הבא: סימן מ"ד ברכת הנהנין אם בעינן לברכה בישיבה <<
או"ח ג' סימן מ"ג
פת הבאה בכיסנין
הנני להשיבך על שאלותיך בענין פת הבאה בכיסנין.
א. הנה בהגדרת פת הבאה בכיסנין מצאנו כמה שיטות בדברי רבותינו הראשונים כמבואר בשו"ע (סי' קסח סעי' ז). ושאלתך הראשונה נסובה אודות חלה מתוקה שבזה נחלקו המחבר והרמ"א דלדעת המחבר פת הבאה בכיסנין היא "עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין לאפיה, והוא שיהיה תערובת מי הפירות או התבלין ניכר בעיסה", ואם אין התערובת ניכר כתב המ"ב דהוי לחם גמור. ואילו לדעת הרמ"א אפי' שנרגש טעם התערובת ה"ז פת גמור, ורק כשיש הרבה מיני תבלין או דבש או מיני מתיקה שקורין לייקעך "שכמעט הדבש או התבלין הם עיקר", מברכים עליהם במ"מ. והוסיף המ"ב בשם הט"ז שבעינן שיהיה מעורב תבלין עד כדי כך שיהיה מינכר התבלין בטעם יותר מהקמח. ועוד כתב המ"ב, דבדבש ושמן וחלב בעינן שיהיו הם הרוב והמים מיעוט "שעי"ז נרגש מהן הטעם הרבה מאד, עד שעי"ז הם העיקר וטעם העיסה טפל", ולכן כתב בבה"ל כנגד זה "שקונים מיני עוגות קטנות שנילוש במעט דבש וביצים והרוב ממים ומברכים עליהם במ"מ ואוכלים בלי נט"י", שאין נוהגים כראוי.
וממרן רבינו הגרי"ש שמעתי דכל שנרגש טעם הדבש והסוכר, מברכים בורא מיני מזונות. אולם ב"חלה מתוקה" מסר לי הרה"ג רי"ש שינברגר שליט"א כי שמע מרבינו מרן זצוק"ל שכל שהרגילות לאוכלה בסעודה הרי זה בכלל לחם, הואיל שדרך בני אדם לקבוע על זה סעודה, ומברכים עליו המוציא. ואכן אחרי חיפוש מצאתי בעזה"י דברים שרשמתי (בחודש אדר א' תשנ"ה) אודות ברכת חלה מתוקה, ובסיום הדברים רשום, "כמדומני שרבינו אמר שמברכים המוציא". ולכאורה עולים הדברים בקנה אחד עם מה שאמר הרה"ג הנ"ל. ולכן בחלה מתוקה גם אם מחמת הטעם הי' ראוי לברך בורא מיני מזונות הרי ס"ל לרבינו זצוק"ל דאם מדובר בחלה שהרגילות שנאפית לצורך סעודה דינה כלחם, ולא נכון מה שמגישים בכל מיני "סעודות מצוה" חלות מתוקות וסבורים שבזה פטורים מנט"י וברכת המוציא.
ב. אמנם מה ששאלת לענין "קרקר" דאין מורגש בו טעם התבשיל כפי שכתבו הרמ"א והמ"ב, בזה סבר מרן רבינו זצוק"ל דאפילו הכי ברכתו במ"מ, מפני שהוא בכלל אותם כעכים יבשים שנפרכים, דאף זה חשיב פת הבאה בכיסנין, וכפי שכתב המ"ב (ס"ק לה) "ואין דרכם לאכול מזה הרבה, לכן אין לו דין פת", ועוד כתב (ס"ק לו) "ואינם עשויין לאכילה ורק כוססין אותם לקינוח".
ג. ולענין קביעות סעודה בפת הבאה בכיסנין. הנה ידוע שקביעות סעודה אינה נקבעת לפי כל אחד ואחד אלא לפי שיעור הרגילות של בני אדם ולא אזלינן בתר דעת האוכל, אמנם בביה"ל (ד"ה אעפ"י) כתב שאם האוכל הוא זקן או נער שאכילתם מועטה יותר הרי נקבע השיעור כפי הרגילות אצלם – כלומר, לפי שיעור אכילת זקנים או נערים.
ובעיקר השיעור הרגיל של קביעות סעודה, הביא המ"ב (סקכ"ד) שתי שיטות, האחת דהוא שיעור של ג' או ד' ביצים, [ומקור המחלוקת בעירובין (פב ע"ב) ועיין בשו"ע (סי' תריב) דאזלינן לחומרא]. והשי' השניה וזוהי גם שי' והגר"א, דהוא כשיעור סעודה קבוע של בוקר וערב, וכמו שמביא החי"א (כלל נד ס"ד) ששמע כן מפי קדשו של הגר"א, שאין קביעות סעודה אלא אם אכל כשיעור סעודת קבע של ערב או בוקר.
ולשיטה הראשונה דג' או ד' ביצים הוא קביעות, הרי ממש"כ המ"ב בהמשך דלכתחילה ראוי לחוש לדעת המחמירים דלא לאכול יותר מד' ביצים נראה דהכריע דהשיעור הוא ד' ביצים. והנה בשיעור כזית הביא המחבר (סי' תפו) דהוא כחצי ביצה, ודעת הרמב"ם דהוא כשליש ביצה (ועיין חזו"א סי' לט סקי"ז), ולפי זה אם נאמר דשיעור הביצה הוא כ-100 סמ"ק יהי' מותר לאכול עד שיעור 400 סמ"ק, אבל אם נחוש לחומרא (ששיעור ביצה לחומרא הוא כ-50 סמ"ק) הרי יש להימנע מלקבוע סעודה כבר ב-200 סמ"ק [ולכאורה יש עוד לעיין אם צריך להחמיר ביחס שבין משקל הפת הבאה בכיסנין לבין שיעור נפח הביצה שזה יצמצם את שיעור הביצים] ובשיעורי ציון (להגרא"ח נאה) כתב (עמ' עב) "ושיעור קביעות סעודה הוא שיעור אכילת פרס שהוא שלש או ארבע ביצים, לכן פחות משלש ביצים ברכתו בורא מיני מזונות, ומשלש ביצים שהוא משקל 168 גרם עד ארבע ביצים שהוא משקל 230 גרם הוי ספק בומ"מ ספק המוציא, ויש ליזהר שלא להכניס עצמו בספק" ואם נצרף לכאן דברי קודשו של המ"ב (הנז"ל), אפשר להקל עד מאתים גרם, שהוא שיעור מזון ד' ביצים.
ושמעתי ממרן רבינו זצוק"ל דודאי צריכים לחוש לשיטת הגר"א – לחומרא, ולכן אין לאכול יותר משיעור ד' ביצים, דבכה"ג לשיטה קמייתא כבר נפיק מברכת במ"מ, ולדעת הגר"א עדיין לא נכנס לשיעור ברכת המוציא. ולמעשה עולים הדברים ששמענו ממרן רבינו זצוק"ל בקנה א' עם דברי המ"ב, דאף שהכרעתו נראית כדעת הגר"א, הרי כתב שלכתחילה לא יאכל יותר מד' ביצים.
ד. אלא דנחלקו הפוסקים אם בחישוב ד' ביצים מצרפינן הדברים שנאכלים עם הפת הבאה בכיסנין כגון בשר וכדו', דלדעת המג"א מצרפים, והברכ"י כתב כנגד המג"א "והמעין יראה שאין ראיותיו מכריעות וגם אני שמעתי שהקשו עליו", ונשאר בצ"ע למעשה.
ובזמנו לפני שנים רבות בא לפני מעשה אצל אחד מאחינו יוצאי ארצות ספרד שעשה שמחה וביקש להגיש לפני המוזמנים פת הבאה בכיסנין מתוך כוונה שיטלו ידיהם, ויצרפו את כל האוכל לשיעור קביעות סעודה. וטענתי כנגדו דהוא נוהג שלא כמנהג אבותיו בשני דברים, הראשון דכתבו האחרונים דלשון השו"ע נוטה דלא הוה קביעות סעודה עד שיאכל כשיעור סעודה קבועה, ועוד הרי רוב בני ספרד נוהגים כדעת הברכ"י ולא כדעת המ"א ואם כן אם יעשה כפי שהוא חפץ יכשיל את המוזמנים בכך שיברכו המוציא ולא מזונות. ובבוא הדברים קדם מרן רבינו זצוק"ל הורה שיכול השואל לעשות כרצונו, ולדעתו אינו רואה בדברים אלו חילוק בין בני ספרד לבני אשכנז. ומסתמא כונתו היתה דאף בן אשכנז לדעת הגר"א אינו יכול לברך. ואף על פי כן אין למנוע מהשואל לעשות כן, שאין זה בגדר לפני עור, דמן הסתם כ"א מהמוזמנים ינהג בזה כפי הוראת רבותיו.
