שאלה
בעקבות השלג, נסדק ענף באחד העצים שבגינתי, והחל להישבר. האם מותר לקשרו או לתומכו, כדי שלא יתרחב הסדק?
תשובה
מותר לתמוך הענף שהחל להישבר, כדי שלא יתרחב הסדק עוד ולא ימשיך להישבר. אבל אסור לקשרו ולהדקו בחזרה למקומו על מנת שיתאחה מחדש.
הרחבה
במשנה במסכת שביעית (פרק ד משנה ו) שנינו: "אילן שנפשח, קושרין אותו בשביעית. לא שיעלה, אלא שלא יוסיף".
ופירשו הראשונים (רמב"ם, ר"ש ורא"ש), ד'נפשח' היינו 'נסדק', ומותר לקושרו כדי 'שלא יוסיף', כלומר שלא יוסיף להישבר ולהיסדק, אבל 'לא שיעלה', כלומר לא יהדקנו חזרה למקומו כך שיתאחה ויתחבר מחדש אל העץ.
וכן פסק הרמב"ם (שמיטה פרק א הלכה כב): "אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית. לא שיעלה, אלא שלא יוסיף". ופירש מהר"י קורקוס: "ופירוש נפשח, נסדק ונבקע. וקושר אותו שלא יוסיף הביקוע, אבל לא לדבק ולקשור מה שכבר נבקע".
ובביאור החילוק בין לקשרו שלא ישבר יותר, לבין להדקו שיתאחה במקומו, כתב בדרך אמונה (שמיטה פרק א ס"ק קסט), דלקשרו שלא ישבר עוד הוא בגדר 'לאוקמי אילנא', אבל להדקו שיתאחה במקומו הוי בכלל 'אברויי אילנא'.
וכוונתו, שבגמ' (עבודה זרה נ ע"ב, ובמועד קטן ג ע"א) מבואר, 'דאוקומי אילנא, שרי ו'אברויי אילנא' אסור. ופירש רש"י: "אוקומי – שלא יתקלקל מכמות שהוא אבל אינו משביחו. אברויי – מחזיקו ומשביחו".
ובהסבר החילוק, יש שכתבו דההיתר של 'לאוקמי אילנא' הוא משום פסידא. ולדבריהם, גם פעולות שתכליתן היא 'לאוקמי', נחשבות למלאכה, אבל חכמים התירו אותן במקום פסידא. והוי בכלל מה דהתירו חכמים השקאה ושאר מלאכות דרבנן משום פסידא. וכן משמע בפירוש המיוחס לרש"י על מס' מועד קטן.
אבל בהרבה ראשונים משמע דגדר ההיתר הוא, דפעולה שתכליתה 'לאוקמי' אינה נחשבת למלאכה. ולדבריהם, אף שלא במקום פסידא יהיה מותר לעשותן. וכן משמע בדברי רש"י (עבודה זרה שם ד"ה אבל, וכן ברש"י מכת"י מועד קטן שם), וכן איתא בהדיא בריטב"א (מועד קטן שם), וז"ל: "סתומי פילי שרי, פי' שאינו אלא לאוקומי בעלמא שלא יכנס השמש בין הבקעים, ולא חשיבא עבודה. אבל יש קשקוש לחזק האילן ולהשביחו וחשיבא עבודה ואסיר". וכן כתב החזו"א (שביעית סימן יז ס"ק יט בד"ה מה זריעה).
וכתב החזו"א (שם ס"ק כו בד"ה ויש לעיין), דהגם שלענין שבת ודאי גם מלאכה דלאוקמי הויא מלאכה, בשביעית אינה מלאכה. ומפרש החזו"א את החילוק: "דאוקמי אילנא דשרי אינו אלא בשביעית, שתכלית האיסור הצמיחה. אבל בשבת שתכלית האיסור טורח האדם במלאכה, אף אוקמא אילנא בכלל נוטע, וכדאמר בירושלמי שבת פ"ז ה"ב דגם מזהם ומתליע וסך ומנקב ועושה בתים חייב משום זורע".
ונשוב לנידון דידן, לקשור הענף כדי שלא יוסיף להסדק יותר, הרי זה בכלל 'לאוקמי', שכל כוונתו היא להצילו שלא ינזק יותר. ומותר לעשות כן, או משום פסידא או משום דאין זה חשוב מלאכה. אבל להדקו חזרה למקומו הרי זה בכלל 'לאברויי', שהרי כוונתו לתקנו ולהועילו, וזה אסור.
אמנם בביאור ההלכה (שם פרק א הלכה כב ד"ה אילן) כתב דאפשר לפרש בדרך אחרת את החילוק בין לקשרו שלא יוסיף לבין להדקו למקומו. דיש לומר דקשירה שלא ישבר אינה מלאכה כלל, שהרי אינו פועל מאומה בענף, ואינו אלא כמושיב שומר. ואין צריך בזה להיתר של 'לאקומי אילנא'. וכתב בביאור הלכה דנפקא מינה בין הפירושים לענין שבת. דאם היא מלאכה רק שהותרה בשביעית משום שהיא בכלל 'לאוקמי', הנה בשבת וודאי היא אסורה, וכמו שנתבאר לעיל דבשבת אין כל היתר ב'לאוקמי'. אבל אם אינה בגדר מלאכה כלל, ואינה אלא כהושבת שומר, גם לענין שבת לא תחשב מלאכה.
