תמוז תשפ"א – קרבה שנת השמיטה

קרבה שנת השבע שנת השמיטה

מאמר מתוך דיוור חודש תמוז תשפ"א

החל מחודש זה ואילך, וכן במשך שנת השמיטה הבאה עלינו לטובה, נעסוק בעזרת ה' בדיני שביעית.

דין 'תוספת שביעית' (שאינו נוהג בזמננו)

שנת השמיטה לעבודות הארץ מתחילה בראש השנה של השנה השביעית, ומסתיימת בראש השנה של השנה השמינית.

הלכה למשה מסיני, שאסור לעבוד בקרקע שלושים יום קודם ראש השנה. וזו היא 'תוספת שביעית' שנתבארה במסכת שביעית (פרק א וב). אמנם הלכה זו נאמרה אך ורק בזמן שבית המקדש קיים. בזמן הזה שבעוונותינו אין בית המקדש קיים, מותר לעשות את כל מלאכות הקרקע עד כניסת ראש השנה השביעית.

נטיעה וזריעה בשנה השישית

אמנם, גם בזמן הזה שכל המלאכות מותרות עד כניסת השמיטה, ישנן הגבלות שונות בנוגע לשתילת ונטיעת עצים בשלהי השנה השישית, וכן בנוגע לזריעת צמחים ותבואה.

ההגבלות על שתילת ונטיעת עצים נובעות משתי סיבות: א] משום מניית שנות ערלה. ב] משום מצות שביתת שדהו. ההגבלות הנובעות משום מניית שנות ערלה אמורות אך ורק בעצי פרי, ואילו ההגבלות הנובעות משום מצות שביתת שדהו אמורות גם בעצי סרק ובשיחים.

ההגבלות בזריעת ירקות, תבואה וקטניות, נובעות מאיסור ספיחין, וכפי שנבאר בהמשך.

ההגבלות בנטיעת עצי פרי – מפני מניית שנות ערלה

חכמים גזרו שלא לנטוע עצי פרי בשנה השישית, באופן ששנת השמיטה תחשב לשנת הערלה הראשונה של העץ. ומפני מה גזרו זאת חכמים, מפני מראית העין. שהרואים ששנות הערלה של העץ בשנה השלישית לשמיטה עלולים לטעות ולחשוד שהוא ניטע באיסור בשנה השביעית.

ולכן אין לנטוע עץ פרי בשנה השישית אלא אם כן ישתרש באדמה לפחות שלושים יום קודם ראש השנה, באופן כזה עולה לו השנה השישית לשנת הערלה הראשונה, ולא יטעו לומר שניטע בשמיטה באיסור.

וכך שנינו במשנה (שביעית פרק ב משנה ו): אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין פחות משלושים יום לפני ראש השנה, ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור".

בגמרא (ראש השנה דף י ע"ב) מבואר שבנוסף לשלושים יום הללו, יש להוסיף את זמן הקליטה. כלומר: משך הזמן שאורך לעץ להשתרש באדמה. נחלקו תנאים כמה הוא זמן הקליטה, ולהלכה פסק הרמב"ם (שמיטה ויובל פרק ג הלכה יא) שזמן הקליטה הוא שבועיים.

לפיכך, הרוצה לנטוע עצי פרי בשנה השישית, עליו להקדים ולנטעם ארבעים וארבעה ימים קודם השמיטה. ארבעה עשר יום עבור הקליטה, ועוד שלושים יום כדי שתעלה לו השנה השישית לשנת ערלה. ונמצא שמותר לנטוע עצי פרי בשנה השישית רק עד טו באב.

עץ פרי שניטע לאחר טו באב, יש לעקרו. שכך שנינו (שם): "ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור". וכן נפסק להלכה ברמב"ם (שם). [יש הסוברים שיום הנטיעה עולה למנין ימי הקליטה ולדבריהם התאריך האחרון הוא ט"ז באב, עי' משפטי ארץ פ"א הערה 4].

נטיעת שתילים

שתיל שהתפתח כבר בשקית או בעציץ, ורוצים להעבירו אל האדמה עם גוש העפר הצמוד לשורשיו, מותר לנטעו עד כט באב של השנה השישית. זאת בתנאי שגוש האדמה שהשורשים אחוזים בו, נשאר שלם בשעת ההעברה. באופן כזה אין השתיל זקוק לקליטה מחדש, ולפיכך די לו בשלושים יום שיעלו לו לשנת הערלה. אך אם גוש האדמה התפורר, או שאחיזת השרשים בגוש התרופפה במהלך ההעברה, מותרת נטיעתו רק עד טו באב.

שתיל שהוא נטוע כבר באדמה, או שהוא נטוע בעציץ נקוב המונח על האדמה, ורוצים להעבירו לאדמה במקום אחר עם הגוש הדבוק בשורשיו, מותר להעבירו עד ראש השנה, משום שאין צורך למנות לו את שנות הערלה מחדש. וגם זאת, בתנאי שגוש האדמה שהשורשים אחוזים בו, נשאר שלם בשעת ההעברה. אך אם גוש האדמה התפורר, או שאחיזת השרשים בגוש התרופפה במהלך ההעברה, מותרת נטיעתו רק עד טו באב.

ההגבלות בנטיעת עצי סרק ושיחי נוי – משום מצות שביתת שדהו

מצות עשה היא להשבית את שדותינו בשנה השביעית, שנאמר: "ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כה ב). ונחלקו הראשונים בהגדרת המצוה. יש מהראשונים שמפרשים שהמצוה על האדם, שלא יעבוד בשדהו בשביעית. לשיטתם, אם הוא אינו עובד בשדהו אבל אחרים עובדים בה, אינו עובר בעשה זה מן התורה. וכך היא דעת הרמב"ם (שמיטה פרק א הלכה א ועיין בדרך אמונה שם) והתוספות (עבודה זרה טו ע"ב ד"ה מי דמי).

אך יש מהראשונים שמפרשים שהמצוה על השדה. כלומר: הבעלים מצווה על שדהו, שהשדה בעצמה תשבות. לשיטתם, אם מניח הבעלים לאחרים לעבוד בשדהו, הוא עובר בעשה זה מן התורה. וכן היא דעת תוספות רי"ד ותוספות רבנו אלחנן (עבודה זרה טו ע"ב), וכך דעת מהרש"ל (חכמת שלמה בבא מציעא צ ע"א) ועוד אחרונים. ונראה שכך היא דעת החזון איש (שביעית סימן כא ס"ק יז ד"ה ודין) לחשוש לשיטות אלו.

לפי דעות אלו, שהבעלים מצווה על שדהו שהיא בעצמה תשבות, נחלקו האחרונים אם אדם רשאי לנטוע אפילו אילנות סרק או שיחים סמוך לשמיטה, אם קליטתם והשרשתם באדמה תהיה בשמיטה. המנחת שלמה סובר שקליטת השדה את העץ או השיח נחשבת כמלאכה, והגם שאינו עושה בעצמו מלאכה בידיו, מכל מקום הארץ אינה שובתת. ולכן גם אילנות סרק או שיחים, ואף שיחי נוי, יש להקדים את נטיעתם ארבעה עשר יום לפני השמיטה, כך שישתרשו ויקלטו באדמה עוד לפני השמיטה. ויש ולנטעם עד טו באלול של השנה השישית. אך החזו"א סובר שהאיסור של שביתת השדה הוא שאדם לא יעבוד בשדה, אפילו גוי, אבל הקליטה שנעשית מעצמה אינה נחשבת שהשדה לא שובתת ומותר לנטוע עצי סרק עד ראש השנה.

בפרחים ובצמחים חד שנתיים, זמן הלקיטה הוא שלושה ימים. ולכן לאוסרים לעיל יש להמנע שלא לשתול או לזרוע פרחים וצמחים חד שנתיים מכז אלול של השנה השישית.

אמנם אם שותל את העצי הסרק או הפרחים עם גוש האדמה שלהם בלי שהוא מתפורר, לדעת כולם מותר לשותלם עד ראש השנה שמיד כששותלם הם קלוטים באדמה.

ההגבלות בזריעת תבואה וקטניות בשנה השישית

בקטניות, תבואה וירקות ישנן הגבלות נוספות בנוגע לזריעתם בשישית, הנובעות מאיסור ספיחין.

מהו איסור ספיחין? איסור ספיחין נוהג בירקות, בקטניות ובתבואה, בין העומדים למאכל אדם ובין העומדים למאכל בהמה. חז"ל גזרו על גידולים אלו שגדלו בשנה השביעית, בין אם נזרעו באיסור ובין אם צמחו מעצמם, שיהיו אסורים באכילה ובשימוש. איסור ספיחין אינו נוהג בפירות האילן, (ואף לא בשיחים רב שנתיים כאלו שאם יזרעו אותם בשמיטה – לא יתנו פירות עוד בשנת השמיטה).

תבואה וקטניות שהספיקו לגדול ולהגיע לשליש גידולם לפני תחילת השמיטה, אינם אסורים באיסור ספיחין. אך אם לא הספיקו להגיע לשליש גידולם עד תחילת השמיטה, הם אסורים באיסור ספיחין, כמבואר ברמב"ם (שמיטה פרק ד הלכה ט, י, יג), ובר"ש (שביעית פרק ט משנה א), וכן פסק החזון איש (סימן ט ס"ק יז, בדינים העולים ד"ה ותבואה).

ומשום כך יש להקדים את זריעת התבואה והקטניות בשישית כך שיספיקו להגיע לשליש גידולם עוד לפני ראש השנה, שאם יאחר את זריעתם עלולים הם להאסר באכילה ובשימוש.

ההגבלות בזריעת ירקות בשישית

לגבי איסור ספיחין בירקות, נחלקו הראשונים. דעת הרמב"ם (פרק ד הלכה יב) שכל הירקות שנלקטים בשנת השמיטה אסורים באיסור ספיחין. לדבריו אין טעם לזרוע ירקות בשישית, אלא אם כן יוכל להספיק לקטוף את הירקות לפני ראש השנה השביעית.

אמנם לדעת הר"ש והרמב"ן, וכן דעת רוב הראשונים, ירקות שהתחילו לגדול לפני ראש השנה אין בהם איסור ספיחין. יש הסוברים שאפילו רק הספיקו לבצבץ מהאדמה קודם ראש השנה, אין בהם איסור ספיחין, ויש המצריכים שיגדלו יותר. החזון איש (סימן ט ס"ק יז ד"ה ירק) נקט להלכה שמספיק שיבצבצו מהאדמה לפני ראש השנה. ולכן להלכה, יש להקדים ולזרוע את הירקות כעשרה ימים קודם ראש השנה, כדי שיספיקו לבצבץ מהאדמה קודם השביעית.

טבלה לזמני נטיעה וזריעה בשישית

הטבלה מציינת את התאריך האחרון שמותר לבצע כל מלאכה. כל התאריכים שבטבלה הם בשנה השישית.