שאלה
אנו מגדלים בחצר גינתנו תבלינים ועשבי תיבול, חלקם של התבלינים הם תבלינים שבמשפחתנו מקובל לגדל ואינם מצויים בחנויות התבלינים, האם תבלינים ועשבי תיבול ככלל חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות? והאם התבלינים הייחודיים למשפחתנו חייבים בתרומות ומעשרות?
תשובה
דין תרומות ומעשרות בתבלינים תלוי בסוג התבלינים, יש תבלינים הנאכלים בפני עצמם והם חייבים בתרומות ומעשרות, לעומת זאת תבלינים שאינם באים אלא לתת טעם למאכלים פטורים מתרומות ומעשרות. תבלינים הנאכלים בתערובת נחלקו הפוסקים האם חייבים בתרומות ומעשרות, ויש להפריש מהם תרומות ומעשרות בלי ברכה.
חלוקה זאת נכונה גם לגבי תבלינים שאנשים מסוימים נוהגים לגדל ואינם מצויים בחנויות.
להלן רשימה חלקית של תבלינים לפי חלוקתם:
תבלינים הנאכלים בפני עצמם ומפרישים תרומות ומעשרות בברכה:
בצל, כוסברה, לימון, מיזונה ורוקלה [הנקראים עלי ביבי], סלרי, עירית, פטרוזיליה, פרג, שום, שומשום, שמיר, תלתן קייצי [אספסת תרבותית].
תבלינים המשמשים לנתינת טעם ופטורים מהפרשה:
אניס, בבונג, גרניום, הל, זוטה לבנה, זעפרן [כרכום], טרגון, כמון, לואיזה, מרווה רפואית, מליסה, עלי דפנה, עשב לימון, פיגם [רודא], פלפל שחור, פלפל אנגלי, ציפורן, רוזמרין, שיבא, עלי תה.
תבלינים הנאכלים בתערובת ויש להפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה:
איזוב [זעתר], אורגנו, גרגיר, זנגוויל [ג'ינג'ר], חזרת [חריין], קימל, קינמון, קצח, קפה.
ישנם תבלינים שבעדות וארצות מסוימות הם נאכלים ובמקומות אחרים הם משמשמים לנתינת טעם ויש להפריש מהם תרומות ומעשרות ואותם הנוהגים לאוכלם יכולים אף לברך על ההפרשה:
בזיליקום [ריחן, יש להבחין בין הבזיליקום העשבי שמשמש גם למאכל, לבין הבזיליקום העצי שבעיקר עומד לריח ופטור מהפרשה], חילבה [זרעי התלתן, לעומת זאת התפרחת והעלים פטורים מהפרשה לפי שרוב האנשים לא אוכלים אותם ], טימין [קורנית], כורכום, לוויג', מנטה, נענע.
ביאורים
המשנה (מעשרות פרק א משנה א) אומרת: "כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ חייב במעשרות". כלומר, על מנת שגידול קרקע יהיה חייב במעשרות הוא צריך להיות מוגדר כ"אוכל". מה שגדל מן הארץ אך אינו מוגדר כ"אוכל" אינו חייב במעשרות. בגמ' (נדה נ ע"א) מבואר שהגדרת "אוכל" לעניין מעשר זהה להגדרת "אוכל" שמקבל טומאת אוכלין. ולכן יש לדון על תבלינים שאינם נאכלים בפני עצמם אלא משמשים לנתינת טעם, האם הם נחשבים "אוכל" וחייבים בתרומות ומעשרות.
התוספות (יומא פא ע"ב ד"ה שהפלפלין) הקשו סתירה בין הסוגיות האם תבלינים הם "אוכל" ומקבלים טומאת אוכלים וחייבים בתרומות ומעשרות, או שאינם "או כל" ואינם מקבלים טומאת אוכלים ופטורים מתרומות ומעשרות. וכתבו ליישב את הסוגיות שיש מיני תבלין שעומדים רק לתת טעם ותבלינים אלו אינם מקבלים טומאת אוכלים ופטורים מתרומות ומעשרות, ויש תבלינים שראויים לאכילה בפני עצמם וגם משתמשים בהם לתת טעם, כגון בצל, הם מוגדרים כ"אוכל" ומקבלים טומאת אוכלים וחייבים בתרומות ומעשרות (אף במקרים שמשתמשים בהם רק כדי לתבל [תבשילים] וזורקים אותם לאחר הבישול).
התבלין שהביאו התוספות לדוגמא הוא הפלפל החריף, והוא מלמד על התבלינים כולם. בתוספות מובאות שתי שיטות לגבי פלפל חריף יבש מתי הוא חייב בתרומות ומעשרות:
שיטה א' – לאחר שיבשו את הפלפל הוא אינו ראוי לאכילה כמו שהוא, ואם הוא טחון כעפר ומוסיפים אותו לתבשיל כדי לתת טעם בתבשיל, הוא פטור מתרומות ומעשרות, אך אם גבלו אותו במים ומטבילים בו צלי, הוא חייב בתרומות ומעשרות, כיון שהוא נחשב אוכל. (כוונתם שמטבילים את הבשר הצלוי בפלפל השחוק כמו שמטבילים לחם בסלט).
שיטה ב' – פלפל יבש שאי אפשר לאוכלו כמו שהוא לבד, אף שהוא מגובל במים ומטבילים בו צלי, פטור מתרומות ומעשרות.
הריטב"א (נדה נ ע"א) חולק על דברי התוספות וסובר שגם פלפל יבש טחון שאינו ראוי למאכל ומשמש רק לתת טעם בתבשיל חייב בתרומות ומעשרות, כיון שהוא התחייב בתרומות ומעשרות כאשר הוא היה לח והיה ראוי לאכילה כמו שהוא. שחיוב שהיה בו לא פקע ממנו אע"פ שעכשיו הוא ראוי רק לתבלין, [ועיין חזון איש (דמאי סימן טו ס"ק א) שהריטב"א מודה שאם עכשיו הוא לא ראוי למאכל כלל הוא לא חייב במעשרות, אע"פ שהיה ראוי כשהיה לח, אבל כיון שעכשיו הוא עדיין ראוי לתבלין הוא נחשב מאכל, כיון שהיה ראוי לאכילה כשהיה לח]. לפי שיטתו ישנם צמחי תבלין שמשווקים אותם גם יבשים וטחונים שאינם ראויים לאכילה אלא לתת טעם בתבשילים, ומכל מקום צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות אם היו ראויים לאכילה כאשר היו לחים, וכגון פפריקה.
הרמב"ם (טומאת אוכלין פרק א הלכה ו) כתב: "אלו דברים שאינן מקבלין טומאה אף על פי שבני אדם אוכלין אותן, לפי שאינן נאכלין להנאת גופן אלא מפני שנותנין טעם במאכלות או מפני הריח או המראה, ואלו הן הקושט והחמס וראשי בשמים והתיאה והחילתית והפלפלין וחלות חריע וכן כל כיוצא בהן". הרמב"ם לא כתב מה דינם לחיוב תרומות ומעשרות, אך על פי הגמרות שלעיל מה שלא מקבל טומאת אוכלים אינו חייב בתרומות ומעשרות. הרי שלדבריו רק אותן תבלינים הנאכלים להנאת גופן הם חייבים בתרומות ומעשרות [לכאורה הוא סובר כמו השיטה הראשונה בתוספות].
להלכה כתב החזון איש בקונטרס הלכות תרומות ומעשרות (נדפס בדרך אמונה סוף חלק ג ובתשובות וכתבים זרעים סימן א אות ג סעיף ד) "תבלין שנותנין לקדירה כגון פלפלין וכיו"ב פטורין. במה דברים אמורים שאינן ראוין לאכילה בפני עצמן אבל אם אוכלין אותן גם בפני עצמן או שמערבין אותו במשקין ומטבילין בהן פת ואוכלין ממשן חייבין" עכ"ל.
גם תבלין שנותנין אותו לטעם מצינו פעמים שחייב בתרומות ומעשרות וכמבואר לגבי הקימל שיש המזהים אותו כקצח שהרמב"ם פסק (תרומות פרק ב הלכה ב) שחייב במעשרות. ולכאורה אם הוא תבלין שנותנין בלחם כדי להטעימו צריך להיות פטור, וביאר הגר"נ קרליץ זצ"ל (בספר מפרי הארץ חלק ד עמוד קלד) שגרעיני הקימל ניתנים בתוך הפת או מפזרים אותם מעל גבי הלחם הרי הם נאכלים עם הפת ורוצים לאוכלם ביחד. ובפרט לפי המבואר בגמ' (ברכות מ ע"א) שהרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב שאפילו שריחו קשה מכל מקום טעמו יפה ללב, נמצא שתכלית נתינת הקצח בפת הוא לא רק לטעם בלבד אלא גם למטרת אכילה, ולכן הקצח חייב בתרומות ומעשרות. [ולפי זה יש לדון כיום בכרכום וכיו"ב שגילו בהם סגולות רפואיות וכשמכניסים אותם לתבשיל לא מתכוונים רק לשם טעם ומראה אלא גם לאכילה, האם יחשב כתבלין הנאכל או אולי כיון שהוא טחון דק ולא מורגש שאוכלים את ממשו אינו כתבלין הנאכל].
עוד כתב שם לחלק בין תה לקפה, שעלי התה (גם כשגדלו בארץ ישראל) פטורים מתרומות ומעשרות כיון שאינם ראויים לאכילה, ורק מוציאים מהם את הטעם לתוך המים החמים. אבל קפה כיון שרוצים לאוכלו כדי לקבל ממנו את התועלת ואינו רק כדי לתת טעם במים, לכן הוא חייב בתרומות ומעשרות. [המדובר בקפה שגדל בארץ אמנם כיום כל הקפה מיובא מחו"ל].
על פי האמור יש לחלק את דין התבלינים לשלושה סוגים לפי שימושם, כמו שכתבנו בתשובה.