תקלות מצויות בהפרשות ציבוריות

מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 224 – תמוז תשפ"ג
מתוך שיעור שנאמר ביום העיון בבית המדרש 'אמונת אי"ש' ביום ג' כ"ז ניסן התשפ"ג

רבי מיכאל גלעדי שליט"א
מרבני בית ההוראה וראש כולל "זכרון משה" בבית המדרש

כבר עוררו חכמי ישראל שראוי לכל אחד להפריש תרומות ומעשרות מכל מה שנכנס לביתו אפילו שכבר הפרישו בחנות או במפעל וזאת משום שבהפרשות ציבוריות לא יבצר שלא יארע תקלה.

במאמר שלפנינו נביא סוגי שאלות שונים בתקלות שאירעו בהפרשות ציבוריות ונשאלו בבית ההוראה.

ישנן תקלות שההפרשה הייתה טובה אך לאחר ההפרשה אירעה תקלה, כגון שהתערבה התרומה בחולין, וישנן תקלות שההפרשה עצמה לא הייתה כתיקנה כגון שטעו באמירת הנוסח, או שטעו בכמות ההפרשה פיחתו או הוסיפו. פעמים התקלה מחוסר ידיעה כגון שקבעו את התרומת מעשר שלא בתוך המעשר ראשון וכיוצא בזה. וישנן תקלות שכלל לא הייתה הפרשה כגון שהמשגיח שכח להפריש. תקלות אלו הינן תקלות מצויות במערכות ציבוריות וגדולות, ונבאר את החילוק ביניהם לדינא .

תקלה שאירעה לאחר ההפרשה

א. עובדא הוה במשגיח שהפריש כדין, ואחר ההפרשה ביקש מהעובד הגוי שייקח את הארגז שבו היו התרומות ויזרקנו בפח האשפה, והעובד בטעות החזיר את הארגז למקום הפירות ועירבם עם פירות החולין, התקלה התגלתה למשגיח רק לאחר שכבר העמיסו את הסחורה על המשאית .

הנה באופן שהתערבה התרומה בפירות החולין והיה מאה כנגד התרומה אזי התערובת מותרת כיון שתרומה בטלה באחד ומאה. אמנם בדרך כלל אין מאה כנגד התרומה לפי שהתרומת מעשר שניטלה היא כעת בתוך המאה. ולהוסיף שיהיה יותר מאחד ממאה אסור שהרי הלכה פסוקה שאין מבטלין איסור לכתחילה, ואפילו אם יעבור ויוסיף כבר כתב החזון איש (דמאי סימן טז ס"ק טו) דלא יהני הביטול להתיר את הפירות, כיון  שאסור למי שנתבטל בשבילו כמבואר ביו"ד (סי' צט סעי' ה). ובהגהות רע"א שם ציין לדברי הריב"ש (סימן תצה) שלקונה הוי כמי שנתבטל בשבילו וכמבואר בהערה באריכות^[1].

ובמקרה כגון זה העצה בדרך כלל היא להשאל על התרומה ולהפריש פעם נוספת .

אך כאן שההפרשה נעשית על ידי משגיח יש לדון מי יכול להשאל האם המשלח שהוא בעל הפירות, או השליח שהוא המשגיח. ועי' בפתחי תשובה (יו"ד סימן שלא ס"ק ו) שהביא מחלוקת בזה שדעת המשנת חכמים שהשליח אינו יכול להשאל לפי שכבר עשה שליחותו ובטל מלהיות שליח, וכן דעת הבאר יצחק (יו"ד סימן כח א, ז) והאחיעזר (ח"ב סי' לז, ה). ועיין בדרך אמונה (פ"ד מהל' בכורים צה"ל ס"ק תפג) שהביא בשם החזון איש שבוודאי שרק המשלח יכול להשאל ולא השליח. ומאידך דעת העונג יו"ט (יו"ד סי' קיג) והמקדש מעט (הלכות חלה סי' שכג ס"ק יא) שהשליח יכול להשאל. והחתם סופר (יו"ד סי' שכ) סובר ששניהם יכולים להשאל .

והנה בהפרשות ציבוריות במפעלים ובתי אריזה בדרך כלל במציאות כמעט שאין אפשרות שהמשלח ישאל, לפי שעל פי רוב אינו נמצא כלל במקום, ומאד קשה להשיגו ולהודיע לו שישאל ,מה גם שלרוב הוא אדם שאינו שומר תורה ומצוות ואינו מבין מה צריך לעשות. וממילא לכאורה אין תקנה לחולין שהתערבה בהם התרומה.

ונראה שדין משגיח כשרות שונה משליח רגיל, שהרי טעם הסוברים שאין השליח יכול להשאל הוא משום שכבר נגמרה שליחותו אחרי שהפריש, וממילא אין לו את הסמכות להשאל. אבל במשגיח כשרות אין השליחות שלו להפרשה גרידא, אלא השליחות שלו היא לדאוג שהפירות יהיו מתוקנים לאכילה, וכיון שאירעה תקלה והפירות לא מתוקנים בגלל שהתרומה התערבה בהם, נמצא שעדיין שליחותו נמשכת עד שיתוקנו הפירות, ומשום כך יש להורות שהמשגיח יכול להשאל.

אמנם בנד"ד שהמשגיח גילה שהתרומה התערבה בפירות רק לאחר שהמשאית נסעה, ישנה שאלה אחרת שהרי לאחר שישאל הוא יפריש מחדש ונמצא שמפריש שלא מן המוקף, ויש לדון האם שליח שהפריש שלא מן המוקף הפרשתו הפרשה .

דהיינו, הלכה פסוקה היא שמי שהפריש שלא מן המוקף אפילו שעשה איסור מכל מקום הפרשתו הפרשה כמבואר ברמב"ם (הל' תרומות פרק ג הלכה יז), אמנם כששליח מפריש יש לדון שאין הפרשתו חלה, ויסוד הדברים הוא שכל שהשליח עשה את השליחות בעבירה, כיון שאין שליח לדבר עבירה, ממילא השליחות בטילה .

ויסוד זה מבואר בטורי אבן (חגיגה י, ב) שכתב שאם שליח נשלח באופן שאסור להפריש, כגון שהפריש מהרע על היפה או שהקדים מעשר לתרומה, מכיוון שהמצווה נעשית בעבירה ואין שליח לדבר עבירה – גם השליחות על המצווה בטלה.

אלא שיש לחלק ולומר שכל האמור שהשליחות לא חלה אם נעשית עבירה, הוא רק כאשר המשלח ציוה לעשות את ההפרשה בעבירה, שבזה אמרינן דאין השליחות שלו חלה כיון שאין שליח לדבר עבירה, אמנם כאן המשלח לא ציוה לשליח לעשות את ההפרשה בעבירה, אלא מינה אותו שליח להפריש, והשליח מדעת עצמו הפריש בעבירה, ובזה יש לדון שכיון שלא שלח אותו לעשות בעבירה השליחות קיימת.

ומצינו שנחלקו בזה האחרונים, הנודע ביהודה (קמא אבן העזר סי' עה) נשאל במי ששלח שליח לתת גט לאשתו, והשליח נתן לה גט בעל כרחה [הדין הוא שאסור לתת גט לאשה בעל כרחה ויש על זה חרם דרבינו גרשום כמבואר בשו"ע (אבהע"ז סימן קיט ס"ו)], והשיב הנודע ביהודה שכיון שהשליח עשה עבירה בנתינת הגט השליחות בטלה והאשה אינה מגורשת. אמנם הקצות החושן (סי' קפב ס"ק ב) פליג עליו והוכיח מכ"מ שכיון שהמשלח לא אמר לשליח לתת גט על כרחה השליחות קיימת .

ולפי זה בנד"ד לפי הנודע ביהודה לא יהני שהשליח יפריש מחדש כיון שהוא מפריש שלא מן המוקף שזה אסור ממילא שליחותו בטלה.

אמנם נראה שיש לחלק בין האיסורים, ויש לומר שהפרשה שלא מן המוקף אינה נחשבת כל כך כעבירה לעניין שתיבטל השליחות, שהרי מבואר בראשונים )יבמות צג, א( שהתירו לתרום שלא מן המוקף לצורך עונג שבת ויו"ט, ואם הפרשה שלא מן המוקף הוא איסור ממש, וכי יתירו לעשות איסור בשביל כבוד שבת ויו"ט. ועי' בריטב"א ב"מ (לח, א) שכ' בשם אית מפרשי שכאשר יש בביתו פירות טבל והוא לא בביתו וחושש שבני ביתו יאכלו, מותר לו לתרום שלא מן המוקף כדי שבני ביתו לא יכשלו. וכן השיטה מקובצת (ב"מ יא, א) ובספר הישר (סי' תקג) כתבו שבשעת הדחק תורמים שלא מן המוקף. וחזינן מכל הנך שאין זה איסור כל כך אלא שיש מצוה לתרום מן המוקף.

אמנם בנד"ד הרי מצינו בעירובין (לב, ב) שחבר שנתן לעם הארץ פירות טבל, עליו להפריש עליהם שלא מן המוקף דניחא לחבר ליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבא .

[ובפרט למבואר בתוס' בשבת (ד, א) שהדין שניחא ליה לחבר ליעבד איסורא קלילא נאמר בכה"ג שעל ידו נגרם המכשול, וה"ה הכא]. ולפי זה יש לומר שגם הנו"ב יודה שכיון שכך צריך לעשות אין זה נחשב עבירה, וממילא השליחות חלה^[2].

ולכן לדינא השליח יכול להישאל ולהפריש שוב אף שהבעלים לא נשאל והמשגיח מפריש שלא מן המוקף.

ב. תקלות שהיו בהפרשה עצמה

א. מעשה היה במשגיח שטעה וקבע את התרומת מעשר שלא בתוך המעשר ראשון, כך שהתרומת מעשר לא חלה, מכיוון שצריכה להיות מתוך המעשר ראשון.

ונבאר את הדברים, הנה מצינו מחלוקת בראשונים האם אפשר להפריש תרומת מעשר קודם מעשר ראשון, שדעת הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה כ) נראה שאפשר וז"ל הרמב"ם "אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות, ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני, הרי זה לוקה משום אוכל טבל. ואין בו מיתה שאין עוון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר". ומבואר שאפשר להפריש תרומת מעשר בלא שהפריש קודם את המעשר. וכן מדויק ברמב"ם )פרק ט ממעשר הלכה ה( וכן דעת החינוך. אמנם בר"ש (חלה פרק ג משנה ח ובבכורים פרק ב משנה ג) מבואר שלא מהני. ועי' במנחת חנוך (מצוה רפד, ב) ובאפיקי ים (סימן יא) ובהר צבי (זרעים ח"א סי' סד) מש"כ בזה.

ובדעת הרמב"ם שאפשר להפריש תרומת מעשר בלא מעשר ראשון, צריך להבין הרי התרומת מעשר היא מתוך המעשר ואיך מועיל להפריש תרומת מעשר שלא מן המעשר ראשון. ועי 'בחזון איש (דמאי סי' א ס"ק ה) שעמד בזה וביאר שהטעם שמהני משום שתרומת מעשר הוא חובת הכרי ולא חובת המעשר. [והגר"ד לנדו שליט"א ביאר שהכוונה שהפירות טבולים לתרומת מעשר הוא רק עד שיתן ללוי, אבל אחר שנתן ללוי אין הכרי טבול לתרומת מעשר ורק המעשר ראשון טבול, ומשום כך לא מצינו שצריך הישראל לשאול את הלוי שנתן לו את המעשר ראשון האם הפריש תרומת מעשר לכהן כדי שהפירות יהיו מותרים באכילה.] אמנם נראה שאף לדעת הרמב"ם דין זה שאפשר לקבוע את התרומת מעשר בכלל הפירות ולא רק במעשר ראשון עצמו הוא רק קודם שהפריש מעשר ראשון, אבל אם כבר קבע את המעשר ראשון בפירות אין אפשרות לתת את התרומת מעשר ממקום אחר. ולכן בנד"ד התרומת מעשר לא חלה^[3].

וכאן שהפירות לפנינו בזה המשגיח צריך לתקן ולהפריש תרומת מעשר מתוך המעשר ראשון, ואם יודע היכן מונח המעשר ראשון אזי יקח משם עשירית ויקבענה תרומת מעשר ,אך אם התערב לו ואינו יודע היכן צפונם של הפירות ששם נעשה המעשר ראשון, יש לו להשאל על ההפרשה ושוב פעם יפריש מתחילה כדין.

[ועובדא הוה באחד שרצה לתת ללוי אתרוג מהודר למעשר ראשון, ואם יקבע בתוכו את התרומת מעשר ויוציאנו הרי שהאתרוג יהיה פסול, ואם ישאיר את התרומת מעשר בתוכו אין יוצאים בו לפי שאינו ראוי לאכילה, ולכן קבע את התרומת מעשר בפרי אחר שאינו מתוך המעשר ראשון, וגם בזה הדין הוא שהתרומת מעשר לא חלה כיון שקבע אותה שלא בתוך המעשר ראשון.]

ב. עוד תקלה מצויה, שהמשגיח מפריש פחות מאחד ממאה שהיא הכמות הנצרכת לתרומה ותרומת מעשר, טעות זו מצויה כאשר אין משקל מדויק ולוקח לפי השערה, או לפי מספר משטחים, ומתברר פתאום שישנם יותר משטחים, ורק אחרי ההפרשה שם לב שהפריש פחות מאחד ממאה. או אופן אחר – מבין השאלות שהגיעו לבית הוראה, שלקח ארגז ולא בדק את טיב הפירות שבו, והפריש אותו לתרומות, אך בעת שזרק את הארגז לפח האשפה ראה שיש שם גם פירות רקובים שאינם ראויים להפרשה כלל [ואין זה רק בדרגה של פירות שהם מהרע על היפה אלא רע גמור שלא חל כלל], שבזה יש לדון שהתרומה גדולה לא חלה כלל, שהרי אמר היותר מאחד ממאה שיש כאן הרי הוא תרומה גדולה ולא היה יותר מאחד ממאה. ונמצא שהפירות טבולים לתרומה גדולה, ולא יהני שיקח עכשיו משהו קטן לתרומה גדולה כי בזה נמצא שהקדים המעשר ראשון לתרומה, וכאמור לעיל שבכה"ג שהפריש באיסור אפילו שלא נצטווה לפי הנו"ב השליחות בטילה כיון שאין שליחות לדבר עבירה. [וכ"כ גם המעשר ראשון והמעשר שני או עני לא חלו, והפירות הם עדיין טבל עי' משפטי ארץ תרומות פרק יח סעיף יב ובהערה 29]. והעצה בתקלה מעין זו היא ג"כ שישאל ויפריש מחדש^[4]. [וכאן יש לדון בהפרשה החדשה האם מהני להשתמש בפירות הטובים שזרק לאשפה, או שכיון שכבר זרקם נמצא שאינם שלו ואין יכול להפריש מדבר שאינו שלו, ובפרט יש לדון כאשר זרקם לפחים מוטמנים שאי אפשר להוציא את הפירות בדרך רגילה האם מהני להפריש מהם, ואכמ"ל].

ג. הפריש תרומות ומעשרות בעיר העתיקה בירושלים [אין לנו ידיעה ברורה היכן הם גבולות ירושלים שהיו בבית שני ולכן יש לחוש בכל מקום שיתכן שהייתה חומה שיש לזה דין ירושלים] ולא טימא את הפירות קודם לכן, ונמצא שאין יכול עכשיו לחלל את המעשר שני לפי שהלכה פסוקה היא (רמב"ם הלכות מעשר שני ב  הלכה ד) שאין פודין מעשר שני טהור בירושלים. ועי' בהר צבי (זרעים ח"א סי' קטז אות ו) שהביא שהיה מעשה כזה בירושלים והגיע השאלה לרבי שמואל סלנט והורה שאין צריך שאלה ויכול לתרום מחדש כיון שטעה בהפרשה אמרינן לתיקוני שדרתיך ולא לעיוותי ובטלה השליחות. [ויש לדון האם לא חל כלום או שרק המעשר שני לא חל ויל"ע]. ומכל מקום סברא זו אמרינן בסתם שליח, אבל במשגיח כשרות יתכן שדינו כפועל ולא כשליח ובפועל לא אמרינן האי סברא דליתקוני שדרתיך, וכן יש אומרים שדינו כאפוטרופוס שאפילו טעה תרומתו תרומה וממילא כדי לתקן את הפירות יצטרכו להשאל על ההפרשה, וכדלעיל.

ג. תקלה באופן שלא הפריש כלל

עובדא הוה במשגיח כשרות בבית מלון שהביא לו האחראי בערב שבת כמות של פירות אננס שאינם מעושרים כדי שיפריש מהם תרומות ומעשרות, ואמר לו שיכול לקחת פרי אחד לביתו ,והכניס המשגיח את הפרי לתיקו, ומחמת הלחץ של ערב שבת שכח להפריש, ורק לאחר כניסת שבת נזכר שלא הפריש, ושאלתו האם יכול להפריש בשבת מהפרי האננס שבביתו על הפירות שבבית מלון. [מציאות זו שהמשגיח יפריש בשבת תיתכן אם הוא שוהה בסמיכות לפירות, או אם יש לו פירות טבל במקום מסוים שאותם הוא מייחד להפרשה.]

והנה הלכה פסוקה שאסור להפריש בשבת כמבואר ברמב"ם (הלכות שבת פרק כג הלכה ט) וז"ל "אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן". ובהלכה יד כתב "ואין מגביהין תרומות ומעשרות שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש, ועוד מפני שהוא כמתקן אותן בשבת". וכן פסק השו"ע (או"ח סימן רסא א) שבבין השמשות אין מעשרין את הודאי, [ועי' גם בסי' שלט במ"ב ס"ק כה-כו.]

אמנם כדי שלא יכשלו אחרים באיסור אכילת טבל, לכאורה היה מקום להתיר לו להפריש כמבואר בגמ' בעירובין (לב, ב) שמותר לחבר להפריש שלא מן המוקף כדי להציל אחר מאיסור טבל. וה"נ כאן האיסור להפריש בשבת הוא איסור קל כלפי איסור טבל שהוא במיתה, ואפילו בזמן הזה שהתרומות ומעשרות דרבנן ג"כ הוא נקרא איסור חמור. כמבואר בגמ' ביומא (פג ,א) גבי הדין שמאכילין הקל הקל ומוקמינן בטבל דרבנן. וכך מטו משמיה דהחזון איש שהתיר להפריש בשבת באחד ששלח לחבירו מאכל והוא בעיר אחרת כמובא בדרך אמונה (פרק ט ממעשר צהה"ל ס"ק פט).

[וכאן באנו לבית הספק האם המשגיח שמתקן את הפירות יכול אף לתקן את הפרי שיש לו בבית, או דילמא שכל ההיתר הוא כדי להציל אחרים שלא יודעים, ולא התירו לו לתקן למי שיודע. והמקום לספק הוא בדברי התוס' בשבת (ד, א ד"ה וכי) שהקשו מה הגמ' מסתפקת האם מותר לרדות חלה בשבת אם אחד הדביק בתנור, הרי בגמ' בעירובין (לב, א) מבואר שניחא ליה לחבר ליעבד איסורא קלילא שלא יעבור עם הארץ איסורא רבא, ובודאי שנתיר לו לעבור איסור דרבנן כדי להצילו מאיסור חטאת. ותי' התוס' שדוקא מי שגרם לחבירו להכשילו מוטל עליו להצילו מן האיסור ובאופן זה מותר לעבור איסור קל, אך מי שלא גרם אין בזה איסור. ובנד"ד כיון שהוא המשגיח ועליו מוטל להפריש בזה אמרינן שאם שכח יכול להפריש אפילו בשבת כיון שאם לא יפריש הוא גורם להם להכשל באיסור, אך לגבי הפירות שלקח לעצמו והם בביתו אין בזה מכשול, ומאידך י"ל שכיון שמפריש אותם בחד הפרשה מותר].

אמנם דעת השבט הלוי (חי"א סי' פב) שאפשר שבגמ' בעירובין הקילו רק באיסור קל של הפרשה שלא מן המוקף, ולא התירו איסור חמור של הפרשה בשבת, וכיון שמצינו שלדעת הנתיבות בעבירה דרבנן לא עוברים אם עשו בשוגג, לכן אין לאחר לעשות איסור כדי להציל אותם. ועי' בספר אשרי האיש (יו"ד חלק ב פרק עב סעיף ז) משמיה דהגרי"ש אלישיב שהורה שמשגיח ששכח לעשר לא יפריש בשבת, ורק יש עצה להפריש על ידי מופלא הסמוך לאיש. ובהערות שם העיר מדוע לא נימא חטא כדי שיזכה חברך כמו שפסק בב' מאכלים. ועוד העיר על העצה להפריש על ידי מופלא הסמוך לאיש שבמקו"א הורה שלא לסמוך על עצה זו. וכן הביא בהליכות שדה גליון 206 עמ' 34 בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאין להפריש תרומות ומעשרות בשבת אפילו בכה"ג שהוא כדי להציל מאכילת טבלים וכתב שכיון ששניהם דרבנן אין לדחות זה מפני זה^[5].

[1].  דברי החזון איש נסובו על עצה שהציע בספר ארץ חפץ לרבי משה נחמיה כהניו בשנת תרמ"ד להפריש תרומה ותרומת מעשר באופן שיבוטל בתוך ק"א של הפירות. [עיי"ש שהציע כן מחמת שהיו קוברים את התרומות והיו באים הערבים ולוקחים אותם, וכן היה נסיון לתקן לאותם אנשים החסים על ממונם שלא רוצים "לאבד" אחוז ולזורקו לפח].

וז"ל החזון איש (דמאי סימן טז אות יד) "והנה אם היה הנידון בעם הארץ לעצמו ודאי היה ראוי לבחור הרע במיעוטו, ובמקום פיקוח נפש דמאכילין הקל הקל ודאי הדין נותן שאם אפשר להפריש ולבטל התרומה עבדינן, דנקטינן דביטול איסור לכתחילה אינו אלא איסור דרבנן. ומכל מקום אף שמצד ריוח מאיסורא רבא לאיסורא זוטא הדבר מוכרע, אבל יש מקום דנפיק חורבא שאם יזדקק חבר בתיקון זה אתא לאמשוכי ,ורבים יסברו שהדבר בהיתר, ואפשר שיתוספו מקילים בזה מאלה שלא היו מקילים באיסור טבל, וגם גורם התרשלות מעט בשקידת החכמים להסיר מכשלה, ובכגון זה אין ראוי להורות לרבים כיון דסוף סוף הדבר באיסור נגד הדין וההלכה ואין לחברים להקריא שמם על זה כאילו התירו פרושים את הדבר."
עוד כתב החזון איש (שם ס"ק טו) "ומלבד זה דביטול איסור לכתחילה זה הירוס כללי שאפשר הדבר בכל איסורים ובטלו כל האיסורים, אבל בנוסף לזה ב' טעמים שגם בדיעבד יש איסור על התערובת. א .ממה שמבואר ביו"ד סי' צט סעיף ה שאסור למי שנתבטל בשבילו, וכתב הגרע"א בגליון בשם הריב"ש סי' תצה שאם מבטל כלי לכל מי שירצה לקנות אסור לכל קונה. ב. משום שתרומה העולה באחד ומאה צריך להרים ובשבת קמב. מבואר שכל זמן שלא הרים אסור באכילה ועי"ש שהאריך איך שייך לתקן את זה. ועי' עוד במנחת שלמה ח"א סימן ס מש"כ בזה.
והנה למרות שהחזון איש התנגד שישתמשו בעצה זו, מכל מקום העידו שבמקומות מסוימים הורה לעשות כן להציל מאיסור וכמו שכתב בתחילת דבריו שאם הנידון היה בעם הארץ עצמו היה ראוי לבחור הרע במיעוטו. וכך הורה לאחיינו הגאון רבי אליעזר אלפא זצ"ל שהיה רב בחיפה, וכך העידו כשהגיע מרן הגרי"ז סולוביצ'יק זצ"ל לארץ ישראל, בשבוע הראשון שהה בחיפה, ואמר שלא יכינו לו פירות וירקות עד שיראה אם העניין של תרומות ומעשרות מסודר, וכשהכינו לו דג שאלו אותו אם אפשר לשים שמן כיון שהשמן מיוצר במפעל "שמן", ונותן ההכשר הוא הרב אלפא שהוא אחיין של החזון איש ובוודאי הוא מפריש שם תרומות ומעשרות כדין, אבל הגרי"ז לא הסכים לסמוך בלי לשאול קודם לכן. ובשבת פגש הגרי"ז את הרב אלפא ושאל אותו על התרומות ומעשרות במפעל שמן, והשיב לו מיד, זה לא בשביל הרב ,שהרב לא יאכל מהשמן, והסביר במפעל לא נותנים לי רשות לשפוך את התרומות ומעשרות ומונעים ממני לעשר מחמת הפסדים כספיים, וכדי להציל את הציבור שלא יאכלו טבל ודאי דגן תירוש ויצהר, התיר מרן החזון איש בדיעבד שאפריש תרומות ומעשרות ואשפוך חלק מעט מהמעשר ראשון כדי שלא יהא אחד ממאה ואשפוך השאר בחזרה למיכלי השמן ולעשות ביטול ברוב. וביאר שנכון שאין מבטלין איסור לכתחילה אבל בדיעבד זה חל ובמצב הזה כך עלי לעשות, וע"ד מה שאמרו חז"ל ליעביד ת"ח איסור זוטא להציל עמי ארצות מאיסורא רבה, והוסיף שלמרות שיש שיטות שבכה"ג הביטול לא חל, אך הרי אני לא הבעלים ואני בא רק להציל מאיסורים ונתנו לי אפשרות לעשר ולהציל .

[2] .  גם בנידון זה של הפרשה שלא מן המוקף היה פולמוס גדול על מה שעשו בירושלים בישוב הישן שמינו את הגרב"צ ידלר לקנות טבלים עבור כל אותם אנשים שנרשמו לפי אומד מה שעתידים לאכול באותו יום ,ומזה היה מפריש תרו"מ ]באופן שאת התרומה הגדולה ועשירית של המעשר היה קובע בטבלים שקנה, ואילו את המעשר ראשון והמעשר שני או עני היה קובע אצל כל אחד ואחד בפירות שלו[, ועשו כך על פי הוראת חכמי ירושלים ובראשם הראב"ד רבי מרדכי ליב רובין זצ"ל.

אמנם הס"ק הגאון רבי שלמה אליעזר אלפנדרי זצ"ל לא הסכים לעצה זו וכתב כמה טעמים נגד מנהג זה, ועיקר הטעם לאסור הוא משום שמפריש שלא מן המוקף, הובאו דבריו באריכות בשו"ת הסבא קדישא (ח"ג סימן יח), ועיי"ש עוד טעמים אחרים לאסור מצד שמפריש על מה שלא שלו, ועל מה שלא ברשותו, וגם שמפריש מן החיוב על הפטור. ועיין בספר באר רואי (עמוד ש) תשובת הגאון רבי מי"ל רובין זצ"ל שהשיב שאין בזה חשש שאינו ברשותו כיון שאין צריך שליחות ודי בזכיה, וכן אין חשש שישכח להפריש על מאן דהוא, כיון שהוא אדם נאמן ויש לו רשימה בידו, וכן אין חשש של חיוב על הפטור משום שהמעשרות לא נאכלים אין בזה חשש עיי"ש. ]עי' בספר טוב ירושלים תולדות הגרב"צ ידלר (עמ' רא) את השתלשלות הדברים. וכן בקונטרס דברי זיו מהגאון רבי ישעיה וינוגרד שביאר עצה זו בהרחבה, ועי 'גם בספר שארית ישראל (סימן סו), ובשו"ת הר צבי (זרעים א סימן נג) מש"כ בזה.

[3].  עי' באור לציון (ח"א יו"ד סי' כב) שדן בנידון זה שהמשגיח קבע את התרומת מעשר שלא מהמעשר ראשון וכבר שווקו הפירות לשוק האם הם מותרים באכילה, ודן שם האם מהני ספק ספיקא להתירא באיסור טבל שיש לו מתירין והאם אמרינן כל דפריש מרובא פריש, עי"ש.

[4]. והעיר ח"א שלכאורה י"ל שחלה התרומה גדולה כיון שבשעת ההפרשה שאמר היותר מאחד ממאה שיש כאן הרי הוא תרומה גדולה, באותו זמן היה יותר מאחד ממאה בשביל התרומה גדולה, ורק חסר במעשר ראשון שצריך להיות בדיוק עשירית והוא חל על עשירית מהפירות ואם חסר מעט מצינו שאומרים בזהתנאי בית דין. ומ"מ ודאי שיש לחוש לצד שאין כאן תרומה גדולה [עי' בשו"ת הר צבי זרעים (חלק א סימן מט) שדן בכמה שאלות שיש לדון באופן שהיה לו פחות מאחד ממאה.]

[5].  והנה תקלה זו מצויה מאד גם בבתים פרטיים בהפרשת חלה בערב שבת ששכחו להפריש וגם בזה יש לדון אם שלחו לאחרים חלות האם מותר להפריש להצילם מאיסור טבל. אך בחלה ידוע שיש אנשים שמפרישים בעבור אחרים בכל ערב שבת, ואפשר לשואלם אם הפרישו עבור כולם. [ואם נמצא במקום שאין יכול לשאול שמענו שהגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה שאפשר לסמוך עליהם כיון שכך הם נוהגים במשך שנים]. אך בהפרשת תרו"מ אין נוהגים כן. והגר"ד בהר"ן זצ"ל נהג להפריש בברירה כמבואר בקונטרס 'תיקון הטבלים 'שהיה אומר בכל יום לאחר התפילה נוסח הפרשה שכל מה שנשאר מהפירות ויזרק מכל מין ומין בו יהיה התרומות, ואילו המעשרות יהיו בצפון פירות הטבל והמעשר שני בדרומם של כל אחד ואחד והיה מחלל את כל המעשר שני שחל על מטבע.

 אמנם החזו"א )דמאי סימן טז ס"ק יז( כתב שלא מועיל לעשות עצה זו, ובטעם הדברים כתב ג' טעמים:
א. משום שאין ברירה. ב. מפני שאין זה ברור שנקרא זכות. ג. משום שהתרומות לא ראויים לנתינה לידכהן, עיי"ש. כמו כן מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל כתב כנגד היתר זה קונטרס 'לאפרושי מאיסורא' [נדפס בסוף ספר מעדני ארץ תרומות] שבו הוא מעורר מצד כמה וכמה פנים שלא מהני.