הבא: סימן י"א עוד בענין דעת מרן רבינו בדבר הגבול הדרומי <<

שביעית סימן י'

בענין גבול הדרום מזרחי של ארץ ישראל

לפני כמה וכמה שמיטות הועלתה השאלה של קליטת תוצרת בשנת השמיטה מן הישובים הדרומיים לים המלח, ודעת מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל היתה שאסור לעשות כן, ומותר ליטול תוצרת רק ממקומות הסמוכים לאילת שעל דבר זה יש עדויות שמרן החזו"א זצוק"ל התיר ליטול משם תוצרת בשנת השמיטה. ודברי מרן רבינו זצוק"ל לא נאמרו מכללא, אלא כך הי' מורה ובא לכל אשר שאל בענין זה, ואין צורך להאריך בדבר, רק מכיון שמסיבות שונות יש הנבוכים בדבר – כתבנו הדברים הפשוטים.

א. ים המלח

 בפרשת מסעי נתחם גבול אר"י למצוותיה, (עיין רש"י פרק לד ב וכפו"פ פרק יא) ושם (פרק לד פסוק ג) נאמר, "והי' לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים" וגו'. ובספר יהושע (פט"ו), בתחום גבול שבט יהודה נאמר, "ויהי להם גבול נגב מקצה ים המלח מן הלשון הפונה נגבה ויצא אל מנגב למעלה עקרבים ועבר צנה ועלה מנגב לקדש ברנע" וגו'.

הרי שהגבול יוצא מלשון דרומית ("מן הלשון הפונה נגבה") מזרחית ("מקצה ים המלח קדמה", עיין תרגום ירושלמי במדבר שם) – משם "נסב הגבול", כלומר, פנה לכוון דרום-מערב "למעלה עקרבים".

"ים המלח" הינו אחד המקומות הבודדים בארה"ק שאין ספק בזיהויו. אמנם קיים קושי לקבוע בדיוק את נקודת הסיום המזרחית והדרומית של ים המלח, הואיל ולפי הרשימות והמדידות שבימינו – פני ים המלח נשתנו בצורה משמעותית אפילו במשך מאה השנים האחרונות (ולא רק בגלל חציבת המלח מהים), והפער בין הגבהים השונים הידועים לנו של הים, נע בין מינוס 370 מטר למינוס 400 מטר (מתחת לפני הים). התנודות בגובה הים מתבטאות גם באורך וברוחב ים המלח, ככל שהמים גבוהים יותר כך שטח פני ים המלח מתרחב בצורה משמעותית. הדבר משתקף בעיקר באורך האגן הדרומי של ים המלח בהיותו הצד הרדוד יותר של הים (מספר מטרים). ואכן גם אותם שרצו להתיר אספקת ירקות ממקומות מוגדרים בדרום מזרח ים המלח, הרגישו בקושי זה, אלא שהגיעו למסקנה כי יש לחוש לחומרא לכל היותר עד איזור מפעלי ים המלח (משנת יוסף). אכן קביעה זו הינה רק בגדר השערה, שכנגדה ישנם השערות אחרות. לדוגמא, חוקר אחד כותב "כי הים יכול היה להיות מוצף בצורה ניכרת כך שגבולותיו חרגו בהרבה מעבר לגבולות שהיו במאה זו, וזה היה כנראה המצב לפני שמונה מאות שנה" (ד"ר י. רונסון, ים המלח בהלכה, תחומין ה). ולא באנו לילך בתר המחקרים, אולם כשאין לדברים סתירה לדברי חז"ל הקדושים, האם לא מוטל עלינו לחוש לחומרא לדבריהם, ואם קשה לקבוע היכן היה גבול ים המלח לפני כמה מאות שנה שבעתיים קשה לקבוע גבול ים המלח בזמן מתן תורה, ובפרט כאשר בספר יוסיפון כתב, שים המלח השתרע עד צוער, ואם נקבל את ההנחה הרווחת אצל החוקרים שצוער הוא כפר צפי הנמצא כיום כמה ק"מ דרומית מזרחית לים המלח, הרי שהים הגיע בעבר לנקודה יותר דרומית מזרחית מכפי שהוא כיום, ונמשך הרבה לצד מזרח, ומכאן שגובהו היה גבוה מאשר היום, וברור שבגובה כזה כיסה הים עוד שטחים גם בדרום ובמזרח מעבר לגבולותיו הנוכחים, ובזה מתבארים אף דברי התרגום ירושלמי, כי הגבול התחיל מ"לשון דרומית מזרחית של הים". כמו שאנו מוצאים במפות של הולכי דרכים עד לפני כמאתים שנה דלשון הים הינה בכיוון מזרח, וכן נקטו במור וקציעה ועוד אחרונים.

ב. המשך הגבול מים המלח

אף אם יבורר גבול ים המלח הרי יש לדון כיצד ממשיך קו הגבול מים המלח. יש מי שכתב כי בהכרח לקבוע שהגבול ממשיך מערבה מים המלח בזוית שלא תעלה על 45 מעלות, שאם לא כן לא היתה התורה קובעת את ים המלח כנקודה דרומית, שהרי יש נקודות דרומיות ממנה. (אמנם אם הזוית קטנה מ-45 מעלות הרי הכוונה שכל שאר המקומות הינם מזרחיים ממנו). ואם קבלה היא נקבל, אולם לדין יש תשובה. ורבים מן הדנים בדבר על טהרת הקודש, כמו האדמת קודש, סבורים שהגבול היה יורד דרומה בקו שנוטה אך מעט מערבה לאורך עשרות ק"מ, יתירה מזו, הגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל שקבע את גבול הדרום באיזור אילת, ודאי סבר שכאשר הגבול נמשך דרומה בנטיה למערב אין סתירה בכך שים המלח הינו נקודת גבול, כי התורה קובעת את ים המלח כגבול דרומי מזרחי, אבל דרום – מערב ממנו ישנם עוד נקודות רבות בתוך תחום ארץ ישראל. ואם נצרף לזה מה שכתבנו (לעיל) לגבי גבול ים המלח, הרי יש לזה נפק"מ לגבי המשך תיחום ארץ ישראל, שהרי אם נקודת הגבול של ים המלח עוברת בקו האורך המזרחי של ארץ ישראל, והתורה קובעת את קצה ים המלח כגבול דרומי של ארץ ישראל, ואפילו אם הוא "נסב" כלומר פנה אחר כך לכיוון דרומית מערבית למעלה עקרבים, הרי מסתבר שמעלה עקרבים איננה דרומית בצורה משמעותית מים המלח, שהרי התורה קבעה את ים המלח כגבול דרום, ואם מעלה עקרבים היתה הרבה יותר דרומית התורה היתה מציינת את מעלה עקרבים כגבולה הדרומי של ארץ ישראל, אולם אם קצה ים המלח הינו מזרחית מקו האורך של ארץ ישראל, הרי קביעת התורה להיותו גבול הינה דווקא בנקודה המזרחית דרומית, ויתכן שהנקודה השניה – מעלה עקרבים הינה דרומית באופן משמעותי מים המלח לצד מערב. ואכן לא מצאנו איזו שהיא הגבלה לגבי ירידת הגבול דרומה, וכל שהירידה תהיה בנטיה מערבה יכול הגבול להמשיך דרומה. אלא שיש לברר כעת מהי נקודת הגבול השניה שאחרי ים המלח.

כדי להמחיש את השינויים האפשריים בגבול מובאת כאן סקיצת מפה.

מקרא: קו מס' 1 יוצא מהקצה מערבי-דרומי של ים המלח – בזוית של 45 מעלות מקו מזרח – מערב, וזאת לפי ההנחה שלא יתכן לפרש "ונסב" בזוית כהה יותר מכך. קל לראות שאם נעתיק את הקו שיצא מקצה המזרחי-דרומי של ים המלח יתווספו שטחים רבים לגבול ארץ ישראל, וכ"ש אם יעתיקוהו לצפי (שיתכן שהיתה בעבר קצה ים המלח).

קו מס' 2 הוא הגבול שציין ה"אדמת קדש". נראה ברור שלא קבל את ההנחה שהגבול אינו פונה בזוית כהה יותר מ-45 מעלות.

קו מס' 3 הוא כזוית של גבול האדמת קדש אך מועתק מזרחה ויוצא מצפי.

ג. מעלה עקרבים

גם קביעת מקום נקודת הגבול השניה שבתורה, מעלה עקרבים – איננה ברורה כלל ועיקר, בעל תבואות הארץ קובע את מיקומה בג'בל חנזירה (כ-30 ק"מ דרומית מזרחית מים המלח), אחרים קובעים את מיקומה במעלה עקרבים של היום (כ-45 ק"מ דרומית מערבית מים המלח), הגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל (עיר הקודש והמקדש ח"ג עמ' רמח עפ"י תבוה"א דף כד-כה ובהמשך בעמוד רסד). קובע את מעלה עקרבים באיזור אילת של היום (כ-140 ק"מ דרומית לים המלח). [נדמה שיש לציין כי היו שאמרו כי מה שהגרי"מ טוקצ'ינסקי קבע את עקבה כמעלה עקרבים בטעות יסודו, כי הוא פירש את המילה "עקבה" המופיעה בתרגום הרס"ג כמעלה עקרבים, ולדעתם אינו נכון, שהמילה "עקבה" ברס"ג הינה תרגום למילה "ונסב" ולא שם מקום. ולא היא, המעיין בספרו (בהוספה לפרק יט) יראה שהביא עוד כמה טעמים לקבוע את מיקום מעלה עקרבים סמוך לאילת. ועיין עוד בספר אור לציון שביעית (עמ' עט ד"ה ואף)].

הרי לנו שלש נקודות – המרוחקות זו מזו אשר החוקרים ניסו לקובעם כמעלה עקרבים, וכבר כתב מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א בדרך אמונה, (תרומות פ"א ה"ז בה"ל ד"ה מאשקלון) שכל מה שכתבו בזה המלקטים, דבריהם הם השערות נסמכות על שמות הערביים שקורין למקומות ההם, ואין מזה ראי' נכונה לסמוך על זה. והן הן הדברים שכתב מרן החזון איש זצ"ל (שביעית סי' ג ס"ק יח) "ועדיין אין אנו בטוחים אם אפשר לסמוך על מפת הארץ שלא דקדקו בדברי חז"ל ושמות הערים ומקומותיהן נשתנו ויש שנמחקו זכרם ובנו על אומדנות". ובהמשך דבריו שם קובע החזו"א (סקי"ט) כי ההסתמכות על שם המקום (ומק"ו על צליל דומה בשמו הערבי של המקום) איננה קובעת, כי  בהמשך הזמן נהרסו וחזרו ונתיישבו ופעמים נעתקו ממקומן הראשון ופעמים נשתנו השמות. (אמנם בזה מצאנו שיש מרבותינו שצירפו ענין שם המקום בזמננו כתוספת ראיה). זאת ועוד, יש מקומות שמצאנו בדברי חז"ל ששני מקומות נקראו באותו השם, ואין מקום העיר שבמקרא שוה למקום כפי שהוא בזמן חז"ל (עיין ירושלמי ריש פ"ו אודות עזה ואשקלון ובפירוש הגר"א שם). ואכן אף החוקרים עצמם מודים שכל דבריהם בנויים על השערות, וראה מה שכתב בר דרומא בקובץ אזכרה (כרך ה), "עם כל ההצלחה המרובה של חקירת ארץ ישראל… אין לנו עד היום אלא תריסר שמות לכל היותר אשר נוכל לאמר עליהם… שהם מכוונים לאמת, ואילו כל השאר היינו תשעים ותשע אחוז של כל הזיהויים אינם אלא בגדר השערה".

ד. האזורים המסופקים

מאחר שהקשיים בזיהוי הגבול הדרומי מונעים מאתנו לקבוע את מיקומו, הרי שלא ניתן ליטול תוצרת חקלאית ממקומות מסופקים, שכן כבר הכריע מרן החזו"א, שלא לסמוך על הספקות בגבולות הארץ, ואפילו לענין ספיחין שאיסורן מדרבנן, כמו שהאריך בכמה מקומות בספרו (סימן ג), וכן כתב הרה"ג ר' משה פלס זצ"ל בספרו נתיב השמיטה (סימן יג), שהחזו"א התנגד להתחשב בספיקות אלו כספק. יעויין שם. ומגדולי הפוסקים זצוק"ל ולהבחל"ח שמענו בטעם הדבר (שהחמיר החזו"א בספק הגבולות אפילו לגבי דין ספיחין שהוא איסור דרבנן, ובפרט בשביעית בזמן הזה – שאיסורה מדרבנן), שמכיון שזה ספק בחסרון הידיעה, קל להיכשל, דאי לא קיימא הא לא קיימא הא, ודאי יתירו מקומות אסורים.

הרי לנו משנה ברורה ממרן החזו"א שלא להקל ולקבוע הגבולות בהשערות ובספיקות ולכן ודאי שאי אפשר להקל ולקבוע שכל המקומות דרומה מים המלח הם חו"ל. וכל שכן שאין לקבוע בסכינא חריפא ולהפריד בין השדות הנמצאים מזרחה לנאות הכיכר או מערבה. ומה שכתב בספר מנחת ירושלים (עמ' קעא) כי לדעת מרן החזו"א השטחים ממזרחו של קצה ים המלח (מזרחה לנאות הכיכר) חשיב חוץ לארץ, זה דבר שאינו מובן שהרי אנו מסופקים היכן הסתיים ים המלח, וגם אין לנו בירור כיצד "נסב" הגבול למעלה עקרבים, ובהמשך דבריו כתב המנחת ירושלים, "אך ראינו בשנים האחרונות כל מיני מחקרים שרוצים להוכיח שים המלח נשתנה הרבה, כל דבריהם בנויים על השערות, גם שמענו ממקצת ת"ח שליט"א דס"ל דהחזו"א סתם לנו הדרך והכריע דאין לסמוך על בירורינו בענין גבולות אר"י, במחכ"ת לא ירדו להבנת דברי מרן החזו"א זצ"ל וכו' דמה שברור ונראה לעיניים כגון הגבול הדרומי מזרחי של א"י ודאי שאפשר לסמוך על זה". גם דברים אלו אינם מובנים, הלא מרן החזו"א אסר במקומות שעליהם יש השערות מוצקות שהם חו"ל ולא הסכים להקל בזה, הרי קו"ח בנידון זה שכל מעיין נכוחה יראה שקביעת הגבול בצורה זו הינה קשה שבעתיים, שהרי אנו נזקקים לקבוע שלשה דברים. גבול ים המלח, צורת מעבר הגבול למעלה עקרבים, ואת המקום של מעלה עקרבים. וכבר העידו תלמידי מרן החזו"א זצוק"ל בענין שטחים אלו, וכפי שכתב הגאון הגדול רבי יהודה שפירא (שליט"א) זצוק"ל במכתבו וז"ל, "כל האמור ונכתב בעניני הגבול הן השערות פורחות באויר… ומרן זצ"ל שהעמיד הלכה בדיני א"י לא מצא מקום לקבוע מסמרות, וכתב להחמיר אפי' במקומות שיש בהם קצת חזקה… ועאכו"כ שבזמנינו צריך משנה זהירות". ולכן ברור שמהשטחים בערבה הסמוכים לים המלח אין לועדות השמיטה ליטול תוצרת חקלאית, דלא מצאנו בזה בירור והוראה.

 והן נודע כי כאשר מרן הגרח"ק שליט"א שלח קמיה מרן רבינו זצוק"ל מפת גבולות כולל השטח הדרומי, השיב מרן וז"ל, (הובא בדרך אמונה תרומות פ"א ה"ז) "לע"ד אכתי מידי ספיקא לא נפקי".

להאמור ברור כי לדעת מרן החזו"א זצוק"ל ומרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל  אין לסמוך להקל ליטול תוצרת חקלאית בשביעית מן המקומות הדרומיים לים המלח.

ה. איזור העיר אילת

 אכן על איזור העיר אילת כבר הורה מרן החזו"א שהיא ודאי חו"ל, וכן שמעתי מפי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א (טבת תשנ"ד). וראה באורחות רבינו (ח"ב עמ' שסח) ובקובץ אגרות הגר"ב מנדלסון זצ"ל (אגרת טו), "ר"מ נ"י אמר לי להדפיס שמרן החזו"א זצ"ל החליט שאילת לא הי' בגבולים של כיבוש יהושע". ושם (באגרת כב) "כמדומני גם שמרן החזו"א זצ"ל אמר פעם לידידי ר'… שאילת יש לה דין חו"ל". וגם העיד בפני מי שעסק בעבר בחקלאות שהתיר לו מרן כלאי זרעים באילת. גם לגבי שטחים צפונה מאילת כמו יטבתה מסר הרה"ג ר"ק כהנא זצ"ל בשם החזו"א שיטבתה אין בה איסור שביעית, וראה גם בספר שמיטה כהלכתה להגר"מ שטרנבוך שליט"א (פ"ב סעיף יג).

הרי דלגבי אילת העידו כמה וכמה עדים נאמנים כי לדעת מרן החזו"א הינה חו"ל לגבי שביעית. ולגבי המקומות צפונה מאילת, ההוראה מבוססת על דברי הגר"ק כהנא זצ"ל.

אמנם הי' מי שרצה לטעון שמש"כ בספרו מצוות הארץ (פרק מב בהערה אות כג), היינו לענין איסור ספיחין, ואם כן יטבתה אין בה איסור ספיחין אבל היא נמנית על גבול עו"מ. ובאמת בכל כגון זה יש לחשוש שמתוך שיטענו כי דין יטבתה, פארן ונאות הכיכר אחד הוא, הרי יבואו אחרים להקל בכל שטחי הנגב, והרי זה בכלל את אשר התרת אסרתי ואת אשר אסרת התרתי, ולפיכך נפרש את הדברים.

בספר הנ"ל (שם סעיף י), נאמר עפ"י דברי מרן החזו"א, "אין איסור ספיחין באותן מקומות בא"י שלא כבשום עולי בבל, אבל אין הגבולות ידועים לנו בעדות ברורה שאפשר לסמוך עליה וקל להכשל, ולכן אין להקל בספיחי ארץ ישראל". ובהערה (כג) כתב, "דברי מרן אלה מתיחסים בעיקר לשטחי אר"י… אמנם בסביבות אילת אין ספק שאין זה מקום שכבשוהו עולי בבל, והדבר מסור לחכמי הדור לקבוע הגבולות שאין נוהגים בהם דיני ספיחים". על בסיס דברים אלו רצו לטעון, שהרה"ג ר"ק כהנא זצ"ל – על סמך הוראת החזו"א – הקל בדווקא לגבי דין ספיחין.

אבל האמת תראה דרכה, שמה שכתב שם את דבריו לענין דין ספיחין – הרי זה משום שענין גבולי א"י לגבי שביעית הוזכר רק בסימן העוסק בדיני ספיחין. ויתכן שמחמת זהירותו הרבה, כתב שהדבר מסור לחכמי הדורות לקבוע היכן יש איסור ספיחין, אולם אין כל ספק שדברי הרה"ג ר"ק כהנא זצ"ל, לגבי יטבתה היו לגבי דין שביעית בכלל. וכן מוכח ממה שכתב במכתב להגר"י ליברמן שליט"א, "הנידון הי' בקשר ליבולים שבדרום הנגב ובאותה תקופה הרי הי' מדובר רק על יטבתה ואז נאמר שאפשר לסמוך שאין זה במסגרת הגבולות האסורים, לפי מה שכת"ר כותב לי והדבר נתחדש לי ממכתבו, "מגדולי תלמידי החזו"א נוטים להתיר רק את גרופית ויטבתה" והרי זה תואם למה ששמעתי אני", עכ"ד. מתוך דברים אלו נראה להדיא דדן לגבי איסור שביעית בכלל ולא רק לענין איסור ספיחין וכפי שנהגו גדולי תלמידי החזו"א שנטלו תוצרת חקלאית לועדת השמיטה בבני ברק, ממקומות אלו, ולא נהגו בזה איסור סחורה וקדושת שביעית. (וכמו שהבאנו את מכתבו של הגאון רבי יהודא שפירא (שליט"א) זצוק"ל, טבת תש"מ, "ורק ממקומות הקרובים לים סוף כיטבתה וגרופית").

יתירה מזו, ובהמשך המכתב (הנז"ל) מתריע הרה"ג ר"ק כהנא אודות קניה במקומות מסופקים (המכתב מתיחס למקומות שדרומית לים המלח כנאות הכיכר) וז"ל, "אין המדובר כאן בהיתר ספיחים, המדובר הוא בהיתר עבודה וקדושת שביעית, שהרי על ידי הכוונת אספקת תוצרת משטחים אלה באים להציע ולהמריץ עיבוד שדות אלה". ואם אכן ביטבתה יש מקום להקל רק באיסור ספיחין אם כן מה טענתו כנגד הכוונת זריעה ב"נאות הכיכר" הרי יטבתה אינה טובה הימנה, אלא ברור שיטבתה מחוץ לגבולות כל האיסורים של שביעית. וכן היה ברור במשך כל השנים – לכל מי ששהה במחיצת הגר"ק כהנא זצ"ל שכל המקומות הסמוכים לאילת, לדעת מרן החזו"א, אין בהם איסור עבודה ולא קדושת שביעית.

ובענין מה שיש שרצו להוכיח שאילת בכלל אר"י מכך  ששלמה המלך עשה אניות על שפת ים סוף (מלכים א' ט כו, דה"י ב' ח ז) –  וכל שכבשו דוד ושלמה סמוך לאר"י ה"ז נתקדש (עיין כס"מ ספ"ד מהל' שביעית), ראה אורחות רבנו (ח"ב עמ' שסח) כמה הסברים לכך שאילת לא היתה בכלל מעלי מיסים ולכן חשיבא חו"ל, אפילו למ"ד (ריש פ"ו דשביעית) שמעלי מיסים חשיב כיבוש.

ו.גבול המקומות הדרומיים לדעת מרן רבינו זצוק"ל

כמו שהובא לעיל עיקר דברינו בענין החששות בגבול דרום מזרח של אר"י הינן מכח הוראות מרנן החזון איש והגרי"ש אלישיב זצוק"ל שלא להקל בספק הגבולות, ואף ההיתר ליטול מיטבתה – הינו מכח העדויות של הגר"ק כהנא בשם מרן החזו"א זצוק"ל שהתיר יטבתה וגרופית.

אלא שכיום יש רצף ישובים בדרום הערבה, ובנוסף ליטבתה וגרופית ישנם ישובים נוספים, ונתבקשה הכרעת מרן הגריש"א זצוק"ל עד היכן מותר ליטול בשופי ולהחשיב כחו"ל. וזה ברור שיטבתה וגרופית אינם נקודות גבול, אלא בכלל מקומות הסמוכים לאילת, ולכן יש לברר אם יש ישובים נוספים שהותרו.

והנה כתב הרמב"ם (פי"ח מהל' קידוש החודש הט"ז), שתחום ארצות המכוונות כנגד אר"י הוא מהמעלה ה-30 עד המעלה ה-35. ולכאורה יש בדברים אלו כדי לתחום את קצה הגבול הדרומי של א"י, שכל המקומות שהם מתחת למעלה ה – 30, הינם מחוץ לתחומי ארץ ישראל, והמקומות שהם צפונה ממעלה – 30 יתכן והם בתוך ארץ ישראל. ולפי זה הגבול נקבע דרומית למקומות המסופקים והוא יעבור דרומית מהישוב יהל, וצפונית מגרופית וקטורה (ליד חממות לוטן).

וכבר העירו שהרמב"ם לכאורה סותר עצמו ממה שכתב (שם בפרק יא הי"ז) שירושלים מרכז ארץ ישראל, וגבול הארץ צפונה ממנה 3 מעלות ודרומה ממנה 3 מעלות, דלפ"ז נמצא שארץ ישראל מתחילה במעלה ה-29.

ויש שכתבו ליישב שלדעת הרמב"ם הגבול הדרומי הינו מתחילת המעלה השלושים כלומר ה-29 ונגמר בתחילת המעלה השלושים וחמש כלומר 34, אולם לכאורה קשה לפרש כך שאם ירושלים במרכז אר"י במעלה ה-32, הרי דאר"י מתחלת במעלה ה-29 ומסתיימת במעלה ה-35. ויש עוד לעי' בזה.

וכשהועלתה ראי' זו מדברי הרמב"ם בהל' קה"ח, שמעתי מפי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, דלדעתו כל דברי הרמב"ם בהלכות קידוש החודש הינם אך ורק לגבי ראיית הירח אבל אין כאן ראיה לגבי גבולות הארץ. אולם מצאנו לאחד מרבותינו הראשונים שהביא ראיה זו לענין גבולות הארץ, דיעויין בספר כפתור ופרח (סוף פרק ט בביאור דעת רבי יהודה שכל שכנגד ארץ ישראל חשיב בתוך גבולות הארץ) דהביא דברי הרמב"ם הללו, ונקט דמיירי נמי לענין דיני קדושת א"י, וז"ל "אם כן כל מקום הן בים הן ביבשה לפי חקירת הר"ם ז"ל שגובה קטבו מל' עד ל"ה הנה הוא מכוון כנגד א"י" עכ"ל. הרי דתפס לדבר פשוט דניתן ללמוד את תחום הגבול מדברי הרמב"ם בהל' קידוש החודש, ועפי"ז קבע את הגבולות שבמערב ארץ ישראל, ומכאן למדנו דלדעת הכפו"פ דברי הרמב"ם קובעים לענין גבולות הארץ.

אלא דיש לפקפק, אם המעלות הנהוגות כיום הינן שוות במדויק לציון המעלות שברמב"ם, דהנה הכפו"פ ציין כמה מקומות ביבשת אירופה שהם מתחת למעלה השלושים וחמש, לדוגמא, את "מיורקא" ציין דרומה מהמעלה 35, ולפי המעלות המצוינות כיום במפות, "מיורקא" נמצאת צפונה לה. ואם כן נראה שהמעלות המצוינות בספרי הראשונים אינן שוות בדיוק גמור למעלות הנהוגות בזמנינו – ובזה יש להאריך (וראה מ"ש לקמן בזה).

תבנא לדינא

שמעתי כמה פעמים מפי עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל כי קשה להוכיח בראי' ברורה את תחומי אר"י, ולפי מה שקבע מרן החזו"א זצוק"ל שלא לצרף ספק אר"י לקולא בשביעית, הרי דאי אפשר להקל ליטול משטחים אפילו אם הם במרחק מים המלח. אמנם אחרי שיש לנו עדות שמרן החזו"א זיע"א הקל ביטבתה (כיום מקובל לקרוא לאיזור זה "ערבה דרומית"), שהי' באותה תקופה המקום היחידי באותו איזור, שבאדמותיו גידלו תוצרת חקלאית, מסתבר שבעקבות הוראה זו אפשר ליטול אף צפונה מעט מיטבתה, ולקבוע כי  עד למעלה השלושים ודאי חשיב חו"ל [אף שמרן החזו"א לא התיחס לענין המעלות], שכל הראיה מדברי הרמב"ם היא שכל השטח הזה הינו ודאי מחוץ לגבולות הארץ, ומה שהחזו"א דן אודות יטבתה הוא משום שישוב זה היה הישוב היחידי באיזור. וסבר מרן הגריש"א זצוק"ל דסביבות ישוב זה ניתן ליטול אבל אין ליטול תוצרת ממקומות שהם צפונה מהמעלה השלושים.