרם של כסף טהור).

אך בימינו, אדם שאין לו מהיכן לסגור את ה"אוברדראפט" בבנק, או אדם שנקלע למצוקה כספית שאינו מסוגל לצאת ממנה, עונה להגדרה של 'עני' לגבי הלכות תרומות ומעשרות, והוא רשאי לקבל מעשר עני.

כיצד נותנים מעשר לעני בזמן הזה?

לא תמיד קל לתת את ה'מעשר-עני' בפועל לעני. לפעמים מדובר בכמות קטנה מדי, או גדולה מדי, ולפעמים יש בזה חשש של הלבנת פנים.

ישנם פתרונות אחדים המאפשרים לקיים כיום את מצוות נתינת מעשר עני בהידור.

הפתרון הפשוט הוא להעריך את שווי הסחורה, ולהעניק לעניים את השווי הכספי של המעשר-עני, במקום את הפירות עצמם. הגדיר זאת מרן הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל: "לקנות את המעשר מן העניים". אלא שהרב אלישיב זצ"ל נקט שנתינה בדרך זו אינה לכתחילה.

הדרך היעוצה לכתחילה היא זו: בתחילת השנה יש להלוות לעני סכום כסף, כפי שוויים המשוער של פירות המעשר-עני שהנך עתיד להפריש לאורך השנה, ולסכם עמו שהלוואה זו תקוזז במשך השנה על ידי פירות מעשר עני, כפי שנסביר.

במשך השנה, לאחר ההפרשה, עליך לזכות על ידי אחר את פירות המעשר לאותו עני. בזאת הנך מקיים את מצוות הנתינה כדין, שהרי פירות המעשר באו לרשות העני.

כעת הנך יכול לקחת לעצמך את הפירות ולקזז את שוויים מסכום ההלוואה, כפי שסוכם ביניכם מראש.

את הזיכוי על ידי אחר די לעשות בשלוש ההפרשות הראשונות. לאחר מכן זוכה העני מאליו בפירות המעשר על ידי דין "מכירי עניים", והנך יכול לקזז את שוויים מסכום ההלוואה מיד אחרי ההפרשה.

מידע נוסף אודות יישום דרך זו באופן מהודר יפורסם בעזרה ה' במאמר נפרד על ידי בית המדרש להלכה בהתיישבות.

איזה הוא היבול החייב בהפרשת מעשר עני?

יש להפריש מעשר עני מכל התוצרת החקלאית המשויכת הלכתית לשנה השישית.

למעשה, וכדי לצאת מחששות וספקות שונים שאין כאן המקום לפרטם, הורו הפוסקים שבכל שנה, ובכל פעם שמפרישים תרומות ומעשרות, יש לכלול בנוסח ההפרשה הפרשת מעשר שני וגם הפרשת מעשר עני. ולכן אנו אומרים בכל שנה ובכל הפרשה: "ומעשר שני בדרומו, ואם צריך מעשר עני יהא מעשר עני בדרומו", ועל כן בכל הנוגע לפירות וירקות הנקנים בחנויות ובשווקים, שכאמור אין חובה לתת את המעשר-עני שלהם בפועל, אין כל צורך לברר את שיוכם המדוייק לשנת המעשר.

אבל מי שמזדמן לו להפריש תרומות ומעשרות מטבל ודאי, כגון המגדל פירות וירקות בגינתו וצריך גם לתת בפועל את המעשר-עני לעני – צריך לברר האם היבול שברשותו משתייך לשנת מעשר עני.

בעניין זה ישנו חילוק יסודי בין פירות לירקות. שיוך הירקות לשנת המעשר נקבע לפי תאריך לקיטתם. ירק שנלקט החל מג' בתשרי תשפ"א ועד לערב ר"ה תשפ"ב, חייב בהפרשת מעשר עני ובנתינה בפועל של המעשר עני לעניים.

לעומתם, שיוך פירות האילן לשנת המעשר אינו נקבע לפי תאריך קטיפתם מן האילן, אלא לפי זמן חנטתם. (החנטה היא שלב בהתפתחות הפרי.) בנוסף, בשונה מן הירקות ששנת המעשר שלהם מתחילה מראש השנה, שנת המעשר של פירות האילן מתחילה בט"ו בשבט. לפיכך, רק פירות שיחנטו מט"ו בשבט של שנת תשפ"א ואילך, יתחייבו במעשר עני.

מצוות מעשר עני – זכות, אך גם חובה!

מצוות מעשר עני היא זכות!

היא זכות עצומה לקיים בשלמות מצווה מן המצוות התלויות בארץ, אחת המצוות הבודדות של תרומות ומעשרות, שניתן לקיימן במלואן גם בזמן הזה.

ומלבד זאת, זו גם זכות גדולה לקיים אחת ממתנות העניים שנשתיירו לנו גם כיום.

אך היא גם חובה!

חובה עלינו להישמר ולהימנע מגזל מתנות עניים. על כן כשאנו ניגשים להפריש תרומות מעשרות מטבל ודאי, עלינו להיזהר ולהבחין איזו תוצרת חקלאית אכן 'מתוארכת' לשנת היבול תשפ"א, להעריך מהו המחיר של סחורה כזו בשוק, ולהעניק לעני סכום בערך של תשעה אחוזים משווי הסחורה.

להורדת המאמר לחץ כאן

לרכישת מנוי בקרן המעשרות ולמידע נוסף >>

יום שישי ערש"ק לסדר "תמים תהיה"

הוראות מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל אודות הפרשת מעשר עני בשווקים

קרבה שנת מעשר עני, ומצוותה ברורה – שחיייבת בנתינה, ולא זכינו עדיין שבהפרשות שבשווקים נזכה לקיים המצוה ככל פרטיה ודקדוקיה, ומרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הורה לקיים נתינה אפילו בדרך שאינה לכתחילה. ובלבד שלא להיות שותפים בגזל מתנות עניים. ובמתק לשונו היה אומר כי בדרך זו אנו ניצלים מגזל מתנות עניים הגם שלא הגענו שתהא הנתינה לכתחילה כדין, ומקוצר המצע, נזכיר רק הדברים המעשיים מתוך תפילה שפירסום הדברים לפני מע"כ הת"ח וודאי יביא חיזוק לקיום המצוה כדינה.

שנת תשע"ח הינה שנה שלישית למחזור השמיטה והיא שנת מעשר עני, בא' תשרי מתחילה שנת מעשר עני לגבי ירקות וקטניות.

חיוב נתינת מעשר עני שונה בזמן הזה מחיובי הנתינה של שאר תרומות ומעשרות.

ונזכיר את הדברים הידועים והבסיסים – התוה"ק ציוותה ליתן מתנות עניים בשדה ולאחר מכן להפריש תרומות ומעשרות.

מתנות עניים (לקט שכחה ופאה) הדין הוא להניח בשדה וכל שאין עניים באים לשדה אין דין נתינה וכמבואר בסוגיא בחולין (קלד ע"ב) וכלשון הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"א ה') "נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזב אותם כל זמן שעניים תובעין אותן, פסקו עניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהם מותר לכל אדם וכו' ואינו מצווה לעזוב אותם לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים", וכתב הרמ"א (יו"ד סי' של"ב) דהאידנא אין נותנים מתנות עניים אפי' באר"י לפי שהרוב גויים ואם יניחום יבואו הגויים ויטלום והוי כמו שמניח לעורבים ולעטלפים – וכידוע מרן החזו"א (מעשרות סי' ז' ס"ק י') כתב דאף בזמנינו שהרוב יהודים, מכיון שבמציאות אין העניים באים ליטול מתנות עניים אין מניחים מתנות עניים בשדה.

בתרומות ומעשרות יש מתנות שנאסרות באכילה, כמו תרומה גדולה ותרומת מעשר, ולכן יותר מאחוז אחד מן התוצרת "עוטפים" בנילון ומונח אפילו באשפה. את המעשר שני מחללים כיום – כתקנת הגאונים- על פרוטה, ואילו מעשר ראשון (אפילו שהתוצרת היתה טבל ודאי) – רבים מקילים שלא לקיים נתינה ללוי, וכך הוא הנוהג בהפרשות הכלליות בשווקים, גם של הכשרים מהודרים. שתי סיבות לדבר, האחת יש המסתמכים על כך דהמוציא מחבירו עליו הראיה ומשום שהלויים הינם "בספק חזקתם" (כדעת המהרשד"ם, וראה בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ה), או מן הטעם שכתב מרן החזו"א (שביעית סי' ה' ס"ק י"ב) דאם יבואו ליתן מעשר ללוי חיישינן שמא ירבו העולים מחמת עצמם שירצו לזכות במתנות, ומחמת כן אין מקיימים מצוות נתינה.

במעשר עני שהינו מן המתנות שיש בהם חיוב נתינה, מוטל על הבעלים להשתדל שיגיעו למקבל, ובהעדר אפשרות להעביר את הפרי בעצמו מוטל עליהם לפחות לקנותו ולהעביר דמיו לעני (ראה רמב"ם פ"ט מהל' ביכורים הל' ט"ז  וראה שם בדרך אמונה בהה"ל ד"ה מעלה המתנות).

הרי דכל שבידו טבל וודאי חייב בהפרשת ואף בנתינת מעשר עני.

בחסדו יתברך נתרבו יהודים יראי ה' שנתברכו בעצים או בירקות שהם מגדלים ליד ביתם בארה"ק, וציבור זה שש ושמח לקיים מצות נתינה של מעשר עני. אלא שקיים קושי מעשי האיך ליתן בפועל את המע"ע לעני (לדוגמא אם הבעלים ליקט אחרי ר"ה  מעט ירקות כיצד למעשה יתן לעני כמה עלים של ירק או חלק מירק זה או אחר). לתועלת אותו ציבור, הפיצה קרן המעשרות עשרות אלפי חוברות "כל מה שרצית לשאול על מעשר עני" לסייע בידם ליתן מע"ע כדין, אולם ברצוננו ליחד את הדברים אודות נתינת מעשר עני בהפרשה בשווקים – ולהביא את ההוראות שניתנו ע"י מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל.

כאמור, סדר ההפרשה כיום, גם בהפרשה בשווקים ובחנויות באותם מקומות שהיא נעשית כהלכה, מוציאים מן הפירות קודם ההפרשה כמות של קצת יותר מאחוז, לאחר מכן בנוסח קובעים את "היותר" על האחוז בצד צפון (של הכמות שהוצאה מכלל הפירות) כתרומה גדולה, קובעים מעשר ראשון (האחוז שנמצא בנפרד ועוד תשעה חלקים כמותו בצד צפון של הערמה) ובשנות מע"ש קובעים מקום למעשר שני ומחללים אותו על פרוטה. בשנות מע"ע צריכים ליתן את המע"ע לעניים. שיעור מע"ע, כשמו כן הוא, מעשר מן התוצרת לאחר הפרשת המתנות הקודמות, לאמר, קרוב ל – 9 אחוז מסך כל התוצרת, במציאות העכשווית אצל החקלאים והסיטונאים הכל יודעים שהבעלים לא יסכימו ליתן כמות כזו לעניים, ומשום כך קובעים מע"ע ואין מקיימים מצות נתינה. כלומר אין מקיימים בתוצרת מצות נתינה אלא לדאבון לב – "גזל מתנות עניים". אי אפשר להתעלם מהקושי הגדול של חקלאים וסוחרים בשווקים לקיים מצוה זו כהלכתה, אפילו ליהודים שומרי תורה ומצוות, הלא כה הם דבריו של מרן החזו"א בדברו אודות שומרי מצוות המתמודדים עם קושי הנתינה (נדפס בדרך אמונה ח"ג מכתב י"ב בהקשר לסוגיא המלוה את העני) וז"ל "ואין ספק שאם יצטרכו ליתן מעש"ר ומע"ע יוכרחו למכור את פרדסיהם כי בדרך המסחר יחשבו כמה אחוזים למאה המה מרויחים, וכאשר ימעט ריווחם טוב יהיה להם למוכרם או שלא יעמדו בנסיון והיצר יאלפם איך להקל". ומסקנתו של מרן החזו"א (כפי הכתוב שם) שתפקידנו לומר את האסור והמותר כשכוונתו להדריכם שיוכלו לקיים את המצוה למרות הקשיים.

וחידוש עצום נמצא בדברי מרן הגרש"ז איערבך זצוק"ל (שו"ת מנחת שלמה סי' נג אות ב, וכן במעדנ"א קונטרס לאפרושי מאיסורא), כי במצב שבו אין אנו יכולים לקיים את מצוות נתינת מעשר עני – ורק קובעים מקום ואין מקימים מצוות נתינה להעדיף שלא להפריש מעשר עני ולמכור בשווקים טבל (שחובתו בזה"ז מדרבנן) ויפריש הציבור בביתו, וטעמו, שאכן חובת ההפרשה בזה"ז הינה מדרבנן אולם לאחר שהפרישו וקראו שם למע"ע, הרי המע"ע נעשה ממון עניים מדאורייתא, ואם קיימים עניים והבעלים מעכבים את  המעשר עני מלתיתו אפי' יום אחד כבר עוברים על בל תאחר, ואם חלילה המעשר עני אינו ניתן בכלל הרי עוברים על גזל מתנות עניים ולכן כאמור מסקנתו של מרן הגרשז"א זצוק"ל שבמקרה כזה, מוטב שימכרו בשוק טבל ודאי הטבול למעשר עני מאשר לקרוא שם של מעשר עני אם אינו ניתן לעני!.

מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל – לא ס"ל  הכי, ולדעתו לו יצוייר כי אין אפשרות לתקן נתינת מעשר עני בדרך הלכתית, ובהעדר הפרשה יגיע טבל לשווקים, עדיף להפריש אף שלא ינתן המעשר עני כדין. אולם מיום שזכינו להיות שותפים בעבודת הקודש לתקן טבל, הרי במקומות שהיה בהם טבל נצטווינו להסדיר שלא יהיה גזל מתנות עניים ואם אי אפשר שתהא הנתינה לכתחילה בשיעור לא נפטרנו מהחובה לדאוג שתקוים המצוה – במקומות שבהם התוצרת היא טבל וודאי (אמנם בגזל מעשר עני אם אכלן נחלקו הפוסקים אם חייב לשלם מה שנהנה – ראה שו"ע יור"ד סי' סא סעיף טו ובנו"כ שם וראה מש"כ הגר"א שלנגר שליט"א הליכות שדה גליון 151).

  • נתינת מעשר עני בשווקים (בטבל ודאי) – לדעת מרנן הגרש"ז והגרי"ש זצוק"ל

יש לציין כי שני חמוׂרי עולם, ה"ה מרנן הגרשז"א והגריש"א זצוק"ל – הורו שהתוצרת המגיעה ממשקים של יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות לשווקים הסיטונאים דינה כטבל וודאי, ואין לחוש בסתמא שמא מאן דהוא הפריש ממנה תרו"מ. לכן בהוראת מרן ניסינו בכל מקום שיכולנו לדאוג שתתקיים נתינת מעשר עני.

הדרך היתה הקניית מעשר עני לעני או לגבאי צדקה כאשר העני מוכר את הפירות בסכום שיוסכם, ומקבל את תמורתם הכספית, כאשר מכירת התוצרת איננה בשוויה האמיתי אלא בערך פחות בצורה משמעותית מהשווי (נדמה לי שבמקומות רבים היה שווי התמורה הכספית בערך כעשרה אחוז משווי המעשר עני) ביצוע המעשה – כרוך בהרבה נידונים הלכתיים, היאך מקנים לעני מידי יום פירות של מעשר עני, מאידך היאך מבצעים קניה מחודשת מידו (ראה על כך ישא יוסף ח"ב זרעים סי' כו), אולם גם כאשר התהליך הקניני מבוצע כדינו – האם מותר לעני ו/או לועדת צדקה להחזיר את המעשר עני בתמורה שאיננה עומדת ביחס לשווי המעשר עני.

נקדים מעשה רב לבירור ההלכה, כך פעלו רבותינו מרנן הגרש"ז אויערבך והגריש"א. כמו שכתוב במסמך משנת תשי"ח ובו נאמר כי המע"ע של קיבוץ שעלבים שהיה בשווי של יותר מ"10,000 לירות"  זוכה לגבאי הצדקה – ישיבת "קול תורה" והישיבה "מכרה" או העבירה חזרה לקיבוץ כמעט את כל דמי המע"ע למעט כמה מאות לירות.

יתירה מזו, במכתב הנדפס בשו"ת מנחת שלמה (ח"ג סי' קנ"ח אות י"ד, לא מצאתי מכתב זה – במהדורה החדשה) כותב מרן הגרשז"א כי בדעתו לקבל יפוי כח מעני פרטי "למכור בחזרה את המעשר עני עבור אחד מ – 20 או אחד מ – 10 משויים האמיתי" הרי דבמצב הדברים העכשווי של העדר אפשרות לזיכוי מע"ע כשיעור, כדי להציל מגזל מתנות עניים לא נרתע מרן הגרשז"א מכך, שבסופו של דבר העני יקבל אחוז אחד מן התוצרת ואולי חצי אחוז (למעשה זה קצת פחות מחצי אחוז) במקום תשעה אחוזים. ובלבד שיזוכה המע"ע כדין ויקנה ע"י הבעלים בהרבה פחות משוויו.

דרך זו – הינה ביסוד ההוראה של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל להפרשת מעשר עני בשווקים. לאמר, להקנות את המעשר עני לגוף של צדקה (גבאי צדקה), וקניית התוצרת מהם במחיר שסוכם – שהוא מחיר נמוך מערכו.

וכאשר נשאלה השאלה, היאך מותר לגבאי צדקה – למכור לסוחר בחזרה בזול בערך מועט בהרבה ממעשר עני עפ"י חשבון המעשרות, הסכים מרן רבינו זצוק"ל שיעשו כן הואיל שבהעדר הסכמה זו – לא יתנו הסוחרים מעשר עני לעניים, הרי גבאי צדקה במעשה זה דואגים לעניים שהרי מבלעדי זה לא יקבלו עניים דבר, הרי ניחא לעניים הדבר ומותר לגבאי צדקה לנהוג כן.

והנה התעוררה שאלה נוספת – מפני מה אין בזה שאלה של עני המסייע בבית הגרנות – ועל זה שתי תשובות בדבר, יש דס"ל דאין דין עני המסייע בבית הגרנות (עיין רמב"ם תרומות פי"ב ובביה"ל וביאור הגר"א סי' שה סקי"ב, ותליא בגירסת הראשונים בסוגיה דבכורות כו ע"ב ועיין חידושי חתם סופר נדרים פה)

ועוד זכינו לשמוע ממרן רבינו זצוק"ל דחסרון כהן המסייע- הינו בכה"ג שמחמת פעילותו – הוא מונע או עלול למנוע נתינה דרך כבוד לכהנים אחרים, אבל בכה"ג אלמלא הסכמתם לא יתנו מע"ע בכלל ויגזלו מתנות עניים, ולפיכך יכולים גבאי הצדקה לעשות כן.

ובחודש טבת תשע"א – בנו של הגאון הגר"מ שטרנבוך שליט"א הפנה לתשובות והנהגות (ח"ג סי' שמ) ובו הוא כותב אודות נתינת מעשר עני (הוא מוסיף שם גם אודות מעשר ראשון- אבל כאמור ממרן הגריש"א זצוק"ל הבנו כי אף שגם הוא ס"ל שראוי ליתן מעש"ר מטבל וודאי – הרי יש להם לסוחרים על מה לסמוך שאינם נותנים- מה שאין כאן במעשר עני) – והוא מציע לילך בדרך כעין מה שכתבנו כאן, (הצעתו היא ליתן במתנה ע"מ להחזירו בצירוף נתינה יעו"ש ואכמ"ל) ואין בזה משום כהן המסייע "שכל האיסור לסייע הוא מפני שמפסיד שאר כהנים אבל כיום שבלאו הכי לא יקבלו שאין נותנין היום לכהן – וכל כוונתו לקיים מצוות נתינה אין בזה איסור מסייע" וראה מה שהביא בשם מרן הרב מבריסק זצוק"ל.

והמתבונן יראה, כי דרך זו – לקנות מגבאי הצדקה או העני בפחות משווין ובלבד שיתן ויקיים המצוה – מצאנו שכך הנהיגו גאוני ירושלים בבואם להסדיר מתנות כהונה בבית המטבחיים, וכפי המובא בדברי הגרי"מ טיקוצנסקי זצ"ל בספר ארץ ישראל (עמ' קנג פרק יא, ח) "בירושלים תוב"א הנהיגו הגאונים רבי שמואל סלנט ורבי יהושע ליב דיסקין לפני יותר משמונים שנה לקנות המתנות מכהן קבוע והתנו עמו לשלם לו מכל ראש לא פחות מגרוש" (וראה ספר מנהגי א"י – ר"י גליס, עמ' קט).

ותקנתם של גדולי ירושלים מקורה בנידונים בדברי רבותינו מזמן הב"י והמבי"ט בשאלה כיצד ליתן מתנות כהונה כדין, ועיין בתשובת אבקת רוכל (סי' י, בתשובתו למהר"י אבן צייח ובסי' טז). והביא שם תקנתו של המהרלב"ח אודות הסכמת הכהנים על סכום התשלום לבהמה. ועיין עוד במחזיק ברכה (סי' סא סקי"ט אודות המהר"י קורקוס). ובהלכות קטנות (ח"ב, סי' קע) ואכמ"ל.

הרי דכבר נהגו כן לעולמים כי בהעדר אפשרות במקומות הציבורים לקיים הנתינה בשיעורה, הסכימו עם הכהנים לקיים הנתינה בהסכמה, בפחות משוויה – עד שנזכה לקיימה ככל פרטיה ודקדוקיה. ולא הסכימו לילך לדרך של אי נתינה שיש בה משום גזילה.

  • קניה ממקומות שאין נותנים מעשר עני

והנה מכיון שבהרבה מקומות בשווקים – גם אותם שבפיקוח, אין מקפידים על נתינת מעשר עני- ביקשו בשנים עברו לשאול למרן רבינו זצוק"ל – אם יש ענין להימנע מלקנות במקומות כאלה תוצרת החייבת במעשר עני.

והאמת תורה דרכה, שאם כבר המע"ע נלקח ע"י הבעלים, הרי יש לדון רק מחמת מסייע כקונה מן הגזלן (חו"מ סי' שנו), ואפשר דאין בזה משום מסייע, שהרי כבר נעשתה העבירה ועוד דלפי המבואר בש"ך ובדגמ"ר ביור"ד סי' קנא הרי דמבואר ואף במזיד ליכא מסייע. ובפרט אם התוצרת שהגיעה הינה ספק אם הינה וודאי ושמא היא ספק שאין בו חובת הנתינה.

אמנם בארה"ק יש ועדי כשרות שמחמת החשש של תערובת, הם קובעים מעשר עני בכל פרי ופרי ובכה"ג נמצא שבכל פרי הנאכל יש חלק גזול (ראה מ"ש בישא יוסף ח"ב הנ"ל) – ובזה שמעתי ממרן רבינו זצוק"ל שבמקומות שכך סדר ההפרשה, ישלם הקונה לעני שווי המע"ע שבפירותיו. וכך הבנתי מא' מגדולי ישראל שליט"א – שהוא נוהג ליתן תמיד לעניים מעות בשווי מעשר עני בהאי שתא שלא יכשל ח"ו בגזל מתנות עניים. (ועיין עוד במאמרו של הגר"ש ריכנברג, הליכות שדה גליון 173).

אולם שאלת נתינת מע"ע מהתוצרת המגיעה לבתים – הינה שאלה משנית, כי אכן בחלק גדול מהמקרים (ואולי ברובם הגדול) פטורים הקונים מנתינת מע"ע הואיל ואין זה טבל ודאי (ואולי אף יגיע ממקומות שקיימו נתינת מע"ע כסדר הנז"ל).

עיקר הדברים, הוא לעורר לאותם העוסקים בהפרשת תרומות ומעשרות בבתי חרושת ובשווקים סיטונאים והם יודעים את מקור התוצרת החקלאית, ופעמים הרבה התוצרת מגיעה ממשק של אדם אשר איננו שומר תורה ומצוות והרי היא בחזקת טבל ודאי – אנא קיימו מצוות נתינת מעשר עני ולא נהיה שותפים לגזל מתנות עניים. ודרך הנתינה תהיה או כפי שהציעו רבותינו מרנן הגריש"א והגרשז"א זצוק"ל או אם בידכם דרך טובה יותר – אדרבה.

א. האם חייב לתת את הפירות שהפריש או שיכול לתת דמיהם

המפריש מעשר עני חייב לתיתו לעני. ויכול לתיתו לגבאי צדקה ומקיים בזה מצות נתינה, כן הוכיח החוו"ד בסימן קס' סק"י ממעשה דר"ג וזקנים (ב"מ יא:) שהקנה את פירות המעשר עני לר"ע ופירש"י שהיה גבאי צדקה.

בתשובת הרדב"ז ח"א סימן שמ' הביא תשובת מהר"י קורקוס (והובאה גם בשו"ת אבקת רוכל סימן טז') שכתב שיש מקומות שנהגו שאת מתנות הכהונה –זרוע לחיים וקיבה, לא היו נותנים בעצמם לכהן אלא נותנים תמורתם פרוטה אחת לכהן. והמהר"י קורקוס האריך להוכיח מכמה סוגיות שחייבים לתת את המתנות עצמם ולא מקיים מצות נתינה בדמיהם. הרדב"ז שם כתב לקיים המנהג שאם הכהן מסכים לקבל דמים אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן ומקיים מצות נתינה. והסוגיות מהן מוכח שצריך לתת דוקא את המתנות עצמן מדברות באופן שאין ידוע שהכהן מסכים לקבל דמים. והביא שכתב בעל ה"ג שאם ניחא לכהן לקבל בשר אחר במקום המתנות הרשות בידו. וכן כתב הרדב"ז גם בפירושו על הרמב"ם פ"ט מהלכות ביכורים הט"ז. החזו"א מעשרות סימן ח' הכריע כדעת מהר"י קורקוס שאינו רשאי לתת הדמים, וכתב שכן מוכח מהרשב"א והריטב"א גיטין דף ל'.

ויש להקשות ממה שכתב הרמב"ם פ"ט מביכורים הט"ז, ומקורו מחולין קלד' ע"ב, מקום שאין בו כהן מעלה המתנות בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן ויתן הדמים לכל כהן שירצה. ע"כ. וקשה כיצד מקיים בזה מצות נתינה הא לא מקיים ע"י נתינת דמים. ובצפנת פענח (פ"א ממתנ"ע) הקשה כן ותירץ דמיירי במכירי כהונה. וקשה לומר כן שהרי הרמב"ם כתב שיתן לכל מי שירצה, ואם מדובר במכירי כהונה הרי חייב לתת דוקא למי שרגיל לתת לו. ובדרך אמונה בביאור ההלכה כתב שמבואר בחזו"א  שהיכא שכל הכהנים מסכימים יכול לאכול הפירות, וכה"ג מסתמא מסכימים, וצריך להעלותם בדמים שמסתמא רק על דעת כן מסכימים הכהנים. והוסיף שאפשר שמקיימים בכך מצות נתינה שכיון שכולם מסכימים הוי כאילו זיכה להם. ואת"ל שלא קיים מצות נתינה מ"מ י"ל שהוא תקנה דרבנן לטובת הכהנים. עכ"ד. וצ"ע במה שכתב דהוי כאילו הקנה, שהרי לא עשה מעשה הקנאה ואיך יהיה קנין. גם מה שכתב שהוא תקנה דרבנן צ"ע, שבגמ' לא משמע שיש כאן תקנה חדשה.

ויש לבאר דין זה ע"פ דברי הר"ן.  בחולין קל' ע"ב אר"ח המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם. . . תא שמע הרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר (רש"י: ממקום אחר וליתן לכהן שהרי הוא כמוכר) . . . שאני התם דקא משתרשי ליה  [שמרויח]  . והקשו תוס' הא גם באכלן משתרשי ליה שחסך לעצמו אוכל אחר ואעפ"כ פטור, ותירצו שיכול לומר הייתי מתענה. והר"ן (מד: בדפי רי"ף) הקשה על תירוצם מדין ראשית הגז שצבען וקנאן עי"כ בשינוי שמבואר שפטור מלתת (חולין קלה. ) , והרי משתרשי ליה ולא שייך במקרה זה תירוץ תוס'. והר"ן כתב לישב הקושיא: כל שנתכוין ליקח מתנות כהונה  לעצמו ושינה אותן בצביעה או אכלן שוב אינו משלם אע"ג שמשתרשי ליה הפקיע מצותו וחיוב ממון אין בהן, אבל אנסו בית המלך את גרנו בחובו כיון שלא הפקיע הוא את חובו ומשתרשי ליה עדיין מצותו עליו דמה לי הן מה לי דמיהן. עכ"ל.

ונראה שהלכה כהר"ן, דברמב"ם פ"ט מביכורים הי"ד כתב דמתנ"כ שמכרן פטור, והקשה מהר"י קורקוס הא משתרשי ליה שהרי קיבל דמיהן. ותירץ ע"פ הר"ן שכיון שנתכוין לגוזלם אע"פ שמשתרשי ליה פטור. וכן כתב בקצה"ח סימן קז' סק"ו. ובשו"ע יו"ד סימן סא' סל"א פסק כרמב"ם.  (וע"ע רמב"ם פ"י מבכורים ה"ח ובתש' רדב"ז ללשונות הרמב"ם סימן קעד' ביאר דברי הרמב"ם ע"פ הר"ן) .

הנה מבואר בר"ן שמקיימים מצות נתינה גם כשאינו נותן את הפירות עצמם ואמרינן מה לי הן מה לי דמיהן, וקשה על מה שכתב מהר"י קורקוס דלא אמרינן כן. ומצאתי בקה"י גיטין סימן כב' שהקשה כן. ותירץ שכל שהמתנות קיימות הרי הן ממון השבט ולא זכה בהן כהן מסויים, וע"כ לא נפטר ממצות נתינה ע"י שנותן הדמים לכהן מסויים שהרי את המתנות לא נתן והם נשארו ממון השבט, ולא פקע ע"י נתינת דמים לכהן שהרי המתנות קיימות. ודברי הר"ן נאמרו במקרה שהמתנות אינן קיימות בעין (שהרי לקחום בית המלך) ובהם מקיים מצות נתינה גם ע"י נתינת הדמים.

ועפ"ז מבואר מה שכתב הרמב"ם שבמקום שאין כהנים יכול לאכול הפירות ולתת אח"כ דמיהם לכהן, שכיון שאין כהנים רשאי לאכול הפירות כדי שלא יתקלקלו ויפסידו הכהנים, ומאחר שהפירות אינם קיימים בעין מקיים מצות נתינה על ידי נתינת הדמים, שהרי לא התכוין לגוזלם.

ב. המפריש כמות מועטת של מעשר עני

המפריש מעשר עני מכמות קטנה של פירות, נמצא שהמע"ע הוא מועט מאד, ופעמים רבות הוא חלק פרי כגון חצי עגבניה או מספר קטן של פירות, נראה שבמציאות בימינו כמעט ולא ניתן לתיתם בתורת מעשר עני לעני, שבדרך כלל העני יסרב לקבל כמות כזו של פירות, והנתינה עצמה עלולה לגרום לעני לבזיון גדול אף אם יסכים לקבל הפירות. וברמב"ם פ"ו ממתנ"ע הי"ז כתב שצריך להודיע לעני שהפירות שנותן הם מעשר עני. ונראה שכיון שהנתינה להם אינה אפשרית או כרוכה בבזיון עבורם, אין חיוב לתת להם הפירות. וע"כ נראה שיכול להעלות הפירות בדמים  (להעריך את שווים) ולאחר שידע את שווים יכול לאוכלם ואח"כ לתת הדמים לעניים. (ואינו צריך להקנות הפירות לעניים ע"מ לקיים בכך מצות נתינה כמו שיבואר לקמן, הואיל ובמקרה זה אין חיוב נתינה, שבאופן שאינו מחוייב לתת לעני את הפירות בעצמם גם אינו מחוייב להקנות לו את הפירות ע"מ לקיים בכך מצות נתינה.)

ג. המפריש כמות גדולה של פירות

באופן זה מסתבר שקיימת אפשרות מעשית לתת הפירות עצמם לעני, וע"פ המתבאר לעיל בכה"ג אין רשאי לתת הדמים ולהשאיר לעצמו את הפירות. אולם יכול להקנות את הפירות בקנין לעני ועי"ז לקיים מצות נתינה ואינו צריך לתת את הפירות בידיו ממש, וכמבואר בגיטין דף ל ע"א. ויכול להקנות אף בלי ידיעת העני, שהרי זכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו. והנה המזכה לעני ע"י שאדם אחר יגביה הפירות עבור העני, בודאי יועיל, אבל פעמים רבות הדבר קשה וכגון שהפירות מרובים או כגון שקשה להביא אדם אחר למקום הפירות.

ולכאורה יכול לְזַכות לעני ע"י קנין חצר, שיַקנה לו את מקום הפירות ונמצא שהפירות מונחים בחצירו של העני. ולשם כך מספיק שאדם אחר יתן פרוטה לבעל הבית לשם הקנאת המקום לעני. אמנם בדרך זו יש פקפוק, שהחצר אינה משתמרת לדעת העני המקבל, ודעת השו"ע (חו"מ סי' ר' ס"א וסי' קצח' ס"ה) שגם כאשר יש דעת אחרת מקנה, ולא רק בזוכה מהפקר, צריך שתהיה החצר משתמרת לדעת המקבל. ודעת הרמ"א שם שרק בזכיה מהפקר צריך משתמרת לדעת הקונה, אבל בדעת אחרת מקנה, היינו כשאחד מקנה לחברו חפץ, אין דין שתהיה החצר משתמרת לדעת המקבל. וכתב שם הש"ך שדעת רוב הפוסקים כשו"ע והוי ספיקא דדינא. נמצא שא"א לסמוך על קנין זה.

והנה בנתיה"מ סי' ר' סק"ג כתב שכל מקום מוקף מחיצות, אף שאינו נעול במנעול, נחשב לחצר משתמרת, ואף כלים כיון שיש להם מחיצות דינם כחצר משתמרת. אך אין הדבר מוסכם, שבספר המקנה  (על מסכת קידושין, קונט"א סי' ל' ס"ק טו') כתב שרק כשמוקף מחיצות ונעול במנעול הויא משתמרת. וכן משמע ברש"י קדושין דף מד' ע"ב ד"ה ניעור אינו גט: . . . דסתם חצר משתמרת על פי הבעלים שגדרה סביב ופותח ונועל. עכ"ל. ועוד שראיית נתיה"מ היא מהמבואר ברשב"א שכלי קונה מטעם חצר, והקשה הנתיבות הא אינו משתמר, וליכא למימר שקונה מדין עומד בצד שדהו, שהרי כתב הרמ"א ריש סי' ר' שדוקא בעומד בתוכה. והוכיח מכאן שמכיון שיש לכלי מחיצות נחשב חצר משתמרת. אך בסוף סי' רב' כתב הנתיה"מ דדוקא במציאה צריך עומד בתוכה אבל במקח וממכר מספיק עומד בצידה, עיי"ש. ולפי"ז ראייתו מכלי אינה מוכרחת, שהגמ' לגבי קנין בכלי, מיירי בדעת אחרת מקנה, שאחד מקנה לשני, ולא במציאה.

ולכאורה יכול להקנות הפירות בקנין אגב, שֶיַקנה  (או ישכיר) מעט קרקע ואגב הקרקע יַקנה את הפירות. אולם גם בזה יש פקפוק, שברמ"א סי' רג' ס"א כתב שטובת הנאה אינה ממון ואינה נקנית בחליפין, ומקורו מבעל העיטור (הביאו הש"ך שם) ושם כתב כן גם לענין קנין אגב, והרי במעשר עני יש לבעל הבית רק טובת הנאה.

נמצא שגם בקנין חצר וגם בקנין אגב יש פקפוק האם אפשר להקנות על ידיהם מעשר עני.

ונראה שאם יקנה ע"י שני הקנינים, גם בקנין חצר וגם בקנין אגב, יועיל בודאי ואף שכאמור בכל אחד לבדו הוי ספק. דהנה בב"מ יא' סע"א איתא מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר ר"ג. . . ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו. מבואר שהקנה מעשר לר"ע על ידי שהקנה את מקומו. והקשתה הגמ' הרי אין המקום משתמר לדעת ר"ע וא"כ הוי חצר שאינה משתמרת לדעת המקבל שאינה קונה בקנין חצר ואיך קנה ר"ע. ותירצו שהקנה בקנין אגב.  (ושם פקפקו בזה כיון שהוי טובת הנאה ואינה נקנית בחליפין). ורב פפא תירץ שקנו בקנין חצר, ואע"פ שהחצר אינה משתמרת לדעת המקבל, מ"מ בדעת אחרת מקנה לא צריך חצר המשתמרת לדעת המקבל, ורק בזוכה מהפקר על ידי קנין חצר צריכה החצר להיות משתמרת. נמצא שאת מעשה דר"ג וזקנים אפשר לפרש בשני אופנים, או שקנו בחצר (וא"כ צ"ל שבדעת אחרת מקנה לא בעינן חצר משתמרת) , או שקנו בקנין אגב (וא"כ צ"ל שטובת הנאה נקנית באגב) . ומ"מ חייבים לומר שקנו באחד משני הקנינים האלו. נמצא שאם יעשה את שני הקנינים בודאי קנה, אף שכל אחד לעצמו אינו ברור שקונה.

ולכא' נראה בביאור הגר"א שלא יועיל אף אם יעשה גם קנין חצר וגם קנין אגב, שהגר"א בחו"מ סי' רג' סק"ז הקשה כיצד יסביר השו"ע את המעשה בר"ג וזקנים, שהרי השו"ע סובר שחצר קונה רק במשתמרת ואף כשיש דעת אחרת מקנה, וא"כ לפי מה שכתב הרמ"א בסי' רג' שטוה"נ אינה נקנית בחליפין ואגב אין ביאור למעשה דר"ג וזקנים(שהרי אין לפרש שקנה בקנין חצר ולא בקנין אגב). וכתב הגר"א שצ"ל שר"ג וזקנים ס"ל דטוה"נ ממון ולא קיי"ל כוותיהו בזה. ולפי"ז למאי דקיי"ל דטוה"נ אינה ממון לא יועיל לדעת השו"ע להקנות מעשר עני לא בקנין חצר כנ"ל (כיון שאינה משתמרת לדעת המקבל) ולא בקנין אגב (כיון שטוה"נ אינה נקנית באגב). ואף אם יעשה את שני הקנינים לא קנה.

אמנם הגר"א סיים: וצ"ע ועיין ש"ך. עכ"ל. היינו שתירוץ זה הניח בצ"ע ושלח לדברי הש"ך. ונראה שכונתו למש"כ שם הש"ך דאף למ"ד טוה"נ אינה ממון מועיל קנין אגב שלא כדברי הרמ"א, ודוקא בחליפין לא מהני, שמתנות כהונה כתוב בהן נתינה וחליפין הוא דרך מקח וממכר ולא דרך נתינה.  (ויש להוסיף שכן מוכח ברמב"ם שפסק [תרומות פי"ב הט"ו ופ"ב מגניבה ה"ו ופ"ה מאישות ה"ו]  טוה"נ אינה ממון, ובהלכות מעשר שני פי"א הי"א כתב שיכול לְזַכות מעשר לכהן בקנין אגב אע"פ שאינו יכול לזכות בחליפין) . ולפי"ז צ"ל בדעת השו"ע שרבן גמליאל הקנה באגב (וכש"ך) , ולרמ"א צ"ל שהקנה בחצר, והרמ"א לשיטתו שסובר שבדעת אחרת מקנה מועיל קנין חצר אף שאינה משתמרת לדעת המקבל. ומבואר כן בביאור הגר"א  שם בליקוט שכתב שהרמ"א (שכתב טוה"נ אינה נקנית באגב) לשיטתו בסי' ר' שחצר שאינה משתמרת למקבל קונה בדעת אחרת מקנה. נמצא שלדינא מסכים הגר"א שאם יקנה בשני הקנינים-קנין חצר וקנין אגב,בודאי יועיל וקנה.

ובביאור מחלוקת הרמ"א והש"ך האם מועיל קנין אגב בטוה"נ למ"ד אינה ממון, עיין בקהילות יעקב ב"מ סי' יז'.

העולה מהדברים שאם יעשה גם קנין חצר וגם קנין אגב, בודאי יקנה העני את פירות מעשר העני.

ד. דרך ההקנאה

אם הפירות מונחים ע"ג קרקע ישכיר את מקומם לעני  [או לגבאי צדקה]   ע"י שאדם אחר יתן לו פרוטה לשם שכירות זו, ובעל הבית יאמר שאגב שכירות הקרקע הוא מקנה את הפירות לעני  [או לגבאי צדקה]  , ואם קנין אגב אינו מועיל, הוא מקנה בקנין חצר.

אם פירות מעשר העני מונחים בתוך כלי של בעה"ב לא יועיל להשכיר את הקרקע בלבד על מנת לקנות בקנין חצר, שמבואר בחו"מ סי' ר' ס"ה שכליו של מוכר ברשות קונה אין בעל החצר קונה בקנין חצר. ולכן כשמשכיר את הקרקע ישכיר גם את הכלי שבו מעשר העני אגב קנין הקרקע.  (יש לציין שאף לשיטת הרמב"ם שחצר שכורה אינה קונה לשוכר מ"מ כאן יועיל כדמוכח ממעשה דר"ג וזקנים. ובביאור הדבר עיין ש"ך וקצה"ח סי' ריג' ובנתיה"מ פתיחה לסי' ר' ). ויאמר בשעה שמקבל את הפרוטה מחברו שמשכיר את הקרקע ואגבה את כל המטלטלין שבין הפירות לקרקע, ומקנה את הפירות בקנין אגב לעני. ואם קנין אגב אינו מועיל, מקנה בקנין חצר.

זכית הפירות, הקרקע והכלי לעני צריכים להיעשות ע"י אדם אחר. לְזַכות ע"י אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו הדבר תלוי במחלוקת המובאת בשו"ע או"ח סי' שסו' סי"א, וע"כ מספק אין לזכות על ידם.

ה. קנית הפירות מהעני ותשלום עבורם

לאחר שזיכה את פירות מעשר העני לעני  [או לגבאי צדקה]   יכול לקחת את הפירות לעצמו ולְזַכות לעני  (או לגבאי צדקה) את ערכם , ואינו צריך את רשות העני לכך. דמבואר בחו"מ סי' שנט' ס"ב: אסור לגזול אפילו ע"מ לשלם דבר יפה ממנו. ויש מי שאומר דהיינו שאין התשלומין בעין שאם הם בעין כיון שהם יפים מהדבר שלוקח זכות הוא להם ויזכה להם ע"י אחר. עכ"ל. ומקורו מהרא"ש והביאו הטור. וכתב הש"ך מדקדוק לשון הטור שמה שמותר לקחת חפץ על מנת לשלם יפה ממנו, הוא דוקא חפץ שידוע בבירור שהבעלים עומד למוכרו ולכן זכות הוא לו. ובקצה"ח כתב שלא כדבריו אלא כל שאינו מחפצי ביתו מסתמא אינו מקפיד, והבעלים מסכים למכרו אם הקונה נותן דבר יפה הימנו. והנה בנידו"ד שהקנה מע"ע לעני נראה שלקצה"ח יכול לקחת את הפירות לעצמו ולְזַכות לעני בתמורה כסף בשווים אף בלא ידיעת העני. ואף לש"ך נראה שיכול לעשות כן שודאי מעדיפים העניים כיום לקבל כסף יותר מלקבל פירות הואיל ומצוי לקנות פירות, ובכסף יוכל העני לקנות מה שירצה. לאחר שזיכה את הכסף  יתן אותו לעני או לגבאי צדקה שזיכה להם.

ו. האם צריך לזכות מיד כסף לעני

המחנ"א הל' גזילה סי' ה' כתב שיכול לקחת חפץ מחברו שלא בידיעתו כמבואר בשו"ע הנ"ל ואם כונתו לשלם כסף לחברו אינו צריך לזכות לו מיד. ומה שכתב הרא"ש (ונפסק בשו"ע) שצריך לזכות הכסף מיד זהו דוקא ברוצה לשלם בשוה כסף ולא בכסף ממש. וראיתו היא מדברי הנמוקי  יוסף במסכת מועד קטן (ט. מדפי הרי"ף) שמבואר שם בגמ' דף יז' ע"א שריש לקיש נידה אדם שלקח פירות מפרדס חברו שלא ברשות, ומבואר בגמ' שם שעשה שלא כדין שאותו אדם לא היה חייב נידוי. והקשו הראשונים מדוע לא חייב נידוי, הרי כל מי שעבר עבירה חייב נידוי, ותי' הנ"י בשם הראב"ד שפירות העומדים למכירה ודעתו לשלם עבורם מותר לאכלם בלי לבקש רשות מהבעלים, ואפשר שאותו אדם היה דעתו לשלם. והקשה המחנ"א מהמבואר ברא"ש שצריך לזכות את הכסף מיד כשלוקח את החפץ. ותירץ שכשכונתו לתת כסף אינו צריך לזכות מיד, והרא"ש מיירי כשרוצה לשלם בשוה כסף ולכן כתב שצריך לזכות מיד. והנה ברעק"א על גליון השו"ע סי' שנט' ציין לדברי המחנ"א. וציין גם לתש' קול אליהו שחלק על המחנ"א וכתב בביאור דעת הראב"ד שדוקא בפני הבעלים מותר לאכול הפירות אבל שלא בפניו אסור שנראה כגנב, ועוד שמא ישכח לשלם, והרא"ש מיירי כשאינו בפני הבעלים. ולדבריו אין חילוק בין כסף לשוה כסף.

נמצא שלדעת המחנ"א כשדעתו לשלם מותר לקחת לעצמו את המע"ע אף אם אינו מזכה מיד כסף, ולדעת הקול אליהו רק אם מזכה מיד כסף. ויש לדון לדעת הקול אליהו אם יפריש כסף ויניחהו שמור על מנת לתת לעני אך לא יְזַכה את הכסף בקנין האם סגי בכך, שאפשר שכה"ג אין חשש שמא ישכח, ובלקיחת מעשר העני גם אינו נראה כגנב שאינו לוקח פירות המוחזקים ביד אחרים אלא מוחזקים בידיו.

והנה המחנ"א כתב דבריו ע"פ הראב"ד אמנם ראשונים אחרים כתבו תירוצים אחרים לקושייתו ואפשר שחולקים עליו, ובשטמ"ק ב"ק קיג' ע"ב חלק להדיא על הראב"ד. ולפי"ז לדינא קשה לסמוך על דברי המחנ"א. והקול אליהו חלק על המחנ"א אף בדעת הראב"ד ולדבריו מותר רק בפני הבעלים. וע"כ אין לנהוג לכתחילה כדברי המחנ"א ולקחת הפירות בלא לְזַכות מיד כסף תמורתם. ובשעת הצורך שקשה לו לזכות ע"י אדם אחר, אפשר להקל אם ייחד כסף לצורך העני אף בלא זיכוי, ע"פ מש"כ שאפשר שיועיל אף לקול אליהו. ובכה"ג, אף שמייחד כסף, בכל זאת עדיף שיזכה הכסף ע"י אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו, שאף שיש מחלוקת האם מועיל זיכוי על ידם וכנ"ל, מ"מ בצירוף הנ"ל יש להקל ובודאי עדיף מייחוד מעות בלבד.

ז. הלואה מראש לעני

אם אדם יודע שבמשך השנה יהיו לו פירות מעשר עני, יכול להלוות מראש כסף לעני (או גבאי צדקה) ולאחר שיפריש ויזכה לעני באופנים שהתבארו לעיל ינכה את שווי פירות מעשר העני מחובו של העני, ואין צורך להקנות לעני כסף אחר. כן מבואר בגיטין דף ל' ע"א.

ח. דרך נתינת מעשר עני למי שמתקשה בהקנאות

במקרה  והמפריש את מעשר העני מתקשה בהבנת ועשיית ההקנאות הנ"ל (ורבים מתקשים בכך) , יש לסמוך לקחת את פירות מעשר העני לעצמו אף בלא שיזַכה אותם קודם לכן לעני, אלא רק יתן תמורתם כסף לעני. והטעם לזה הוא שדעת הרדב"ז בתשובה (הנ"ל באות א') שאם ידוע שהכהן מסכים שהמפריש יאכל את המתנות ויתן לו דמים מותר. והמהר"י קורקוס חלק עליו וכתב שלא מועיל אלא צריך לתת המתנות עצמם. ובתוך דבריו כתב המהר"י קורקוס: ואפילו יתן דמי כולם היכא דאיכא כהני במתא צריך לקיים מצות נתינה כדכתיבנא דיש מי שרוצה בהן ולא בדמיהן. עכ"ל. נראה מדבריו שאם כל הכהנים היו רוצים את הדמים יותר מאשר את הפירות היה יכול לתת את הדמים (ועיין מש"כ באות א' מהדרך אמונה בשם החזו"א כעין זה). וכפי הנראה בזמננו שמצויים פירות וירקות לקניה בקלות בודאי מעדיפים העניים לקבל דמים יותר מאשר כסף. ואף שאין לסמוך על אומדנא זו לכתחילה, מ"מ בשעת הצורך וכגון  במי שמתקשה בעשיית הקנינים כדין, אפשר לסמוך להקל לאכול את הפירות ולתת דמיהן לעניים בלא שיזכה אותם מתחילה. ומסתבר שיש להפריש כסף מיד בשעת לקיחת הפירות ולשומרו לצורך נתינה שאם לא כן יש חשש שישכח או יתרשל בנתינת הדמים לעניים ויתכן שכה"ג העניים לא מסכימים שיקח את הפירות על דעת לשלמם אח"כ.

ובכל צורת נתינה שהתבארה לעיל כשמזכה או נותן כסף לעניים תמורת הפירות יש לתת את המחיר שעולה לצרכן פרטי לקנות פירות באותו מקום, ואינו יכול לתת מחיר מוזל או מחיר סיטונאי.

ט. מכירי עניים

יש אופן נוסף לתת לעני את מעשר העני והוא ע"פ הגמ' בגיטין דף ל' ע"א דמי שרגיל לתת מעשרותיו לעני מסויים, גם בלי מעשה קנין נחשב כנתינה, ויכול להלוות לו מראש כסף על דעת שבכל פעם שיפריש מע"ע יקח את הפירות לעצמו כנגד החוב שהעני חייב לו. ויתבאר להלן.

גיטין ל' ע"א במשנה: המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין (רש"י: המלוה הזה כשיפריש תרומותיו ימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו בפרעון החוב הזה בשביל הכהן וכו') . ובגמ': ואף על גב דלא אתו לידייהו  (רש"י: בתמיה) אמר רב במכרי כהונה ולויה (רש"י: דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה) ושמואל אמר במזכה להן ע"י אחר עולא אמר . . . עשו את שאינו זוכה כזוכה. ע"כ. ופסק הרמב"ם כתירוץ ראשון ושני (ולא כשלישי) . מבואר שאע"ג שצריך שהכהן יזכה בפירות התרומה, אם רגיל לתת לכהן מסויים אותו כהן זוכה בפירות בלא מעשה קנין. והטעם לזה פירש"י ששאר הכהנים אסחי דעתייהו והוה כמאן דאתי לידייהו דהני. ובתוס' ב"ב קכג: כתבו שזהו מתנה מועטת שאסור לו לחזור בו אף באמירה בלבד ולכן נחשב הכהן למוחזק. ובב"מ דף מט' ע"א כתב רש"י הטעם שבמתנה מועטת אינו רשאי לחזור הוא משום שסמכא דעת המקבל על כך שהנותן יתן לו. והנה במשנה כתוב גם שמלוה את העני, ותקשה קושית הגמ' כיצד זוכה בפירות, וע"כ שתירוצי הגמ' נאמרו גם לגבי מעשר עני. ומוכח מזה שאף לגבי עניים אמרינן שעני שרגיל לתת לו אינו צריך מעשה קנין כדי לזכות בפירות מעשר עני.

והנה בירושלמי (גיטין פ"ג ה"ז) כתבו כבבלי שמיירי במכרי כהונה, והקשו: וכי יש מכר לעני. ומשמע שס"ל שאין דין מכיר לעני. ובמל"מ(פ"ז ממעשר ה"ו) כתב לבאר הירושלמי שדוקא במתנות שיכול בעה"ב לתת למי שרוצה נאמר דין מכירים, שמי שבעה"ב אינו נותן לו מסיח דעתו מלקבל, אבל במתנה שהזכאים לה יכולים לקחת מבעה"ב בעל כרחו אין הסחת דעת של שאר הזכאים, שהרי יכולים לקחת המתנות בעל כרחו. והנה בפ"ו ממתנ"ע ה"י כתב הרמב"ם שמע"ע המתחלק בגורן יכולים העניים לקחת בעל כורחו של בעה"ב. ולפי מה שביאר המל"מ בדעת הירושלמי לא שייך בכה"ג מכיר לעני שהרי יכולים לקחת בע"כ של בעה"ב ואין ביד בעה"ב להחליט לתת לעני מסויים בדוקא, ועל כן לא שייך לומר ששאר עניים מסיחים דעתם. אמנם בבבלי לא הקשו כן ומשמע דס"ל שיש מכיר לעני. אך כתב המל"מ שי"ל שגם הבבלי יודה לירושלמי, ומה שמבואר בבבלי שהמשנה מדברת במכירים הוא לגבי כהן ולוי אבל לגבי עני צריך לבאר באופן אחר. עוד כתב המל"מ שאפשר שהבבלי מעמיד את המשנה במע"ע המתחלק בתוך הבית שבאופן זה יכול הבעלים לתת למי שירצה, והירושלמי מיירי במתחלק בגורן. או שסובר הירושלמי שאף המתחלק בבית יכולים העניים לקחת בע"כ. עכ"ד המל"מ.

והנה הרמב"ם (מעשר פ"ז ה"ו) כתב דין מכיר גם לגבי עניים. ולמש"כ המל"מ שרק היכא שיכול בעה"ב לתת המתנות למי שירצה שייך דין מכיר, צריך לפרש דברי הרמב"ם בבעה"ב המחלק מע"ע בתוך ביתו. ובאחרונים העירו שבתוס' חולין קלא. ד"ה יש מבואר שדעתם שאף מע"ע המתחלק בגורן אין יכולים העניים לקחת בע"כ של בעה"ב. ולדבריהם אף מע"ע המתחלק בגורן יש בו דין מכיר.

ולפי"ז מי שרגיל תמיד לתת מע"ע (לדעת הרמב"ם-המתחלק בבית) לעני מסויים אין צריך לזכות לו ע"י מעשה קנין.

ויש לדון במפריש מע"ע ונותן את הדמים לגבאי צדקה שאפשר שבכה"ג אין דין מכיר. שסברת רש"י ששאר עניים מסחי דעתייהו אפשר שלא שייכת במקרה ונותן לגבאי צדקה שאוסף לעניים רבים ולא לעני מסויים, שהרי העניים אינם מסיחים דעתם, שכיון שהגבאי מחלק את מה שמקבל לעניים נמצא שיתכן שיקבלו פירות אלו (או דמיהם) מידיו של אותו גבאי, ועל כן אינם מסיחים את הדעת מלקבלם. וסברת תוס' שהוי כמתנה מועטת וסמכא דעתיה של המקבל, אפשר שלא קיימת בגבאי צדקה המקבל מאנשים רבים, שמסתבר שפעמים רבות אינו זוכר ממי מקבל ולא שייך לומר שסמכא דעתיה על הנותן, ועוד שכיון שמקבל מאנשים רבים אפשר שלא שייך שסומך דעתו על יחידים מהם, אלא שסומך במעשי הצדקה שעושה על אנשים רבים. ועוד שאפשר שלא נאמרה סברת סמכא דעתיה אלא במי שמקבל את הכסף לעצמו, אבל גבאי צדקה שאינו לוקח לעצמו אינו סומך דעתו על הכסף.

 י. העולה מהדברים:

א. המפריש פירות מעשר עני בכמות מועטת שאין אפשרות לתיתם לעניים עצמם, או שאם יתן לעני יהיה  בזיון עבורו, נראה שרשאי לאוכלם ולתת את שווים לעני ומקיים בזה מצות נתינה. ואין צריך לזכות את הפירות עצמם לעני.

ב. המפריש פירות למע"ע בכמות שיש אפשרות לתיתם לעני, צריך לקיים מצות נתינה ע"י נתינת הפירות ואינו רשאי לתת דמיהם בלבד.

ג. מקיים מצות נתינה בין שנותן לעני ובין שנותן לגבאי צדקה. ויכול לקיים נתינה ע"י שמזכה הפירות ע"י אדם אחר (ואין צריך להודיע לעני) .

ד. יכול לְזַכות ע"י קנין הגבהה שיעשה אדם אחר בפירות. אין לזכות ע"י אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו.

ה. יכול לְזַכות הפירות ע"י שיעשה גם קנין חצר וגם קנין אגב, ואחד משניהם נראה שיועיל.

ו. אופן עשיית קנין חצר ואגב: אדם אחר יתן לו פרוטה וישכור עבור העני את הקרקע שתחת הפירות. ואת הכלים בהם מונחים הפירות – וכן את המטלטלין שנמצאים בין הפירות לקרקע – ישכור בקנין אגב. ויקנה את הפירות לעני בקנין חצר או בקנין אגב, בקנין שמועיל משניהם.

לפני קבלת הפרוטה יאמר נוסח זה: תמורת הפרוטה הריני משכיר לעני פלוני (או לגבאי צדקה פלוני) את הקרקע שתחת פירות המעשר עני שהפרשתי. ואגב הקרקע הריני משכיר לו את כל המטלטלין שתחת פירות המעשר עני. והריני מקנה את פירות המע"ע לעני פלוני בקנין חצר או בקנין אגב קרקע, הקנין שמועיל משניהם.

ז. לאחר שזיכה הפירות לעני  [או לגבאי צדקה]  , נראה שיכול לקחת הפירות לעצמו ולְזַכות (ע"י אחר) מיד את שווים בדמים לאותו עני, ואין צריך לבקש רשותו או להודיעו על כך, ולאחר מכן רשאי לאכול הפירות. את הכסף יתן לעני  [או לגבאי צדקה]  שזיכה לו.

ח. אם אין אדם אחר שיכול לזַכות על ידו את שווי הפירות, נראה שיכול בשעת הצורך (לאחר שזיכה הפירות ע"י אחר כמבואר לעיל) לזכות על ידי אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו. ואם אינו יכול לזכות גם על ידם, יכול בשעת הדחק לייחד כסף בשווי הפירות ע"מ לתיתו לעני, ואח"כ לאכול הפירות.

ט. במקרה ומתקשה בהקנאות הנ"ל נראה שיכול לסמוך ולאכול את הפירות ולתת שווים לעני, ומ"מ קודם שאוכל את הפירות ייחד כסף בשווי הפירות ע"מ לתיתו לעני. ויכול לתת הכסף לאיזה עני שירצה.

י. יכול להלוות מראש כסף לעני ע"מ שיפרע החוב מפירות מע"ע, ולאחר שיַקנה לו את הפירות יכול לקחת הפירות לעצמו ולנכות מהחוב את שווים

א. מי שמפריש מספק טבל בין ספק אם הפרישו כבר תרומות ומעשרות ובין  ספק אם הפירות היו חייבים (כגון ספק של נכרים), אינו חייב לתת את המעשר לעני, שחיוב הנתינה הוא חיוב ממוני ומספק אומרים המוציא מחברו עליו הראיה. וכך אומרת הגמרא ביומא ט,א שמדמאי לא צריך לתת את המעשר ראשון והמעשר עני כיון שהמוציא מחברו עליו הראיה.

אך יש לדון בדבר. דאיתא בחולין קלד,א שגרעינים שנמצאו בחורי הנמלים ספק אם הם ממה שלקחו הנמלים משל בעל הבית ספק לקחו מהלקט, הכל לעניים שספק לקט לקט. ודרשינן לה מדכתיב: עני ורש הצדיקו, הצדיקהו במתנותיו. ושואלת הגמרא הרי כתוב במשנה שם שגר שנתגייר ונשחטה פרתו ספק נשחטה קודם שנתגייר ספק נשחטה אחרי שנתגייר, פטור מלתת לכהן זרוע לחיים וקיבה ולא אומרים שחייב לתת גם מספק (הגמרא השוותה מתנות כהונה למתנות עניים), ומתרצת הגמרא פרה בחזקת פטורה קאי קמה בחזקת חיוב. וא"כ כאשר יש ספק אם הפרישו תרומות ומעשרות או לא, הרי הפירות היו טבל ויש להם חזקת חיוב וספק אם הטבל תוקן ולמה לא צריך לתת מספק.

וי"ל שעל ספק טבל לא נאמר שצריך לתת את המתנות. שהנה שואלים מה הכוונה בגמרא שקמה בחזקת חיוב, איזו חזקת חיוב יש בקמה על אותם גרעינים שאנו מסופקים אם הם לקט או לא.

החתם סופר יור"ד סי' רמ מבאר שעני ורש הצדיקו אומר שהעני נחשב למוחזק, והוא נחשב למוחזק רק כאשר השדה ודאי חייבת בלקט. שבשדה החייבת בלקט שיש ספק מה לקט ומה לא, נחשב בעל הבית כמוציא ממוחזק. אבל כשיש ספק חיוב אז נחשב בעל הבית למוחזק. וכעין זה כתב המהרי"ט (ח"ב חושן משפט קכד).

ובשערי יושר שער ה פרק יט הסביר שספק לקט חייב בנתינה משום שבשעת הקצירה שחל חיוב של לקט חל חיוב לתת עד שיהיה ברור שקיבל העני את חלקו. וכמו המלוה לחברו ואומר לו אל תפרע לי אלא בעדים, שעד שלא פרע בעדים הוא חייב, כך בכל חיוב מתנות עד שאין ספק שקיבלו העניים את כל המגיע להם חייבים לתת. אבל כשיש ספק על החיוב עצמו לא נאמר דין זה. וכ"כ החזו"א יור"ד סי' ז (א) ס"ק ו שחזקת חיוב הכוונה שיש ודאי חיוב והשאלה מה נכלל בחיוב, אבל כשספק אם יש חיוב אומרים המוציא מחברו עליו הראיה.

אמנם בקונטרס הספקות  כלל א ס"ק ט כתב שהעיקר בגמרא הוא שבחזקת פטור לא אומרים ספק לקט לקט, וכל שאין חזקת פטור אומרים. ולדבריו יש לדון אם כשיש ספק אם הפרישו תרומות ומעשרות צריך לתת את המתנות או לא.

עכ"פ לדעת רוב האחרונים כשספק אם הפרישו תרומות ומעשרות או ספק אם הם חייבים, לא צריך לתת את המתנות.

בתוס' ראש השנה יד,א ד"ה ונהג וברמב"ם הלכות מעשר שני פ"א ה"ז מבואר שגם בספק אם הפירות חייבים במעשר שני או במעשר עני זה גם נחשב חזקת חיוב  כיון שודאי חייב והשאלה מה  חייב. וראה חזו"א שביעית סי' ז ס"ק טו, ואכמ"ל.

ב. בירושלמי בערלה פרק א סוף הלכה ב כתוב שהגדל בתוך בית לא חייב במעשרות, שנאמר: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה , היוצא בשדה חייב במעשרות ולא היוצא בבית . וכן כתוב בירושלמי  מעשרות פרק ה ה"ב. בבלי לא מוזכר דין זה. הרמב"ם הלכות מעשר  פ"א ה"י כתב וז"ל: אילן שנטוע בתוך הבית פטור מן המעשרות שנ' עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה. ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת. בפשטות נראה שהרמב"ם סובר שגם  חצר הבית אינה שדה והגדל בה  פטור ממעשרות מן התורה, ואם כתוב במשנה שתאנה הגדלה בחצר חייבת במעשרות, צריך לומר שרבנן חייבו את הגדל בחצר ובבית. על זה שואל הראב"ד הרי חצר שנטעו בה נחשבת לגינה ומה הראיה מחצר, ועוד שואל שפשטות הירושלמי במעשרות פ"ה שגדל בבית פטור לגמרי. הכסף משנה מבאר את הרמב"ם שמה שכתוב בירושלמי מעשרות שהגדל בבית פטור, הכוונה פטור מהתורה. וחצר נחשבת לגינה רק כאשר זרעו בה ולא כאשר נטעו וגם כשזרעו רק כאשר זרעו את רוב החצר, ולכן שפיר מביא הרמב"ם ראיה מחצר.

החזו"א ז,ה שואל שלא נראה שכוונת הרמב"ם שחצר דינה כמו בית, שהרי בירושלמי מעשרות כתוב שכאשר זרע בבית והעביר הסכך, מה שגדל אחרי העברת הסכך נחשב לגדל בשדה, וכי בית שהעביר ממנו הסכך נחשב יותר שדה מחצר הבית. ועוד שהרי בגדל עציץ נקוב ובספינה נקובה ועל הגג חייבים  במעשרות וכי הם שדה יותר מחצר. (את הראיה מהירושלמי אפשר לדחות שמדובר שהוריד את כל הסכך מהבית וממילא אין כאן בית כלל. אבל כשיש בית, החצר של הבית נחשבת לחלק מהבית. וכן עציץ וספינה שהם נקובים הם חלק מהקרקע שתחתיהם, וכן גג שמילא את כולו עפר הוא כמו שדה).  לכן מפרש החזו"א שחצר נחשבת כשדה כיון שרק במקום שיש גג נפקע שם שדה כיון הגג מונע את הגשם והשמש, והרמב"ם לא מביא ראיה מחצר שיש חיוב דרבנן, אלא מביא שאע"פ שגדל בתוך החצר חייב ואין חסרון של ראיית פני החצר בזה שלא נכנס לחצר, ה"ה רבנן יכלו לחייב את הגדל בבית ואין חסרון ראיית פני הבית בזה שלא נכנס לבית כיון שגדל בתוך הבית. וכ"כ המרכבת המשנה שחצר אינה כבית אלא כשדה (ומסביר שם איך מ"מ הביא הרמב"ם ראיה מגדל בחצר שחייבים מדרבנן כשגדל בבית) .

ונ"מ בין הכסף משנה לחזו"א בגדל בעציץ (אף הגדל בעציץ שינו נקוב חייב בתרומות ומעשרות) במרפסת שאינה מקורה, האם חייב רק לשיטת הרמב"ם שמחייב גם בגדל בתוך הבית, או חייב אף לפוטרים בגדל בתוך הבית (הראב"ד), כיון שמרפסת שאינה מקורה דינה כשדה כיון שאין לה גג. שלחזו"א הגדל שם חייבת בתרו"מ לדעת כולם ולכסף משנה חייב רק לדעת הרמב"ם ולא לדעת הראב"ד (כל האמור לחייב הוא לדעת החזו"א שהכל תלוי בגג אבל מהראב"ד ומהמרכבת המשנה אין ראיה שמודים במרפסת ששם בה עציץ שחייב שהם דיברו על חצר שנטע בה אילן שאז אין לחצר דין בית. אבל אם שם עציץ בחצר יתכן שגם הם מודים שאין זה שדה וממילא יהיה פטור לדעת הראב"ד. וכן במרפסת ששם בה עציץ, העציץ לא מפקיע את שם בית מהמרפסת.

אמנם בסברה יש לומר שגם החזו"א מודה שכאשר גידלו ירקות בעציץ המונח בתוך הסורגים הבולטים מחוץ לחלון, שאע"פ שיש שם שמש וגשם ואין שם גג (רק מדין לבוד שאינו קובע לעניננו), מ"מ אי אפשר לומר שמקום זה אינו חלק מהבית וממילא אינו שדה ויהיה חייב בתרומות ומעשרות רק לדעת הרמב"ם (מה שמכניס דרך החלון אין חסרון של מכניס דרך גגות וקרפיפות, שמסתבר שהגדל בסורגים נחשב כגדל בבית.)

בתוס' ב"מ פח,א כתבו שמה שלא כתבה הברייתא שם את דין תאנה שגדלה בתוך הבית, משום שאין דרך לגדל בבית, וכ"כ הריטב"א שם והריטב"א החדשות ובתוס' הרא"ש ובתוס' רבנו פרץ. משמע שסברו שהגדל בבית חייב במעשרות.  ואולי לא סברו את הירושלמי. אך בחזו"א סי' ס"ק נדחק לדחות הראיה מדבריהם.

בשו"ע יור"ד סי' שלא לא הזכיר כלל את דין הגדל בתוך הבית, א"כ לכאורה נשאר ספק ויש להפריש מהגדל בבית בלי ברכה, ופטורים מנתינת המעשר עני לעני. ויש לדון מה לעשות בגדל בעציץ בחצר או במרפסת שאינה מקורה.

נחלקו פוסקי דורנו לעניין שביעית אם חממות דינם כבית או כשדה. י"א שכיון שהם עשויים לתועלת הגידול הם נחשבים לשדה ולא לבית, שמה שנעשה לצורך גידול לא מפקיע שם שדה. וי"א שכיון שבחממה יש תנאי גידול מלאכותיים שצריך להשקות אפילו בחורף ולפעמים יותר מידי חם וצריך לפתוח את הניילון, לכן הם נחשבים  כבית. ונ"מ תהא גם לחיוב תרומות ומעשרות. שלסוברים שהם שדה ולא בית חייבים להפריש תרומות ומעשרות מהגדל בהם לדעת כולם, ולסוברים שהם בית יהיו חייבים רק לדעת הרמב"ם ולא לדעת הראב"ד.

 

 

א.   מזה כמה וכמה שנים בהורמנא דמרן הגרי"ש אלישיב שליט"א אנו מנסים לעורר את נתינת מעשר עני בשווקים (בטבל ודאי) – ולמנוע גזל מתנות עניים.

להלן נשוב על עקרונות הדברים –

הנוהג כיום בהפרשת תרו"מ במגזר החקלאי ובשווקים (אפילו במקומות שהם תחת השגחה מהודרת), שהחקלאי ""נותן" (או "מפסיד") סך הכל קצת יותר מאחוז אחד מהתוצרת הואיל וסדר ההפרשה בזמנינו כך הוא, לתרו"ג מפרישים משהו (כדין תורה) ואחרי הפרשת מעשר ראשון לוקחים את המאית (אחוז אחד) שנקבעה כתרומת מעשר ובה לא משתמשים (למעט נתינתה  – במקרים מסוימים – לבהמת כהן).

לגבי "מעשר ראשון" בזמנינו – קבע החזו"א (שביעית סי' ה ס"ק יב) שלא נהגו לקיים במע"ר "מצות נתינה" ללוי כיון שאם יתנו להם "יתרבו העולים ע"פ עצמם", ע"ש. וע"כ קובעים מע"ר בלא נתינה לכהן או ללוי.

בגליון ספר החזון – איש של מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א ציין מרן  בכי' לתשובת מהרי"ט (סי' פ"ה) שכתב דנותנים בזה"ז מע"ר ללוי. אבל למעשה אחרי שהחזו"א הכריע שלא לתת בפועל את המעש"ר, נוהגים כל ועדות הכשרות, – שלא לתת מעשר ראשון אפילו בטבל ודאי. יש יוצא מן הכלל בתוצרת שמיועדת למצוה שיש בה "לכם" (מצה, אתרוג, וכן מרור) שבתוצרת זו ועדות כשרות מהודרות מקפידות על נתינה הגם שלדעת חלק גדול מהפוסקים אם אי אפשר ללוי לתבוע את המתנה מדין המע"ה, יוצא בכה"ג הישראל יד"ח "לכם", גם כשלא נתן ללוי את המע"ר, אולם בזה דעת החזו"א שצריך לתת את המעש"ר בפועל, בכדי לצאת יד"ח לכם, [וכן הביא בדרך אמונה בכמה מקומות].

כל זה נכון בתוצרת של ארבע שנים ממחזור השנים שבין שמיטה לשמיטה, אולם בשנות מעשר עני – הרי חייבים לקיים מצוות נתינה –לפחות ב"טבל ודאי", ומצות המעשר היא בנתינה לעני ממש. והנה לדאבון לב שנים רבות ב"הרבה מקומות" מבצעים "קריאת שם" למע"ע,  ולא נותנים אותו בפועל.

ועי' במנחת שלמה (ח"א סי' נג, ובקו' "לאפרושי מאיסורא"),  שלדעת מרן הגרשז"א זצ"ל גם אם אנו פוסקים שבכל המתנות חלה הפרשה בלא נתינה, הרי לדעתו במעשר עני (בפרט כשההפרשה מבוצעת ע"י משגיח) אין המעשר עני חל  ונמצא דהמצב בשווקים הסיטונאים הוא – או שהתוצרת יוצאת טבולה למעשר עני או אם נאמר שבכל אופן חל שם מעשר עני הרי ועדי הכשרות המשגיחים והבעלים – עושים יד אחת לגזול בריש גלי מתנות עניים, ואין פוצה פה ומצפצף.

מרן הגרשז"א (במנח"ש ח"א סי' נג) הגיע למסקנה מאד מחודשת שבשנת "מעשר עני" עדיף שימכרו פירות "טבל", ויודיעו על כך לקונים (יתלו שלט על החנות "שהפירות הם טבל טבול למעשר עני"), וכל אחד יתקן בעצמו את הפירות שקונה, כך המוכר עובר רק על "איסור דרבנן" שמוכר טבל, ועדיפה דרך זו מאשר לקבוע מע"ע בלא נתינה כי אז יעבור המוכר גם על "גזל עניים", וגם על "בל תאחר", [אמנם שמעתי ממרן הגריש"א שליט"א – שכיום יש לדון שבמכירת טבל לציבור רחב יש לחוש ללפני עור מצד הקונים שקונים את הטבל ואולי לא יעשרו, ויאכלו את הפירות בטבלם]. עכ"פ נמצא שב"טבל ודאי" – אם מפריש על מנת שלא לקיים "מצות נתינה" לעני, או דהקריאת שם כלל לא חלה והפירות נשארים בטבלם, או שחלה וגוזל את העניים.

ב. הפרשה בספק טבל

לכאורה גם ב"ספק טבל" מבואר בסוגיא בחולין ובנדרים דמדין "צדק משלך ותן לו", יש להחמיר לתת לעני גם בהפרשה מספק,  אבל למעשה בזה הכריע מרן החזו"א שחובת הנתינה לעני היא רק ב"ודאי טבל" ולא בספק.

ג. הפרשה בשווקים סיטונאים

בשווקים סיטונאים כאשר מגיעה סחורה מ"משק חילוני" שמענו ממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א [וכן שמענו לפני שנים רבות ממרן הגרשז"א זצ"ל] דזה נחשב "טבל ודאי", גם לענין ברכה, וכן לענין חובת נתינת "מעשר עני", כיון דהפירות הם "בחזקת לא מעושרים". [ועי' בד"א שדן אודות מוכר שנוסע "בעגלה" ומוכר פירות, והביא בזה ממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א – דהפירות נחשבים "ספק טבל", ואין צריך לברך. אמנם אין בזה סתירה למה שכתבנו לגבי שווקים סיטונאים דאכן במקרה של "המוכר בעגלה" איננו יודעים מהיכן הגיעה הסחורה, שמא הגיעה ממקומות הפטורים מתרו"מ אבל בהפרשה בשוק כאשר מקורות התוצרת ידועים למשגיח אין צד ספק שהפירות שבאו ממשק חילוני הינם ודאי טבל] ועל כן – ניצבת המשאלה, הבה ננהג כדין ונקיים מצוות נתינת מעשר עני – לעניים.

ד.  אי אפשר להתעלם מכך, שקיום נתינת מעשר עני הינו מהדברים הקשים שבמקדש מצוות הארץ. יש קושי בדרכי ההקנאה לעניים, ושבעתים קשה לבצע את הנתינה בפועל אמנם בזה ישנם דרכים שהורו רבותינו גדולי הפוסקים שליט"א לדוחק השעה.

הקושי בדרכי ההקנאה הוא משום כי קשה לעשות "קנין הגבהה" בכמויות הגדולות של הפירות שבשווקים. וקנין חצר – גם אם ישכירו שטח למקבל אינו מועיל כי בעינן חצר המשתמרת לדעת הזוכה. [רק דנחלקו הראשונים בחצר המשתמרת לדעת הנותן אם סגי ובשו"ע חו"מ (סי' ר ס"א) פסק דלא מהני] וב"קנין סודר" א"א להקנות מתנות עניים, כיון שטוה"נ אינה ממון, כמבואר בסוגיא דב"מ (יא, ע"ב). ולכן למעשה אנו מקנים את הפירות של המע"ע ב"קנין אגב".

ואכתי למעשה הדבר קשה שהבעלים יַקְנֶה קרקע בחצירו לעניים בפרוטה עבור הקנאת המע"ע (הבעלים אינו מבין את הדרכים ההלכתיות – והרבה מאד פעמים הוא איננו במקום), וע"כ למעשה נוהגים במקומות שבפיקוחנו – שבעל הבית ממנה את המשגיח להקנות את המעשר עני לעניים. מינוי זה נעשה בכתב. לאחר שהופרשו התרומות ומעשרות המשגיח מקבל פרוטה מגבאי צדקה ומקנה קרקע שלו לגבאי הצדקה ואגב קרקע זו מקנה ל"קרן הצדקה" את פירות המעשר עני, [כיון שהם "יד עניים", ורשאים לקבל במקום העניים את הפירות, כמבואר בגמ' (ב"מ יא, ע"ב) במעשה דר"ג וזקנים].

אמנם עצה זו תלויה במחלוקת רע"א (חו"מ סי' רב) והחתם סופר (שו"ת או"ח קטז) בעיקר דין "קנין אגב", אם מהני באופן שהקרקע דקונים אגבה היא של השליח, והפירות הנקנים הם של המשלח. ומרן הגריש"א הסכים למעשה לנהוג כך מפאת הכרח המצב.

כך אנו משתדלים כל פעם, שיקיימו מצות נתינה ב"מעשר עני", ואחרי הקנאת המעשר עני לגבאי צדקה – קונה הסוחר את מעשר העני חזרה מן הגבאי, בתמורה מוסכמת. אלא שכמובן הקושי הגדול הוא התשלום של הסוחר לגבאי עבור פירות מעשר העני. שהרי שווי המעשר עני הוא %9 מכלל התוצרת וזה דבר שהבעלים מתקשים לשלמו, ישנם דרכי חישוב שמופיעים בדברי חז"ל כמו "שער הזול" כמובן יש לחשב גם את "הטירחה" של מכירת הפירות, וכן "אחסנת הפירות", אולם גם אם נעשה כל התחשיבים ודרך משל יתברר כי הסיטונאי צריך ליתן תמורה בשווי של  %4 מהפירות עבור מעשר העני, הוא יתקשה ולא יסכים לכך. בהוראת רבותינו אחרי ההקנאה מקנה העני (או גבאי הצדקה) חזרה את הפירות, עבור תשלום מופחת ובלבד שלא יגזלו את העניים. [במנחת שלמה ח"ב נדפס מכתב של מרן הגרשז"א בו הוא הסכים שהתשלום יהא אחד מעשרים משווי המעשר עני, כלומר: %0.5].

והנה מאליה עולה הטענה – שהעני כאן גרוע מכהן המסייע בבית הגרנות, אולם רבותינו סבורים: שהסכמת העני לא חשובה כעני המסייע, חדא: שדין מסייע הינו בשעה שכולם נותנים את המתנות כדין, והוא מסייע לבעלים בשביל שהמתנות ינתנו לו, לעומת זאת כאן הסכמת העני היא בשביל שיקיימו בכלל מצות המתנות – שהרי מבלעדי הסכמה זו נגזלים מתנות עניים (אגב, זו הדרך שהנהיגו גדולי אה"ק במתנות כהונה בבתי המטבחים ואכמ"ל)

ועוד יש להעיר שיש פוסקים שסבורים שאין דין "עני המסייע בבית הגרנות" כמבואר בחת"ס בבכורות – שהדין הוא רק ב"כהן המסייע" ולא ב"עני", ומש"ה הורו הפוסקים הנ"ל, לעשות הסכם עם העני, אפי' בשער זול מאוד, כיון שמצילים בזה שלא יהיה גזל עניים. [ולמעשה אנו מנסים היום לקבל מהסוחרים "אחוז אחד" מכל הפירות עבור המעשר עני, וזה סכום הרבה יותר מכפול ממה שתבע מרן הגרשז"א במנחת שלמה מכיון שצריך להפחית גם את הוצאות המכירה וכדומה]..

ה. קניה מהכשר שלא נוהגים לתת בפועל את ה"מעשר עני".

יל"ע באדם שקונה פירות ממקום שלא נותנים בפועל את פירות מעשר העני, לעניים, האם נחשב הקונה כ"חולק עם הגנב", שמסייע ביד בעה"ב לקנות סחורה שלא נתן ממנה את "המתנות" לעני?

והבנתי בזה ממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א – דזה תלוי, בסדרי ההפרשה באותה ועדת כשרות אם אותו "ועד כשרות" קובע את המע"ע בדרומה של כל הסחורה יחד, א"כ יכול להיות שאצל הקונה לא נכנס בפירות שקנה חלק המע"ע.

אבל אם אותו ועד כשרות קובע את המע"ע בכל פרי ופרי בדרומו (והם עושים כן להינצל משאלה של תערובת פירות), בזה כשהאדם הפרטי מקבל את הפירות, חמיר טפי, כיון שודאי יש אצלו בכל פרי חלק המע"ע שלא ניתן לעני, ובזה יש לעיין.

יה"ר שהדברים יסייעו להרבות נתינת מעשר עני כדת וכדין ובשכר זאת נזכה במהרה לקיים מצוות תרומות ומעשרות מן התורה.

 

(הדברים נאמרו לעיון ואין כאן הכרעה הלכה למעשה)

א. האם חייב לתת את פירות מעשר העני או יכול לתת דמים

המפריש מעשר עני חייב לתיתו לעניים (ואם העניים באים לקחת מהשדה חייב בעה"ב לאפשר להם לקחת ובאופן זה נקרא "עזיבה"). ויכול לתת לגבאי צדקה ומקיים בזה מצות נתינה כמבואר במשנה מע"ש פ"ה מ"ט והובאה בב"מ יא. במעשה דר"ג וזקנים שנתן מעשר עני לר"ע שהיה גבאי עניים, כן הוכיח החוו"ד סי' ק"ס סק"י.

הפוסקים דנו האם חובת הנתינה היא על הפירות בעצמם או שרשאי לתת את דמיהם מדין מה לי הן מה לי דמיהן. בתשובת הרדב"ז ח"א סי' ש"מ הביא תשובת מהר"י קורקוס (והובאה גם בשו"ת אבקת רוכל סי' ט"ז) שכתב שיש מקומות בא"י שנהגו שאת מתנות הכהונה,זרוע לחיים וקיבה,לא היו נותנים לכהן  אלא נותנים תמורתם פרוטה אחת בהסכמת הכהן. והמהר"י קורקוס האריך להוכיח שחייב לתת את המתנות עצמם ולא את דמיהן. הרדב"ז שם כתב לקיים המנהג דאם הכהן מסכים לקבל כסף אפשר לתת לו, דמ"ל הן מ"ל דמיהן, והסוגיות שמהם מוכח שצריך לתת דוקא את המתנות עצמן מדוברות באופן שאין ידוע שהכהן מסכים לכך. גם בפירושו על הרמב"ם בפ"ט מבכורים הט"ז כתב הרדב"ז שיכול לתת דמים בהסכמת הכהן תמורת המתנות. ובחזו"א מעשרות סי' ח' הכריע כדעת מהר"י קורקוס וכתב שכן מוכח מהרשב"א וריטב"א בגיטין דף ל'.

והנה בחולין קל: המזיק מתנ"כ או שאכלן פטור… מ"ט דהו"ל ממון שאין לו תובעין ת"ש הרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר (פירש"י: אלמא יש לו תובעין) שאני התם דקא משתרשי ליה. והקשו תוס' הא באכלן ג"כ משתרשי ליה ופטור, ותירצו שיכול היה להתענות. והר"ן תירץ באופן אחר וז"ל: כל שנתכוין ליקח מתנות כהונה לעצמו ושינה אותן בצביעה או אכלן שוב אינו משלם אע"ג דמשתרשי ליה שהרי הפקיע מצותו וחיוב ממון אין בהן, אבל אנסו בית המלך את גרנו בחובו כיון שלא הפקיע הוא את חובו ומשתרשי ליה עדיין מצותו עליו דמה לי הן מה לי דמיהן. עכ"ל. נמצא לדברי הר"ן אומרים במתנות כהונה מ"ל הן מ"ל דמיהן ומקיים הנתינה ע"י נתינת הדמים.

ונראה שלהלכה פוסקים כר"ן, דברמב"ם פ"ט מבכורים הי"ד כתב לגבי מתנ"כ שאם מכרן פטור מלשלם שהוא ממון שאין לו תובעים. והקשה המהר"י קורקוס הא במכרן משתרשי ליה. ותירץ ע"פ דברי הר"ן, שכיון שמכרן ע"מ שלא לתת לכהן הרי הפקיע מצותו ואינו חייב. וכ"כ בקצה"ח סי' ק"ז בדעת הרמב"ם. ובשו"ע יו"ד סי' ס"א סל"א פסק כרמב"ם. (וע"ע ברמב"ם פ"י מבכורים ה"ח ובתשובת רדב"ז ללשונות הרמב"ם (חלק ה') סי' קע"ד שביאר דבריו ע"פ הר"ן).

והנה מבואר מדברי הר"ן שאומרים מ"ל הן מ"ל דמיהן במתנ"כ (וה"ה במע"ע), וקשה על הפוסקים שכתבו דלא אמרינן מ"ל הן מ"ל דמיהן. ומצאתי בקה"י לגיטין סי' כ"ב שהקשה כן, ותירץ דכל זמן שהמתנות בעין ה"ה ממון השבט ולא זכה בהן כהן מסוים וע"כ לא נפטר ממצותו כשנותן דמיהן לכהן מסוים שהרי גוף המתנות נשאר ממון השבט, ודברי הר"ן נאמרו במקום שגוף המתנות אינן בעין ועל זה כתב שמקיים מצותו גם על ידי נתינת הדמים, דמ"ל הן מ"ל דמיהן.

נמצא לפי"ז שכל שהפירות קיימים חייב לתיתם ואינו יכול לתת דמיהן, ואם הפירות אינם קיימים (והיינו באופן שהבעלים לא אכלם ע"מ לגזול) יכול לקיים מצות נתינה ע"י נתינת הפירות דמ"ל הן מ"ל דמיהן.

ב. המפריש כמות מועטת של מעשר עני

המפריש מע"ע בביתו מכמויות קטנות של פירות, נמצא שהמע"ע הוא מועט מאד, ופעמים רבות הוא חלקי פרי כגון חצי עגבניה וכדו'. נראה שבכה"ג רשאי לאכול את המע"ע בעצמו (בלי לתיתו תחילה לעני), ולשלם דמיו לעניים, וכמו שיבואר.

ברמב"ם פ"ט מבכורים הט"ז כתב: מקום שאין בו כהן מעלה המתנות בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן ויתן הדמים לכל כהן שירצה. עכ"ל. וקשה הא אינו מקיים מצות נתינה שמצותו בנתינת הפירות. ובצפנת פענח (פ"א מתנ"ע) כתב דמיירי במכירי כהונה, וקשה לדבריו דא"כ מדוע נותן לכל כהן שירצה. ובדרך אמונה על הרמב"ם (בכורים שם) כתב דבמקום שכל הכהנים מסכימים שיאכל המתנות מותר, וכה"ג שאין שם כהן ודאי מסכימים לכך ובתנאי שיתן דמים. ואולי כה"ג מקיים מצות נתינה כיון שמדעת כל הכהנים עשה כן י"ל דהרי כאילו זיכה להם וצ"ע. ואת"ל שאין מקיים מצות נתינה עכ"פ נראה דתקנה דרבנן היא לטובת הכהנים. עכ"ד. ולא הבנתי מש"כ דהוי כאילו זיכה להם.

ונראה לבאר דברי הרמב"ם ע"פ דברי הר"ן, דכיון שמותר לו לאכול המתנות הואיל ואין כאן כהנים והוי השבת אבידה בשבילם, ועושה כן ע"ד לשלם ולא ע"ד להפקיע מצותו, הרי שיכול לקיים מצות נתינה בדמים שבכה"ג אומרים מ"ל הן מ"ל דמיהן.

ובתשובת מהר"י קורקוס דלעיל כתב בתוך דבריו: ואפילו יתן דמי כולם (כלומר יתן תשלום בשווי מלא של המתנות) היכא דאיכא כהני דמתא צריך לקיים מצות נתינה כדכתיבנא דיש מי שרוצה בהן ולא בדמיהן. עכ"ל. נראה מדבריו שאם כל הכהנים מעוניינים שיתן דמים יכול לעשות כן. וקשה כנ"ל איך מקיים מצות נתינה בכה"ג. וע"פ הר"ן מתבאר שכיון שאוכלן ברשות שהרי כל הכהנים מסכימים לכך, וכונתו לשלם, מקיים מצות נתינה בדמים דמ"ל הן מ"ל דמיהן.

והנה המפריש מעשר עני בכמות קטנה מאד כנ"ל נראה שבמציאות של ימינו אין אפשרות לתיתו בעצמו לעניים.דהעניים לא מסכימים לקבל כזו כמות והוא בזיון גדול עבורם. וע"פ מה שהתבאר באופן שאין אפשרות לתת את הפירות עצמם לעניים, רשאי הוא לאכלם ע"ד לתת דמיהן לעניים ויקיים מצות נתינה בדמים.

ג. הקנאת הפירות לעני

ואם מפריש פירות בכמות שיכול לתת לעני ויקבלם ממנו, חייב לקיים מצות נתינה בפירות עצמם. ויכול לקיים הנתינה גם כשמזכה לעני ע"י אחר כמבואר בגיטין ל' ע"א. ויכול לזכות לו אף שלא מידיעתו דזכות היא לו. והנה הדרך הטובה ביותר לזכות לו הוא ע"י קנין הגבהה, ובזה בודאי מועיל. אמנם פעמים רבות קשה לעשות קנין זה שצריך שהמזכה יבוא אל הפירות או להיפך. ופעמים יש כמות גדולה וקשה להגביהה.

ולכאורה יכול לזכות לו ע"י קנין חצר, ולצורך זה יקנה לו את מקום הפירות או את הכלי שבו הפירות (ויכול להקנות ע"י אחר פעם אחת כלי ובכל פעם שרוצה להקנות לו פירות יניחם בכלי). אמנם בדרך זו יש פקפוק, דהא אין החצר משתמרת לדעת המקבל, ודעת השו"ע (סי' ר' ס"א וסי' קצ"ח ס"ה) שגם אם יש דעת מקנה,ולא רק כשזוכה מהפקר, חצר קונה רק אם משתמרת לדעת הקונה. אמנם דעת הרמ"א   (סי' ר' ס"א) שרק בזכיה מהפקר צריך משתמרת לדעת הקונה אבל כשיש מי שמקנה לשני חפץ מספיק שהחצר משתמרת לדעת המקנה. והש"ך שם כתב שדעת רוב הפוסקים כשו"ע והוי ספיקא דדינא עיי"ש.

והנה בנתיה"מ סי' ר' סק"ג כתב שכל מקום מוקף מחיצות אף שאינו נעול במנעול מקרי משתמרת, ואף כלים כיון שיש להם מחיצות דינם כחצר המשתמרת וראיתו דמבואר בגמ' דכלים קונים, ופירשו הראשונים דמדין חצר. וא"א לומר שקונים הואיל ועומד בצד הכלי ומשמר, דברמ"א סי' ר' ס"א כתב שצריך לעמוד בתוך החצר ולא מספיק שעומד בצידה. אך במקנה (קונטרס אחרון סי' ל' ס"ק טו') כתב דמשתמרת הוא רק כשמוקף מחיצות ונעול במנעול, וזה שלא כדברי נתיה"מ. ויעויין בנתיה"מ סי' ר"ב סק"ה שכתב שכשיש דעת אחרת מקנה אין צריך לעמוד בתוך שדהו ומספיק לעמוד בצידה,ורק בזוכה מהפקר צריך לעמוד בתוכה. ולפי"ז אין הכרח לדין שכתב בסי' ר' הנ"ל, שכלי קונה בדעת אחרת מקנה הואיל ועומד בצידו.

ולהקנות ע"י קנין אגב, שיקנה לו קרקע ואגבה את פירות המע"ע, גם בזה יש פקפוק ע"פ המבואר ברמ"א סי' ר"ג ס"א דטובת הנאה אינה ממון ואינה נקנית בחליפין, ומקורו מבעל העיטור ושם כתב כן גם לגבי קנין אגב (והביאו הש"ך). ובנידו"ד שהפריש מע"ע הרי יש לו רק טוה"נ שהפירות עצמם אינם שלו ורק יש לו בהם זכות לתת לעני שירצה.

נמצא שגם בקנין חצר וגם בקנין אגב יש פקפוק להקנות באמצעותם את המע"ע שהפריש.

ונראה שאם יקנה גם בחצר וגם באגב יועיל בודאי. דהנה בב"מ יא. מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר ר"ג… ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו. והקשו דאין החצר משתמרת לדעת הקונה, ותירצו שקנו בקנין אגב. ור"פ תירץ דקנו בקנין חצר, ובדעת אחרת מקנה לא בעינן משתמרת לדעת המקבל. נמצא שמעשה דר"ג וזקנים חייבים לפרש או מדין חצר או מדין אגב, וא"כ אם יעשה את שני הקנינים בודאי קנה.

והנה בביאור הגר"א סי' ר"ג סק"ז הקשה כיצד יסביר השו"ע את המשנה של ר"ג וזקנים, שהרי סובר שחצר קונה רק כשמשתמרת לדעת המקבל ואף כשדעת אחרת מקנה,וא"כ א"א לומר שהקנה בחצר. וקיי"ל דטוה"נ אינה ממון וא"כ א"א לפרש שהקנה באגב. וכתב דצ"ל דר"ג וזקנים ס"ל כמ"ד טוה"נ ממון ולא קיי"ל כוותייהו בזה. ולפי תירוץ זה נמצא שלהלכה לדעת השו"ע לא מועיל להקנות המע"ע לא בחצר ולא באגב. אמנם הגר"א שם סיים: וצ"ע ועש"ך. והיינו שתירוץ זה הניח בצ"ע וציין לש"ך. וכנראה כונתו למש"כ הש"ך שם דאף למ"ד טוה"נ אינה ממון מ"מ מועיל להקנותו באגב (ויש להוסיף שברמב"ם מוכח כדברי הש"ך שפסק בפי"ב הט"ו מהל' תרומות דטוה"נ אינה ממון, ובפי"א הי"א מהל' מעשר עני כתב שיכול לזכות מתנ"כ לכהן בקנין אגב) ולפי"ז לדעת השו"ע צ"ל שר"ג הקנה באגב. ולדעת הרמ"א צ"ל שהקנה בחצר (שלדעתו אגב לא מועיל במקום שהוא רק טוה"נ, וחצר מועילה בדעת אחרת מקנה אף שאינה משתמרת למקבל). ונראה שזו מסקנת דברי הגר"א, וא"כ אם יעשה גם קנין חצר וגם אגב ודאי יקנה.

ולפי"ז יכול להקנות לעני ע"י שחברו יתן לו  פרוטה ותמורתה ישכיר לעני או לגבאי את הקרקע שתחת הפירות ואגב הקרקע שמשכיר יקנה לעני או לגבאי את הפירות. ויאמר שאם אינו מועיל באגב ה"ה מקנה לו את הפירות בחצר. ואם הפירות אינם מונחים ע"ג קרקע אלא בכלי של בעה"ב, גם אם ישכיר את הקרקע לעני אינו יכול לקנות בקנין חצר, כיון שהפירות בכלי של בעה"ב, וכמבואר בסי' ר' ס"ה. ולכן כשמשכיר את הקרקע ישכיר גם את הכלי בקנין אגב (ואז יועיל גם מדין חצר כנ"ל). [יש לציין שאף לשיטת הרמב"ם שהובא בשו"ע סי' שי"ג דחצר שכורה אינה קונה לשוכר מ"מ כאן יועיל וכדמוכח ממעשה דר"ג וזקנים. ויעויין מה שביארו בזה הש"ך וקצה"ח שם, ובנתיה"מ בפתיחה לסי' ר'].

זכית הפירות, הקרקע והכלי, צריכה להיעשות ע"י אדם אחר. ולגבי לזכות ע"י אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו, ה"ז תלוי במחלוקת המובאת בשו"ע או"ח סי' שס"ו סי"א, ועל כן לא יזכה על ידיהם.

ד. קנית הפירות מהעני ותשלום עבורם

ולאחר שזיכה לעני יכול לקחת את הפירות לעצמו ולזכות לעני (או לגבאי צדקה) את ערכם, ואינו צריך רשותו לכך. דמבואר בחו"מ סי' שנ"ט ס"ב: אסור לגזול אפילו ע"מ לשלם דבר יפה ממנו ויש מי שאומר דהיינו שאין התשלומין בעין שאם הם בעין כיון שהם יפים מהדבר שלוקח זכות הוא להם ויזכה להם ע"י אחר. עכ"ל.ומקורו מהרא"ש והביאו הטור. וכתב הש"ך מדקדוק לשון הטור שדוקא חפץ כזה שידוע בבירור שהבעלים לא יחזיקנו בעצמו רק ימכרנו, ובקצה"ח כתב שלא כדבריו אלא כל שאינו מחפצי ביתו אינו מקפיד ועומד למכירה אם נותן דבר שיפה ממנו. ובנידו"ד לדעת קצה"ח בודאי יכול לקחת את הפירות ולזכות תמורתם כסף, ואף לש"ך נראה שיכול לעשות כן הואיל וודאי הוא שלעניים עדיף כיום לקבל כסף מאשר לקבל פירות, שהפירות מצויים ואם ירצה יכול לקנות בקלות, ובכסף יכול להשתמש לכל צרכיו. ולאחר מכן יתן את הכסף לעני או לגבאי צדקה שזיכה לו.

ולדעת המחנ"א יכול לאכול הפירות כשדעתו לשלם עבורם אף שאינו מזכה מיד כסף תמורתם. שבמחנ"א הל' גזילה סי' ה' כתב שיכול לקחת מחברו חפץ ע"מ לשלם כסף אף שאינו מזכה לו מיד, ומש"כ הרא"ש (ונפסק בשו"ע) שצריך לזכות לו מיד זהו דוקא ברוצה לשלם בחפץ אחר ולא בכסף.

וראיית המחנ"א מדברי הנ"י במו"ק (ט. מדפי הרי"ף) שבגמ' דף יז ע"א מבואר שר"ל נידה אדם שלקח פירות מפרדס חברו שלא ברשותו, ומבואר שם שעשה שלא כדין ולא היה חייב נידוי. והקשו הראשונים שלכא' כיון שעבר עבירה חייב נידוי, ותירץ הנ"י בשם הראב"ד שפירות העומדים למכירה ודעתו לשלם עבורם מותר לאכלם בלי בקשת רשות מהבעלים ואפשר שדעתו היתה לשלם. ורעק"א על גליון השו"ע ציין לדברי המחנ"א, וציין גם לתש' קול אליהו שחלק על המחנ"א וכתב הקול אליהו בדעת הראב"ד שדוקא בפני הבעלים מותר לו לאכלם אבל שלא בפניו אסור משום שנראה כגנב ועוד שמא ישכח לשלם.

נמצא דלדעת המחנ"א כשדעתו לשלם מותר לו לאכול הפירות של מע"ע אף אם אינו מזכה מיד כסף. ולדעת הקול אליהו רק אם מזכה מיד כסף. ויש לדון לדעת הקול אליהו אם מפריש כסף ומייחדו לשם תשלום לבעל הפירות האם מספיק בזה, שאפשר שכה"ג אין חשש שמא ישכח וגם לא נראה כגנב שאינו לוקח פירות המוחזקים ביד אחרים אלא מוחזקים בידו.

והנה המחנ"א כתב דבריו ע"פ הראב"ד אמנם ראשונים אחרים כתבו תירוצים אחרים לקושייתו ואפשר שחולקים על דינו, ובשטמ"ק ב"ק קיג ע"ב חלק להדיא על הראב"ד. ודעת הקול אליהו שאף לראב"ד אין מותר שלא בפני הבעלים. על כן אין לנהוג כן לכתחילה. ובשעת צורך אפשר להקל אם ייחד כסף לצורך נתינה לעניים ע"פ מש"כ שאפשר שכה"ג מועיל אף לקול אליהו. ואם יכול להקנות הכסף ע"י אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו, אף שהבאנו בזה מחלוקת האם מזכים על ידם, מ"מ בצירוף הנ"ל יש מקום להקל, וזה עדיף על יותר מייחוד מעות בעלמא.

ה. הלואה לעני מראש

אם יודע שבמשך השנה יהיו לו פירות מע"ע, יכול להלוות מראש כסף לעני ולאחר שיפריש ויזכה לעני באופנים שהתבארו לעיל יכול לקחת את המע"ע לעצמו ולנכות מחובו של העני, כמבואר בגיטין ל.

ו. נתינת מעשר עני למי שמתקשה בהקנאות

במקרה ומפריש המע"ע מתקשה בהבנת ובעשיית ההקנאות באופן המועיל כנ"ל(וישנן רבים שאינם ת"ח המתקשים בכך), יש לסמוך לאכול את פירות המע"ע בלא הקנאה לעניים ולתת תמורתם כסף כמו שיבואר.

דעת הרדב"ז בתשובה (הובא לעיל אות א' וב') שאם יודעים שהכהן מסכים שיאכל את המתנות ויתן לו דמים מותר לעשות כן, ומדויק שם בלשון המהר"י קורקוס שאף שחולק על דברי הרדב"ז וס"ל שצריך לתת את המתנות עצמם, מ"מ אם יודע שכל הכהנים בעיר מסכימים שיאכלם ויתן דמים מותר לו לעשות כן והובאו דבריו לעיל אות ב'. ולפי"ז אם ידוע שכל העניים מסכימים שיאכל את הפירות ויתן דמיהם לעניים, מותר לעשות כן. ונראה שבזמננו שמצויים פירות וירקות לקנות בקלות, בודאי מעדיפים כל העניים לקבל כסף ולא פירות, וע"כ בשעת הצורך אפשר לסמוך על כך ולאכול את הפירות ולתת דמיהם לעניים.

וחייב לתת את שווי הפירות כפי מחירם המלא לקונה פרטי, ולא במחיר מוזל או מחיר סיטונאי, שאם לא כן יתכן שיש עניים שיעדיפו לקבל פירות ממש ולא שווי פחות שלהם. עוד נראה שיש להפריש את הכסף מיד בשעת לקיחת הפירות וליחדו לצורך עניים, שאל"כ יש חשש שישכח או יתרשל אח"כ בנתינתו, ויתכן שיש עניים שמראש לא מסכימים לכך שיאכל את הפירות אם קיים חשש כזה. ויכול לתת אח"כ הכסף לאיזה עני שירצה.

העולה מהדברים:

א. המפריש פירות למע"ע בכמות מועטת שאין אפשרות לתת את הפירות עצמם לעניים, או שיהיה בזיון לעני אם יתן לו, רשאי לאוכלם ולתת את שווים לעניים, ומקיים בזה דין נתינה.

ב. המפריש פירות למע"ע בכמות שיש אפשרות לתיתם לעניים, חייב לקיים דין נתינה ע"י נתינת הפירות ואינו רשאי לתת דמיהם.

ג. יכול לקיים דין נתינה ע"י שנותן לעני עצמו או שנותן לגבאי צדקה.

ד. יכול לקיים דין נתינה ע"י שמזכה את הפירות לעני (או לגבאי צדקה) ע"י אחר.

ה. יכול לזכות ע"י קנין הגבהה שיעשה אדם אחר בפירות. אין להקל ולזכות ע"י אשתו או בנו הגדול הסמוכים על שולחנו.

ו. במקרה שקשה לזכות ע"י הגבהה יכול לזכות ע"י שאחר יתן לו פרוטה וישכור את הקרקע שתחת הפירות, ואת הכלים שבהם הפירות, וכן את כל המטלטלין שבין הפירות לקרקע, ישכור בקנין אגב, ויאמר שאת הפירות מקנה לעניים בקנין חצר או בקנין אגב – המועיל מבין השנים (יאמר כן לפני שמקבל את הפרוטה).

ז. לאחר שזיכה את הפירות לעני, יכול לקחת את הפירות ולזכות מיד תמורתם את שווים בדמים לעני שזיכה לו את הפירות (ואין צריך לבקש רשות העני לכך), ולאחר מכן רשאי לאכול הפירות. את הכסף יתן לעני שזיכה לו.

ח. בשעת הצורך אפשר להקל ולזכות הכסף ע"י אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו. ואם גם זה אינו יכול, לכל הפחות ייחד כסף בשווי הפירות ע"מ לתיתו לעני. (וזה אין לעשות אלא בשעת הדחק).

ט. יכול להלוות מראש כסף לעני ע"מ שיפרע החוב מפירות מע"ע, ולאחר שיקנה לו את הפירות יכול לקחת הפירות ולנכות מהחוב את שווים.

י. במקרה שמתקשה בהקנאות כנ"ל יכול לאכול את הפירות ולתת שווים לעני, ומ"מ ייחד קודם שלוקח את כסף בשווי הפירות ע"מ לתת לעני. ויכול לתת הכסף לאיזה עני שירצה.

התורה ציותה שמיבולי השנה השלישית והשישית לשמיטה חייבים להפריש מעשר עני ולתתו לעני. כלומר עשירית מהיבול (10%) הנשאר אחר נתינת תרומה גדולה ומעשר ראשון, חייבים לתת לעניים. היום אנו מפרישים לתרומה גדולה "משהו", ולכן המעשר העני הוא כמעט 9% מכל היבול.

שונה מעשר כספים ממעשר עני, אף שגם מעשר כספים הוא עשירית (10%) כמעשר עני, בכל זאת החשבון הוא שונה לחלוטין. אם לסוחר, אחר מכירת הסחורה, יש בקופתו 100,000 ₪, אינו נותן מעשר כספים מכל המאה אלף, אלא מפריש רק מהריוח שהיה לו. אם הסוחר קנה את הסחורה ב- 75,000 ₪ וגם היו לו הוצאות נלוות בסך 5,000 ש"ח הריוח שלו 20,000 ₪. העשירית מהריוח, מעשר הכספים, שנותן, הוא 2,000 ₪. שלא כבמעשר כספים, תרומות ומעשרות אין מפרישים לפי ה"ריוח", אלא לפי כמות היבול. אם המגדל קטף פירות ששווים 100,000 ₪ והוצאות "הייצור" של הפירות היו 80,000 ₪, והריוח היה רק 20,000 ₪, בכל זאת עליו להפריש ולתת מעשר עני פירות ששווים  כמעט 9% מכל היבול, שהוא כמעט מחצית הריוח שהיה לו. כלומר מעשר עני אינו עשירית מהריוח אלא כמעט 50% מהריוח של אותה שנה.

תחשיב "הוצאות הייצור" אינו פשוט, אלו הוצאות יש לכלול בו, אך לדוגמא: חקלאי נוטע מטע חדש, עיבוד השטח, הכנתו לנטיעה, מערכת השקאה, השתילים, כלים לעבודה (טרקטור, מחרישה, דיסק וכו'), נטיעת השתילים בשטח, עיבוד שוטף (מים להשקאה, ריסוס, גיזום, החזקת השטח וכו'), עלויות מימון ועוד ועוד. יש הוצאות שהן חד פעמיות (כגון קניית השתילים) יש שהן כל כמה שנים (כגון מערכת ההשקאה שצריכים לחדשה אחר זמן), יש הוצאות שהן רק לצורך המטע, ויש הוצאות "משותפות" (כגון טרקטור, מחרשה שאינם משמשים רק את המטע). בשנים הראשונות, לפני שהמטע מניב, יש רק הוצאות ללא הכנסות כלל, אחר כך בתחילת שנות ההנבה גם כן ההוצאות גבוהות יחסית להכנסות, רק אחר כמה שנים ההכנסות הן סבירות ביחס להוצאות. אם נחלק את כל ההוצאות, בין החד פעמיות בין את ההוצאות השוטפות לשנות חיי המטע [נניח 25 שנה] נדע את הריוח הממוצע שמניב המטע כל שנה, ואת היחס בין ערך הפירות ובין הריוח.

אם בעל המטע יתן מעשר עני כפשוטו וכמשמעו, כלומר כ-9% מהיבול, בכל מחזור של שש שנים, בשנתיים של שנות מעשר עני, הרווחים יהיו פחותים ב- 50%. גם אם "נפזר" את הוצאות מעשר העני על פני כל  שש השנים, כל שנה יפחתו רווחיו בכ-15% [לפי הדוגמא לעיל שכל שנה פירותיו שווים 100,000 ₪ ורווחיו 20,000 ₪, מהריוח של שש השנים (120,000 ₪) יצטרך לתת מעשר עני של שתי שנים ששוים  כ- 18,000₪, הוצאות מעשר עני יהיו כ-15%.] וחקלאי שיתן מעשר עני, ו"הוצאות מעשר עני" יתווספו להוצאותיו על גידול הפירות, סך העלויות של גידול הפירות שלו יהיה הרבה יותר מאשר של שכנו שאינו נותן מעשר עני, לא יוכל לעמוד בתחרות עם שכנו שיוכל למכור פירותיו בהרבה יותר זול.

כתבנו שמעשר העני הוא כ – 9% מכמות הפירות, וכ – 9% מערך הפירות. כתבנו כך כדי לפשט את החישוב. אך לפי המפורש בשו"ע (יו"ד של"א נ"ב) שמעשר עני, גם בזמן הזה, חייבים להפריש מן היפה, כלומר מהפירות היפים ביותר, א"כ שווי 9% מהכמות הוא יותר מ 9% של ערך כל הפירות.

ראה "הליכות שדה", גליון 105, ניסן תשנ"ז, כיצד נהגו באחד הקיבוצים בנתינת מעשר עני על פי הוראת מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל והגאון ברוך קונשטט זצ"ל.

לא רק לחקלאי ה"מייצר" את הפירות נתינת מעשר עני כפשוטה וכמשמעה קשה מאד, גם ועדי הכשרות השונים הדואגים להפרשת תרומות ומעשרות מהפירות והירקות ומשאר תוצרת החייבת בהם, נתקלים בקושי בנתינת מעשר עני.

פירות וירקות שהמגדל לא הפריש מהם תרומות ומעשרות כדין, ומגיעים לשוק כ"טבל ודאי" מעשר העני שועד הכשרות מפריש שייך לעניים וחייבים לתת אותם לעניים, אם ועד הכשרות "יוריד" מהפירות כ-9% ויתן אותם לעניים, מחיר הפירות, שהוא גבוה מאד בלאו הכי, יעלה עוד לפחות בכ-10%. כיון ש"כוחות השוק" לא יתנו להעלות את המחיר עוד יותר [ראה יומא ט' ע"א, "מתוך שפרהדרין הללו חובטין אותן כל י"ב חודש ואומרים להן מכרו בזול מכרו בזול"], אם ועדי הכשרות ידרשו לחלק את פירות מעשר העני לעניים, יש חשש שהסוחרים לא יתנו להפריש תרומות ומעשרות כלל. לכן יש ועדי כשרות שאמנם קובעים מעשר עני בפירות, בצפונם או בדרומם, כדי להפקיע איסור טבל מהפירות, אבל את מעשר העני הם משאירים בתוך הפירות [כפי שנוהגים במעשר ראשון] ולא מחלקים אותם לעניים. מעשר עני הוא חולין ומותר באכילה לכל אחד, גם אם המעשר עני נשאר בפירות אין איסור אכילה על הפירות, אלא שמדיני ממונות הוא שייך לעניים.

בדרך כלל מפרישים תרומות ומעשרות במקום ריכוז הפירות [שוק הסיטונאי, בית האריזה, מחסנים וכו'] עוד לפני ש"מפזרים" את הפירות לחנויות, יש ועדי כשרות שמפרישים בחנויות, ממקום הריכוז עוברים הפירות, ישירות או דרך כמה תחנות בדרך, לקימעונאים – בעלי החנויות, ומהחנות עוברים לצרכן הפרטי. כאמור יש ועדי כשרות שאף שקובעים מעשר עני בפירות, לא מקיימים בו מצוות נתינה לעני. לכן כאשר הפירות עוברים מיד ליד, הם עוברים יחד עם מעשר העני שבפירות. כלומר הקונה פירות וירקות [ושאר מצרכים החייבים בתרומות ומעשרות], בתוך הפירות יש חלק שהוא לא של המוכר ולא של הקונה, אלא של עניים, והמחזיק בו חייב ליתנו לעני, ואם אוכלו ואינו נותנו הוא גוזל את העניים.

לקביעת מעשר ראשון ועני [ושני] בתוך הפירות יש שתי דרכים. הדרך הרגילה והמקובלת שמופיעה ברוב הנוסחאות "הביתיות", מעשר ראשון קובעים בצפון הפירות, ומעשר עני בדרום הפירות, כלומר בשעת ההפרשה, פירות מעשר עני כולם מרוכזים במקום מסויים בפירות, באותו מקום שבשעת ההפרשה היה הצד הדרומי של הפירות. אחר שקבעו את מעשר העני בפירות, כ-9% מהפירות הם מעשר עני וכ-91% אינם מעשר עני. בהפרשה כזאת כאשר הפירות "מתפזרים" לקימעונאים ומהחנויות לצרכנים, יש סיכוי שבתוך הפירות שקבלו ממקום הריכוז יש מעשר עני, ויש גם אפשרות שכל הפירות שקבלו הם מעשר עני, אך כאמור רוב הפירות (כ-91%) הם לא מעשר עני, אם כן אפשר לומר שרוב הסיכויים שבפירות שאצל כל קימעונאי ואצל כל צרכן בודד, אין בהם מעשר עני. וכל קימעונאי וכל צרכן יכול לומר הפירות שבידי הם מהרוב שאינו מעשר עני,ובפירות שבידי אין מעשר עני. אודות אם אמרינן לגבי חיוב ממונות כל דפריש מרובא פריש, ומה דין ספק ממון עני, ואם דין הפירות שבידי בעל החנות ובידי הצרכן הוא בכלל "כל דפריש מרובא פריש" או בכלל "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי", ראה מאמרו של הרה"ג שאול רייכנברג שליט"א "הליכות שדה", גליון 173, סיון תשע"א.

כאמור הדרך הרגילה לקביעת מקום מעשר העני בפירות, שקובעים אותם במרוכז במקום מסויים [צפון הפירות, דרום הפירות וכו']. אמנם יש ועדי כשרות שלא קובעים את מעשר העני [הראשון והשני] במקום אחד מרוכז, אלא בכל פרי ופרי. מעשר ראשון של כל פרי קובעים בצד צפון של אותו הפרי, מעשר עני של הפרי קובעים בצד דרום של אותו הפרי. נוהגים כך מחשש הפרשה מפטור על חייב, שאם מעשרים פירות שיתכן והם תערובת של פירות חייבים בתרומות ומעשרות ופירות שפטורים, כגון פירות שיתכן שכבר הפרישו מהם תרומות ומעשרות ופטורים שנתערבו עם פירות שלא הפרישו מהם, או פירות שחלק מהם מגידולי ארץ ישראל וחלק מגידולי חוץ לארץ, שלאותו בית אריזה מביאים פירות מכמה משקים שהם סמוכים לגבולות ארץ ישראל, או פירות שנגמרו ביד ישראל ופירות שנגמרו ביד נכרי, וכו' וכו'. אם יקבעו את המעשר בצד צפון של הפירות, יתכן שבצד צפון יש פירות שפטורים מתרומות ומעשרות, נמצא שהפריש מהפטור על החייב. לכן, לתרומה גדולה ולתרומת מעשר, שהם כמות קטנה יחסית, לוקחים טבל ודאי, אך למעשרות, ראשון, עני ושני, כדי שלא תהיה הפרשה מפטור על חייב, קובעים את המעשרות של כל פרי באותו פרי. בהפרשה כזו שבכל פרי ופרי יש מעשר עני, אין הצרכן יכול לומר בפירותי אין מעשר עני, שהרי בכל פרי ופרי יש מעשר עני, ולכל צרכן וצרכן יש בודאי מעשר עני שהוא חייב ליתנו לעני, ואם אינו נותן הוא גוזל את העניים.

כמובן, מה שכתבנו שביד בעל החנות וביד הצרכן יש מעשר עני, או ספק מעשר עני, הוא רק אם ועד הכשרות שמפריש תרומות ומעשרות אינו נותן את מעשר העני לעני, אבל אם המעשר ניתן לעני, אין ביד הצרכן מעשר עני.

עד כמה שידוע לכותב השורות האלו, אין ועד כשרות שלוקח את כל פירות מעשר העני ונותן לעניים, כיון שאין ועד כשרות שיכול לקחת כ-9% מהפירות, מהסיבות שפרטנו לעיל. יש ועדי כשרות שמזכים את מעשר העני לעניים או לגבאי צדקה, שגבאי צדקה הם "יד עניים" ונותנים להם מעשר עני, ואחר כך העני או גבאי הצדקה מוכר חזרה את הפירות בזול מאד. קופת הצדקה או העניים זוכים בסכום כסף [או פירות], אך ודאי שלמעשה ממש העניים אינם מקבלים 9%, בהסדר כזה עלויות המעשר עני הינם נמוכות והחקלאים ו/או הסוחרים מסכימים לשתף פעולה בדרך זו.  פרטי הדברים ופרטי ההסכם שבין העני או גבאי הצדקה לועד הכשרות, ואודות השאלות ההלכתיות המתעוררות בהסדר כזה שועד הכשרות עושה עם העני או גבאי הצדקה, ראה במאמרו של הרה"ג יוסף אפרתי ב"הליכות שדה" גליון 105, ניסן תשנ"ז, ובספרו "ישא יוסף" חלק ב' זרעים סימן כ"ו.

כפי שנמסר שם – ההסדר בוצע בהנחייתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, וממכתב מרן הגרשז"א שפורסם – עולה כי גם הוא הדריך לעשות כן. מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הי' מתבטא שדרך זו, מצלת מגזל מתנות עניים.                             (א.ר.)

* * *

ברצוני להוסיף, בתחילת האי שתא בטרם החילונו בהערכות לביצוע נתינת מעשר עני – בקשנו לקבל הדרכתו של מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א – והבאנו לפניו  את השורות דלהלן:

י. אפרתי

בס"ד

הנה קרבה שנת מעשר עני – ובטבל ודאי חייבים לקיים מצוות נתינה, ונתעוררו בכמה ועדי כשרות לתקן הענין כפי הסדר שהורה מו"ח זצוק"ל – והנה ע"י זה ניצלים מגזל מתנות עניים.

לשורות הנ"ל הוסיף מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א בכת"י:

בודאי הדברים נכונים

חיים קניבסקי

א. האם חייב לתת את הפירות שהפריש או שיכול לתת דמיהם

המפריש מעשר עני חייב לתיתו לעני. ויכול לתיתו לגבאי צדקה ומקיים בזה מצות נתינה, כן הוכיח החוו"ד בסימן קס' סק"י ממעשה דר"ג וזקנים (ב"מ יא:) שהקנה את פירות המעשר עני לר"ע ופירש"י שהיה גבאי צדקה.

בתשובת הרדב"ז ח"א סימן שמ' הביא תשובת מהר"י קורקוס (והובאה גם בשו"ת אבקת רוכל סימן טז') שכתב שיש מקומות שנהגו שאת מתנות הכהונה –זרוע לחיים וקיבה, לא היו נותנים בעצמם לכהן אלא נותנים תמורתם פרוטה אחת לכהן. והמהר"י קורקוס האריך להוכיח מכמה סוגיות שחייבים לתת את המתנות עצמם ולא מקיים מצות נתינה בדמיהם. הרדב"ז שם כתב לקיים המנהג שאם הכהן מסכים לקבל דמים אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן ומקיים מצות נתינה. והסוגיות מהן מוכח שצריך לתת דוקא את המתנות עצמן מדברות באופן שאין ידוע שהכהן מסכים לקבל דמים. והביא שכתב בעל ה"ג שאם ניחא לכהן לקבל בשר אחר במקום המתנות הרשות בידו. וכן כתב הרדב"ז גם בפירושו על הרמב"ם פ"ט מהלכות ביכורים הט"ז. החזו"א מעשרות סימן ח' הכריע כדעת מהר"י קורקוס שאינו רשאי לתת הדמים, וכתב שכן מוכח מהרשב"א והריטב"א גיטין דף ל'.

ויש להקשות ממה שכתב הרמב"ם פ"ט מביכורים הט"ז, ומקורו מחולין קלד' ע"ב, מקום שאין בו כהן מעלה המתנות בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן ויתן הדמים לכל כהן שירצה. ע"כ. וקשה כיצד מקיים בזה מצות נתינה הא לא מקיים ע"י נתינת דמים. ובצפנת פענח (פ"א ממתנ"ע) הקשה כן ותירץ דמיירי במכירי כהונה. וקשה לומר כן שהרי הרמב"ם כתב שיתן לכל מי שירצה, ואם מדובר במכירי כהונה הרי חייב לתת דוקא למי שרגיל לתת לו. ובדרך אמונה בביאור ההלכה כתב שמבואר בחזו"א  שהיכא שכל הכהנים מסכימים יכול לאכול הפירות, וכה"ג מסתמא מסכימים, וצריך להעלותם בדמים שמסתמא רק על דעת כן מסכימים הכהנים. והוסיף שאפשר שמקיימים בכך מצות נתינה שכיון שכולם מסכימים הוי כאילו זיכה להם. ואת"ל שלא קיים מצות נתינה מ"מ י"ל שהוא תקנה דרבנן לטובת הכהנים. עכ"ד. וצ"ע במה שכתב דהוי כאילו הקנה, שהרי לא עשה מעשה הקנאה ואיך יהיה קנין. גם מה שכתב שהוא תקנה דרבנן צ"ע, שבגמ' לא משמע שיש כאן תקנה חדשה.

ויש לבאר דין זה ע"פ דברי הר"ן.  בחולין קל' ע"ב אר"ח המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם. . . תא שמע הרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר (רש"י: ממקום אחר וליתן לכהן שהרי הוא כמוכר) . . . שאני התם דקא משתרשי ליה  [שמרויח]  . והקשו תוס' הא גם באכלן משתרשי ליה שחסך לעצמו אוכל אחר ואעפ"כ פטור, ותירצו שיכול לומר הייתי מתענה. והר"ן (מד: בדפי רי"ף) הקשה על תירוצם מדין ראשית הגז שצבען וקנאן עי"כ בשינוי שמבואר שפטור מלתת (חולין קלה. ) , והרי משתרשי ליה ולא שייך במקרה זה תירוץ תוס'. והר"ן כתב לישב הקושיא: כל שנתכוין ליקח מתנות כהונה  לעצמו ושינה אותן בצביעה או אכלן שוב אינו משלם אע"ג שמשתרשי ליה הפקיע מצותו וחיוב ממון אין בהן, אבל אנסו בית המלך את גרנו בחובו כיון שלא הפקיע הוא את חובו ומשתרשי ליה עדיין מצותו עליו דמה לי הן מה לי דמיהן. עכ"ל.

ונראה שהלכה כהר"ן, דברמב"ם פ"ט מביכורים הי"ד כתב דמתנ"כ שמכרן פטור, והקשה מהר"י קורקוס הא משתרשי ליה שהרי קיבל דמיהן. ותירץ ע"פ הר"ן שכיון שנתכוין לגוזלם אע"פ שמשתרשי ליה פטור. וכן כתב בקצה"ח סימן קז' סק"ו. ובשו"ע יו"ד סימן סא' סל"א פסק כרמב"ם.  (וע"ע רמב"ם פ"י מבכורים ה"ח ובתש' רדב"ז ללשונות הרמב"ם סימן קעד' ביאר דברי הרמב"ם ע"פ הר"ן) .

הנה מבואר בר"ן שמקיימים מצות נתינה גם כשאינו נותן את הפירות עצמם ואמרינן מה לי הן מה לי דמיהן, וקשה על מה שכתב מהר"י קורקוס דלא אמרינן כן. ומצאתי בקה"י גיטין סימן כב' שהקשה כן. ותירץ שכל שהמתנות קיימות הרי הן ממון השבט ולא זכה בהן כהן מסויים, וע"כ לא נפטר ממצות נתינה ע"י שנותן הדמים לכהן מסויים שהרי את המתנות לא נתן והם נשארו ממון השבט, ולא פקע ע"י נתינת דמים לכהן שהרי המתנות קיימות. ודברי הר"ן נאמרו במקרה שהמתנות אינן קיימות בעין (שהרי לקחום בית המלך) ובהם מקיים מצות נתינה גם ע"י נתינת הדמים.

ועפ"ז מבואר מה שכתב הרמב"ם שבמקום שאין כהנים יכול לאכול הפירות ולתת אח"כ דמיהם לכהן, שכיון שאין כהנים רשאי לאכול הפירות כדי שלא יתקלקלו ויפסידו הכהנים, ומאחר שהפירות אינם קיימים בעין מקיים מצות נתינה על ידי נתינת הדמים, שהרי לא התכוין לגוזלם.

ב. המפריש כמות מועטת של מעשר עני

המפריש מעשר עני מכמות קטנה של פירות, נמצא שהמע"ע הוא מועט מאד, ופעמים רבות הוא חלק פרי כגון חצי עגבניה או מספר קטן של פירות, נראה שבמציאות בימינו כמעט ולא ניתן לתיתם בתורת מעשר עני לעני, שבדרך כלל העני יסרב לקבל כמות כזו של פירות, והנתינה עצמה עלולה לגרום לעני לבזיון גדול אף אם יסכים לקבל הפירות. וברמב"ם פ"ו ממתנ"ע הי"ז כתב שצריך להודיע לעני שהפירות שנותן הם מעשר עני. ונראה שכיון שהנתינה להם אינה אפשרית או כרוכה בבזיון עבורם, אין חיוב לתת להם הפירות. וע"כ נראה שיכול להעלות הפירות בדמים  (להעריך את שווים) ולאחר שידע את שווים יכול לאוכלם ואח"כ לתת הדמים לעניים. (ואינו צריך להקנות הפירות לעניים ע"מ לקיים בכך מצות נתינה כמו שיבואר לקמן, הואיל ובמקרה זה אין חיוב נתינה, שבאופן שאינו מחוייב לתת לעני את הפירות בעצמם גם אינו מחוייב להקנות לו את הפירות ע"מ לקיים בכך מצות נתינה.)

ג. המפריש כמות גדולה של פירות

באופן זה מסתבר שקיימת אפשרות מעשית לתת הפירות עצמם לעני, וע"פ המתבאר לעיל בכה"ג אין רשאי לתת הדמים ולהשאיר לעצמו את הפירות. אולם יכול להקנות את הפירות בקנין לעני ועי"ז לקיים מצות נתינה ואינו צריך לתת את הפירות בידיו ממש, וכמבואר בגיטין דף ל ע"א. ויכול להקנות אף בלי ידיעת העני, שהרי זכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו. והנה המזכה לעני ע"י שאדם אחר יגביה הפירות עבור העני, בודאי יועיל, אבל פעמים רבות הדבר קשה וכגון שהפירות מרובים או כגון שקשה להביא אדם אחר למקום הפירות.

ולכאורה יכול לְזַכות לעני ע"י קנין חצר, שיַקנה לו את מקום הפירות ונמצא שהפירות מונחים בחצירו של העני. ולשם כך מספיק שאדם אחר יתן פרוטה לבעל הבית לשם הקנאת המקום לעני. אמנם בדרך זו יש פקפוק, שהחצר אינה משתמרת לדעת העני המקבל, ודעת השו"ע (חו"מ סי' ר' ס"א וסי' קצח' ס"ה) שגם כאשר יש דעת אחרת מקנה, ולא רק בזוכה מהפקר, צריך שתהיה החצר משתמרת לדעת המקבל. ודעת הרמ"א שם שרק בזכיה מהפקר צריך משתמרת לדעת הקונה, אבל בדעת אחרת מקנה, היינו כשאחד מקנה לחברו חפץ, אין דין שתהיה החצר משתמרת לדעת המקבל. וכתב שם הש"ך שדעת רוב הפוסקים כשו"ע והוי ספיקא דדינא. נמצא שא"א לסמוך על קנין זה.

והנה בנתיה"מ סי' ר' סק"ג כתב שכל מקום מוקף מחיצות, אף שאינו נעול במנעול, נחשב לחצר משתמרת, ואף כלים כיון שיש להם מחיצות דינם כחצר משתמרת. אך אין הדבר מוסכם, שבספר המקנה  (על מסכת קידושין, קונט"א סי' ל' ס"ק טו') כתב שרק כשמוקף מחיצות ונעול במנעול הויא משתמרת. וכן משמע ברש"י קדושין דף מד' ע"ב ד"ה ניעור אינו גט: . . . דסתם חצר משתמרת על פי הבעלים שגדרה סביב ופותח ונועל. עכ"ל. ועוד שראיית נתיה"מ היא מהמבואר ברשב"א שכלי קונה מטעם חצר, והקשה הנתיבות הא אינו משתמר, וליכא למימר שקונה מדין עומד בצד שדהו, שהרי כתב הרמ"א ריש סי' ר' שדוקא בעומד בתוכה. והוכיח מכאן שמכיון שיש לכלי מחיצות נחשב חצר משתמרת. אך בסוף סי' רב' כתב הנתיה"מ דדוקא במציאה צריך עומד בתוכה אבל במקח וממכר מספיק עומד בצידה, עיי"ש. ולפי"ז ראייתו מכלי אינה מוכרחת, שהגמ' לגבי קנין בכלי, מיירי בדעת אחרת מקנה, שאחד מקנה לשני, ולא במציאה.

ולכאורה יכול להקנות הפירות בקנין אגב, שֶיַקנה  (או ישכיר) מעט קרקע ואגב הקרקע יַקנה את הפירות. אולם גם בזה יש פקפוק, שברמ"א סי' רג' ס"א כתב שטובת הנאה אינה ממון ואינה נקנית בחליפין, ומקורו מבעל העיטור (הביאו הש"ך שם) ושם כתב כן גם לענין קנין אגב, והרי במעשר עני יש לבעל הבית רק טובת הנאה.

נמצא שגם בקנין חצר וגם בקנין אגב יש פקפוק האם אפשר להקנות על ידיהם מעשר עני.

ונראה שאם יקנה ע"י שני הקנינים, גם בקנין חצר וגם בקנין אגב, יועיל בודאי ואף שכאמור בכל אחד לבדו הוי ספק. דהנה בב"מ יא' סע"א איתא מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר ר"ג. . . ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו. מבואר שהקנה מעשר לר"ע על ידי שהקנה את מקומו. והקשתה הגמ' הרי אין המקום משתמר לדעת ר"ע וא"כ הוי חצר שאינה משתמרת לדעת המקבל שאינה קונה בקנין חצר ואיך קנה ר"ע. ותירצו שהקנה בקנין אגב.  (ושם פקפקו בזה כיון שהוי טובת הנאה ואינה נקנית בחליפין). ורב פפא תירץ שקנו בקנין חצר, ואע"פ שהחצר אינה משתמרת לדעת המקבל, מ"מ בדעת אחרת מקנה לא צריך חצר המשתמרת לדעת המקבל, ורק בזוכה מהפקר על ידי קנין חצר צריכה החצר להיות משתמרת. נמצא שאת מעשה דר"ג וזקנים אפשר לפרש בשני אופנים, או שקנו בחצר (וא"כ צ"ל שבדעת אחרת מקנה לא בעינן חצר משתמרת) , או שקנו בקנין אגב (וא"כ צ"ל שטובת הנאה נקנית באגב) . ומ"מ חייבים לומר שקנו באחד משני הקנינים האלו. נמצא שאם יעשה את שני הקנינים בודאי קנה, אף שכל אחד לעצמו אינו ברור שקונה.

ולכא' נראה בביאור הגר"א שלא יועיל אף אם יעשה גם קנין חצר וגם קנין אגב, שהגר"א בחו"מ סי' רג' סק"ז הקשה כיצד יסביר השו"ע את המעשה בר"ג וזקנים, שהרי השו"ע סובר שחצר קונה רק במשתמרת ואף כשיש דעת אחרת מקנה, וא"כ לפי מה שכתב הרמ"א בסי' רג' שטוה"נ אינה נקנית בחליפין ואגב אין ביאור למעשה דר"ג וזקנים(שהרי אין לפרש שקנה בקנין חצר ולא בקנין אגב). וכתב הגר"א שצ"ל שר"ג וזקנים ס"ל דטוה"נ ממון ולא קיי"ל כוותיהו בזה. ולפי"ז למאי דקיי"ל דטוה"נ אינה ממון לא יועיל לדעת השו"ע להקנות מעשר עני לא בקנין חצר כנ"ל (כיון שאינה משתמרת לדעת המקבל) ולא בקנין אגב (כיון שטוה"נ אינה נקנית באגב). ואף אם יעשה את שני הקנינים לא קנה.

אמנם הגר"א סיים: וצ"ע ועיין ש"ך. עכ"ל. היינו שתירוץ זה הניח בצ"ע ושלח לדברי הש"ך. ונראה שכונתו למש"כ שם הש"ך דאף למ"ד טוה"נ אינה ממון מועיל קנין אגב שלא כדברי הרמ"א, ודוקא בחליפין לא מהני, שמתנות כהונה כתוב בהן נתינה וחליפין הוא דרך מקח וממכר ולא דרך נתינה.  (ויש להוסיף שכן מוכח ברמב"ם שפסק [תרומות פי"ב הט"ו ופ"ב מגניבה ה"ו ופ"ה מאישות ה"ו]  טוה"נ אינה ממון, ובהלכות מעשר שני פי"א הי"א כתב שיכול לְזַכות מעשר לכהן בקנין אגב אע"פ שאינו יכול לזכות בחליפין) . ולפי"ז צ"ל בדעת השו"ע שרבן גמליאל הקנה באגב (וכש"ך) , ולרמ"א צ"ל שהקנה בחצר, והרמ"א לשיטתו שסובר שבדעת אחרת מקנה מועיל קנין חצר אף שאינה משתמרת לדעת המקבל. ומבואר כן בביאור הגר"א  שם בליקוט שכתב שהרמ"א (שכתב טוה"נ אינה נקנית באגב) לשיטתו בסי' ר' שחצר שאינה משתמרת למקבל קונה בדעת אחרת מקנה. נמצא שלדינא מסכים הגר"א שאם יקנה בשני הקנינים-קנין חצר וקנין אגב,בודאי יועיל וקנה.

ובביאור מחלוקת הרמ"א והש"ך האם מועיל קנין אגב בטוה"נ למ"ד אינה ממון, עיין בקהילות יעקב ב"מ סי' יז'.

העולה מהדברים שאם יעשה גם קנין חצר וגם קנין אגב, בודאי יקנה העני את פירות מעשר העני.

ד. דרך ההקנאה

אם הפירות מונחים ע"ג קרקע ישכיר את מקומם לעני  [או לגבאי צדקה]   ע"י שאדם אחר יתן לו פרוטה לשם שכירות זו, ובעל הבית יאמר שאגב שכירות הקרקע הוא מקנה את הפירות לעני  [או לגבאי צדקה]  , ואם קנין אגב אינו מועיל, הוא מקנה בקנין חצר.

אם פירות מעשר העני מונחים בתוך כלי של בעה"ב לא יועיל להשכיר את הקרקע בלבד על מנת לקנות בקנין חצר, שמבואר בחו"מ סי' ר' ס"ה שכליו של מוכר ברשות קונה אין בעל החצר קונה בקנין חצר. ולכן כשמשכיר את הקרקע ישכיר גם את הכלי שבו מעשר העני אגב קנין הקרקע.  (יש לציין שאף לשיטת הרמב"ם שחצר שכורה אינה קונה לשוכר מ"מ כאן יועיל כדמוכח ממעשה דר"ג וזקנים. ובביאור הדבר עיין ש"ך וקצה"ח סי' ריג' ובנתיה"מ פתיחה לסי' ר' ). ויאמר בשעה שמקבל את הפרוטה מחברו שמשכיר את הקרקע ואגבה את כל המטלטלין שבין הפירות לקרקע, ומקנה את הפירות בקנין אגב לעני. ואם קנין אגב אינו מועיל, מקנה בקנין חצר.

זכית הפירות, הקרקע והכלי לעני צריכים להיעשות ע"י אדם אחר. לְזַכות ע"י אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו הדבר תלוי במחלוקת המובאת בשו"ע או"ח סי' שסו' סי"א, וע"כ מספק אין לזכות על ידם.

ה. קנית הפירות מהעני ותשלום עבורם

לאחר שזיכה את פירות מעשר העני לעני  [או לגבאי צדקה]   יכול לקחת את הפירות לעצמו ולְזַכות לעני  (או לגבאי צדקה) את ערכם , ואינו צריך את רשות העני לכך. דמבואר בחו"מ סי' שנט' ס"ב: אסור לגזול אפילו ע"מ לשלם דבר יפה ממנו. ויש מי שאומר דהיינו שאין התשלומין בעין שאם הם בעין כיון שהם יפים מהדבר שלוקח זכות הוא להם ויזכה להם ע"י אחר. עכ"ל. ומקורו מהרא"ש והביאו הטור. וכתב הש"ך מדקדוק לשון הטור שמה שמותר לקחת חפץ על מנת לשלם יפה ממנו, הוא דוקא חפץ שידוע בבירור שהבעלים עומד למוכרו ולכן זכות הוא לו. ובקצה"ח כתב שלא כדבריו אלא כל שאינו מחפצי ביתו מסתמא אינו מקפיד, והבעלים מסכים למכרו אם הקונה נותן דבר יפה הימנו. והנה בנידו"ד שהקנה מע"ע לעני נראה שלקצה"ח יכול לקחת את הפירות לעצמו ולְזַכות לעני בתמורה כסף בשווים אף בלא ידיעת העני. ואף לש"ך נראה שיכול לעשות כן שודאי מעדיפים העניים כיום לקבל כסף יותר מלקבל פירות הואיל ומצוי לקנות פירות, ובכסף יוכל העני לקנות מה שירצה. לאחר שזיכה את הכסף  יתן אותו לעני או לגבאי צדקה שזיכה להם.

ו. האם צריך לזכות מיד כסף לעני

המחנ"א הל' גזילה סי' ה' כתב שיכול לקחת חפץ מחברו שלא בידיעתו כמבואר בשו"ע הנ"ל ואם כונתו לשלם כסף לחברו אינו צריך לזכות לו מיד. ומה שכתב הרא"ש (ונפסק בשו"ע) שצריך לזכות הכסף מיד זהו דוקא ברוצה לשלם בשוה כסף ולא בכסף ממש. וראיתו היא מדברי הנמוקי  יוסף במסכת מועד קטן (ט. מדפי הרי"ף) שמבואר שם בגמ' דף יז' ע"א שריש לקיש נידה אדם שלקח פירות מפרדס חברו שלא ברשות, ומבואר בגמ' שם שעשה שלא כדין שאותו אדם לא היה חייב נידוי. והקשו הראשונים מדוע לא חייב נידוי, הרי כל מי שעבר עבירה חייב נידוי, ותי' הנ"י בשם הראב"ד שפירות העומדים למכירה ודעתו לשלם עבורם מותר לאכלם בלי לבקש רשות מהבעלים, ואפשר שאותו אדם היה דעתו לשלם. והקשה המחנ"א מהמבואר ברא"ש שצריך לזכות את הכסף מיד כשלוקח את החפץ. ותירץ שכשכונתו לתת כסף אינו צריך לזכות מיד, והרא"ש מיירי כשרוצה לשלם בשוה כסף ולכן כתב שצריך לזכות מיד. והנה ברעק"א על גליון השו"ע סי' שנט' ציין לדברי המחנ"א. וציין גם לתש' קול אליהו שחלק על המחנ"א וכתב בביאור דעת הראב"ד שדוקא בפני הבעלים מותר לאכול הפירות אבל שלא בפניו אסור שנראה כגנב, ועוד שמא ישכח לשלם, והרא"ש מיירי כשאינו בפני הבעלים. ולדבריו אין חילוק בין כסף לשוה כסף.

נמצא שלדעת המחנ"א כשדעתו לשלם מותר לקחת לעצמו את המע"ע אף אם אינו מזכה מיד כסף, ולדעת הקול אליהו רק אם מזכה מיד כסף. ויש לדון לדעת הקול אליהו אם יפריש כסף ויניחהו שמור על מנת לתת לעני אך לא יְזַכה את הכסף בקנין האם סגי בכך, שאפשר שכה"ג אין חשש שמא ישכח, ובלקיחת מעשר העני גם אינו נראה כגנב שאינו לוקח פירות המוחזקים ביד אחרים אלא מוחזקים בידיו.

והנה המחנ"א כתב דבריו ע"פ הראב"ד אמנם ראשונים אחרים כתבו תירוצים אחרים לקושייתו ואפשר שחולקים עליו, ובשטמ"ק ב"ק קיג' ע"ב חלק להדיא על הראב"ד. ולפי"ז לדינא קשה לסמוך על דברי המחנ"א. והקול אליהו חלק על המחנ"א אף בדעת הראב"ד ולדבריו מותר רק בפני הבעלים. וע"כ אין לנהוג לכתחילה כדברי המחנ"א ולקחת הפירות בלא לְזַכות מיד כסף תמורתם. ובשעת הצורך שקשה לו לזכות ע"י אדם אחר, אפשר להקל אם ייחד כסף לצורך העני אף בלא זיכוי, ע"פ מש"כ שאפשר שיועיל אף לקול אליהו. ובכה"ג, אף שמייחד כסף, בכל זאת עדיף שיזכה הכסף ע"י אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו, שאף שיש מחלוקת האם מועיל זיכוי על ידם וכנ"ל, מ"מ בצירוף הנ"ל יש להקל ובודאי עדיף מייחוד מעות בלבד.

ז. הלואה מראש לעני

אם אדם יודע שבמשך השנה יהיו לו פירות מעשר עני, יכול להלוות מראש כסף לעני (או גבאי צדקה) ולאחר שיפריש ויזכה לעני באופנים שהתבארו לעיל ינכה את שווי פירות מעשר העני מחובו של העני, ואין צורך להקנות לעני כסף אחר. כן מבואר בגיטין דף ל' ע"א.

ח. דרך נתינת מעשר עני למי שמתקשה בהקנאות

במקרה  והמפריש את מעשר העני מתקשה בהבנת ועשיית ההקנאות הנ"ל (ורבים מתקשים בכך) , יש לסמוך לקחת את פירות מעשר העני לעצמו אף בלא שיזַכה אותם קודם לכן לעני, אלא רק יתן תמורתם כסף לעני. והטעם לזה הוא שדעת הרדב"ז בתשובה (הנ"ל באות א') שאם ידוע שהכהן מסכים שהמפריש יאכל את המתנות ויתן לו דמים מותר. והמהר"י קורקוס חלק עליו וכתב שלא מועיל אלא צריך לתת המתנות עצמם. ובתוך דבריו כתב המהר"י קורקוס: ואפילו יתן דמי כולם היכא דאיכא כהני במתא צריך לקיים מצות נתינה כדכתיבנא דיש מי שרוצה בהן ולא בדמיהן. עכ"ל. נראה מדבריו שאם כל הכהנים היו רוצים את הדמים יותר מאשר את הפירות היה יכול לתת את הדמים (ועיין מש"כ באות א' מהדרך אמונה בשם החזו"א כעין זה). וכפי הנראה בזמננו שמצויים פירות וירקות לקניה בקלות בודאי מעדיפים העניים לקבל דמים יותר מאשר כסף. ואף שאין לסמוך על אומדנא זו לכתחילה, מ"מ בשעת הצורך וכגון  במי שמתקשה בעשיית הקנינים כדין, אפשר לסמוך להקל לאכול את הפירות ולתת דמיהן לעניים בלא שיזכה אותם מתחילה. ומסתבר שיש להפריש כסף מיד בשעת לקיחת הפירות ולשומרו לצורך נתינה שאם לא כן יש חשש שישכח או יתרשל בנתינת הדמים לעניים ויתכן שכה"ג העניים לא מסכימים שיקח את הפירות על דעת לשלמם אח"כ.

ובכל צורת נתינה שהתבארה לעיל כשמזכה או נותן כסף לעניים תמורת הפירות יש לתת את המחיר שעולה לצרכן פרטי לקנות פירות באותו מקום, ואינו יכול לתת מחיר מוזל או מחיר סיטונאי.

ט. מכירי עניים

יש אופן נוסף לתת לעני את מעשר העני והוא ע"פ הגמ' בגיטין דף ל' ע"א דמי שרגיל לתת מעשרותיו לעני מסויים, גם בלי מעשה קנין נחשב כנתינה, ויכול להלוות לו מראש כסף על דעת שבכל פעם שיפריש מע"ע יקח את הפירות לעצמו כנגד החוב שהעני חייב לו. ויתבאר להלן.

גיטין ל' ע"א במשנה: המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין (רש"י: המלוה הזה כשיפריש תרומותיו ימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו בפרעון החוב הזה בשביל הכהן וכו') . ובגמ': ואף על גב דלא אתו לידייהו  (רש"י: בתמיה) אמר רב במכרי כהונה ולויה (רש"י: דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה) ושמואל אמר במזכה להן ע"י אחר עולא אמר . . . עשו את שאינו זוכה כזוכה. ע"כ. ופסק הרמב"ם כתירוץ ראשון ושני (ולא כשלישי) . מבואר שאע"ג שצריך שהכהן יזכה בפירות התרומה, אם רגיל לתת לכהן מסויים אותו כהן זוכה בפירות בלא מעשה קנין. והטעם לזה פירש"י ששאר הכהנים אסחי דעתייהו והוה כמאן דאתי לידייהו דהני. ובתוס' ב"ב קכג: כתבו שזהו מתנה מועטת שאסור לו לחזור בו אף באמירה בלבד ולכן נחשב הכהן למוחזק. ובב"מ דף מט' ע"א כתב רש"י הטעם שבמתנה מועטת אינו רשאי לחזור הוא משום שסמכא דעת המקבל על כך שהנותן יתן לו. והנה במשנה כתוב גם שמלוה את העני, ותקשה קושית הגמ' כיצד זוכה בפירות, וע"כ שתירוצי הגמ' נאמרו גם לגבי מעשר עני. ומוכח מזה שאף לגבי עניים אמרינן שעני שרגיל לתת לו אינו צריך מעשה קנין כדי לזכות בפירות מעשר עני.

והנה בירושלמי (גיטין פ"ג ה"ז) כתבו כבבלי שמיירי במכרי כהונה, והקשו: וכי יש מכר לעני. ומשמע שס"ל שאין דין מכיר לעני. ובמל"מ(פ"ז ממעשר ה"ו) כתב לבאר הירושלמי שדוקא במתנות שיכול בעה"ב לתת למי שרוצה נאמר דין מכירים, שמי שבעה"ב אינו נותן לו מסיח דעתו מלקבל, אבל במתנה שהזכאים לה יכולים לקחת מבעה"ב בעל כרחו אין הסחת דעת של שאר הזכאים, שהרי יכולים לקחת המתנות בעל כרחו. והנה בפ"ו ממתנ"ע ה"י כתב הרמב"ם שמע"ע המתחלק בגורן יכולים העניים לקחת בעל כורחו של בעה"ב. ולפי מה שביאר המל"מ בדעת הירושלמי לא שייך בכה"ג מכיר לעני שהרי יכולים לקחת בע"כ של בעה"ב ואין ביד בעה"ב להחליט לתת לעני מסויים בדוקא, ועל כן לא שייך לומר ששאר עניים מסיחים דעתם. אמנם בבבלי לא הקשו כן ומשמע דס"ל שיש מכיר לעני. אך כתב המל"מ שי"ל שגם הבבלי יודה לירושלמי, ומה שמבואר בבבלי שהמשנה מדברת במכירים הוא לגבי כהן ולוי אבל לגבי עני צריך לבאר באופן אחר. עוד כתב המל"מ שאפשר שהבבלי מעמיד את המשנה במע"ע המתחלק בתוך הבית שבאופן זה יכול הבעלים לתת למי שירצה, והירושלמי מיירי במתחלק בגורן. או שסובר הירושלמי שאף המתחלק בבית יכולים העניים לקחת בע"כ. עכ"ד המל"מ.

והנה הרמב"ם (מעשר פ"ז ה"ו) כתב דין מכיר גם לגבי עניים. ולמש"כ המל"מ שרק היכא שיכול בעה"ב לתת המתנות למי שירצה שייך דין מכיר, צריך לפרש דברי הרמב"ם בבעה"ב המחלק מע"ע בתוך ביתו. ובאחרונים העירו שבתוס' חולין קלא. ד"ה יש מבואר שדעתם שאף מע"ע המתחלק בגורן אין יכולים העניים לקחת בע"כ של בעה"ב. ולדבריהם אף מע"ע המתחלק בגורן יש בו דין מכיר.

ולפי"ז מי שרגיל תמיד לתת מע"ע (לדעת הרמב"ם-המתחלק בבית) לעני מסויים אין צריך לזכות לו ע"י מעשה קנין.

ויש לדון במפריש מע"ע ונותן את הדמים לגבאי צדקה שאפשר שבכה"ג אין דין מכיר. שסברת רש"י ששאר עניים מסחי דעתייהו אפשר שלא שייכת במקרה ונותן לגבאי צדקה שאוסף לעניים רבים ולא לעני מסויים, שהרי העניים אינם מסיחים דעתם, שכיון שהגבאי מחלק את מה שמקבל לעניים נמצא שיתכן שיקבלו פירות אלו (או דמיהם) מידיו של אותו גבאי, ועל כן אינם מסיחים את הדעת מלקבלם. וסברת תוס' שהוי כמתנה מועטת וסמכא דעתיה של המקבל, אפשר שלא קיימת בגבאי צדקה המקבל מאנשים רבים, שמסתבר שפעמים רבות אינו זוכר ממי מקבל ולא שייך לומר שסמכא דעתיה על הנותן, ועוד שכיון שמקבל מאנשים רבים אפשר שלא שייך שסומך דעתו על יחידים מהם, אלא שסומך במעשי הצדקה שעושה על אנשים רבים. ועוד שאפשר שלא נאמרה סברת סמכא דעתיה אלא במי שמקבל את הכסף לעצמו, אבל גבאי צדקה שאינו לוקח לעצמו אינו סומך דעתו על הכסף.

 י. העולה מהדברים:

א. המפריש פירות מעשר עני בכמות מועטת שאין אפשרות לתיתם לעניים עצמם, או שאם יתן לעני יהיה  בזיון עבורו, נראה שרשאי לאוכלם ולתת את שווים לעני ומקיים בזה מצות נתינה. ואין צריך לזכות את הפירות עצמם לעני.

ב. המפריש פירות למע"ע בכמות שיש אפשרות לתיתם לעני, צריך לקיים מצות נתינה ע"י נתינת הפירות ואינו רשאי לתת דמיהם בלבד.

ג. מקיים מצות נתינה בין שנותן לעני ובין שנותן לגבאי צדקה. ויכול לקיים נתינה ע"י שמזכה הפירות ע"י אדם אחר (ואין צריך להודיע לעני) .

ד. יכול לְזַכות ע"י קנין הגבהה שיעשה אדם אחר בפירות. אין לזכות ע"י אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו.

ה. יכול לְזַכות הפירות ע"י שיעשה גם קנין חצר וגם קנין אגב, ואחד משניהם נראה שיועיל.

ו. אופן עשיית קנין חצר ואגב: אדם אחר יתן לו פרוטה וישכור עבור העני את הקרקע שתחת הפירות. ואת הכלים בהם מונחים הפירות – וכן את המטלטלין שנמצאים בין הפירות לקרקע – ישכור בקנין אגב. ויקנה את הפירות לעני בקנין חצר או בקנין אגב, בקנין שמועיל משניהם.

לפני קבלת הפרוטה יאמר נוסח זה: תמורת הפרוטה הריני משכיר לעני פלוני (או לגבאי צדקה פלוני) את הקרקע שתחת פירות המעשר עני שהפרשתי. ואגב הקרקע הריני משכיר לו את כל המטלטלין שתחת פירות המעשר עני. והריני מקנה את פירות המע"ע לעני פלוני בקנין חצר או בקנין אגב קרקע, הקנין שמועיל משניהם.

ז. לאחר שזיכה הפירות לעני  [או לגבאי צדקה]  , נראה שיכול לקחת הפירות לעצמו ולְזַכות (ע"י אחר) מיד את שווים בדמים לאותו עני, ואין צריך לבקש רשותו או להודיעו על כך, ולאחר מכן רשאי לאכול הפירות. את הכסף יתן לעני  [או לגבאי צדקה]  שזיכה לו.

ח. אם אין אדם אחר שיכול לזַכות על ידו את שווי הפירות, נראה שיכול בשעת הצורך (לאחר שזיכה הפירות ע"י אחר כמבואר לעיל) לזכות על ידי אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו. ואם אינו יכול לזכות גם על ידם, יכול בשעת הדחק לייחד כסף בשווי הפירות ע"מ לתיתו לעני, ואח"כ לאכול הפירות.

 ט. במקרה ומתקשה בהקנאות הנ"ל נראה שיכול לסמוך ולאכול את הפירות ולתת שווים לעני, ומ"מ קודם שאוכל את הפירות ייחד כסף בשווי הפירות ע"מ לתיתו לעני. ויכול לתת הכסף לאיזה עני שירצה.

י. יכול להלוות מראש כסף לעני ע"מ שיפרע החוב מפירות מע"ע, ולאחר שיַקנה לו את הפירות יכול לקחת הפירות לעצמו ולנכות מהחוב את שווים.