שאלה
בגינת ביתי מותקנת מערכת השקיה אוטומטית. בכוונתי לתכנת בקרוב את המחשב למשך שנת השמיטה, וברצוני לדעת האם מותר לי לתכנת את מחזורי ההשקיה לתדירות ולכמות הרגילה בכל שנה, או שעלי להפחית את כמות המים ואת תדירות ההשקיה למינימום הנדרש לקיומם של העצים?
תשובה
דעת כמה פוסקים שאם מתכנת את מערכת ההשקיה לפני השמיטה, והיא ממשיכה ופועלת בשמיטה על ידי שעון, רשאי לכוונה שתשקה את השדה בכמויות ובתדירויות הרגילות בכל שנה, אף על פי שכמויות אלו מועילות גם להרווחת השדה, ולא רק לקיום הצמחים. אך יש אוסרים.
ולכל הדעות, אם הושבתה המערכת בשמיטה ובא להפעילה מחדש, או שרוצה לערוך בשמיטה שינויים במערכת, עליו לתכנת את המערכת רק כפי ההשקיה המותרת בשמיטה.
כללי ההשקיה בשמיטה: מותר להשקות בשביעית רק כדי שלא ייפסדו הצמחים, אבל לא כדי שיפרחו וישגשגו. שלא התירו חכמים השקיה אלא משום פסידא, אך לא לשם הרווחה. צמחים שאין חשש שיינזקו ממניעת ההשקיה, אין להשקותם כלל.
צמחים הזקוקים להשקיה לשם מניעת הפסדם, דעת כמה פוסקים שצריך לצמצם להשקותם רק כפי השיעור הנדרש לקיומם שלא ייפסדו, ויש אומרים שבשעה שהם זקוקים להשקיה למניעת הפסדם – מותר להשקותם בשפע, ואין צריך לצמצם בכמות המים.
הרחבה
במשנה הראשונה של מסכת מועד קטן (דף ב עמוד א) שנינו: משקין בית השלחין במועד ובשביעית. ופירשו התוספות (שם ד"ה משקין), שבית השלחין היא שדה שאינה מסתפקת במי הגשמים וצריך להשקותה תמיד, ואם אין משקין אותה תדיר הרי היא נפסדת. והטעם שהתירו להשקותה בשביעית מבואר בגמרא (שם דף ב ע"ב), שהשקיה היא מלאכה דרבנן, והתירוה במקום פסידא.
וכן פסק הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק א הלכה ח): משקין בית השלחין בשביעית, והיא שדה הזריעה שצמאה ביותר. והוסיף הרמב"ם (שם הלכה י): "ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה – תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם, לא גזרו על אלו. שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם, כמו שביארנו".
ומבואר שהתירו להשקות רק בבית השלחין, שהעדר ההשקיה עלול לגרום למיתת הצמחים שבה, אבל שדה שלא תיפסד על ידי מניעת ההשקיה, ורוצים להשקותה להרווחה, כלומר: כדי שתשביח יותר, אסור להשקותה בשביעית.
וכן מבואר במשנה (שביעית פרק ב משנה ד) שבשדה רגילה ההשקיה אסורה בשביעית, ומותר להשקותה רק עד ראש השנה של כניסת השביעית.
וכתב הגר"נ קרליץ זצ"ל (חוט שני שביעית פרק א הלכה י), שאפילו בית השלחין, בזמן שאינה צריכה להשקיה, כגון שכבר השקה אותה כל הצורך וטרם יבשה, או בעונת הגשמים, דינה כשאר שדות ואין להשקותה.
אמנם שדה שהיא זקוקה להשקיה, הורו הפוסקים (משפטי ארץ פרק ד סעיף ה בשם הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ) שאינו צריך להמתין עד שיתחילו הצמחים להתייבש, אלא מותר להשקותה סמוך למועד צמאונם.
בספר כרם ציון (הל' שביעית פרק ט ס"ק א) דן לגבי שדה שזקוקה להשקיה ומותר להשקותה, האם רשאי עתה להשקותה כדרכה בשפע מים, כדרך השקיה להרווחה, או שצריך לצמצם ולהשקותה רק במעט, כפי ההכרח למניעת ההפסד.
ויש שכתבו שעליו להשקות רק כפי ההכרח, ולמדו זאת מדברי החזון איש (סימן כא ס"ק יז) האמורים לגבי היתר מלאכות דרבנן במקום הפסד העץ או הפירות.
וזו לשון החזו"א: "אך צריך לשקול כל עבודה ועבודה אם יש בזה חשש שימות העץ, וכל שאינו אלא הרוחה – אסור. ואם אפשר להסתפק בפעם אחת – אסור לעשות שתי פעמים. וכן חייבין לזבל ולנכש קדם ר"ה תשי"ב שלא יצטרכו לזבל ולנכש בשביעית. ואף אם לא יספיק לכל השנה – כל מאי דאפשר למעוטי חייב למעט".
ולכאורה יש ללמוד מזה דהוא הדין לענין השקיה, דאין להשקות בשפע מים אלא כפי הההכרח שלא תיפסד.
אבל הגר"נ קרליץ (חוט שני פרק א הלכה י) כתב שיש לחלק בין השקיה לשאר מלאכות דרבנן, כי משמע מלשון המשנה שבבית השלחין התירו חכמים את ההשקיה לגמרי ואין צריך לדקדק בשיעור ההשקיה, ומותר להשקות אף בכמות שתועיל גם להרווחה. והגר"נ קרליץ מדייק כך גם מדברי החזו"א במקום אחר (סימן יד ס"ק ט), ונוקט דמה שכתב החזו"א שצריך לשקול כל עבודה ועבודה, היינו דווקא בשאר מלאכות דרבנן, ולא בהשקיה.
ומכל מקום כתב הגרנ"ק (שם) שהמנהג להחמיר ולצמצם מעט בכמות המים ובמספר ההשקאות. ומבאר הגרנ"ק את הסיבה שנהגו להחמיר, שחששו שאחר שכבר השקו את השדה בכמות שמוציאה אותה מידי חשש הפסד, מיד יצאה מתורת בית השלחין, וממילא אסור להמשיך ולהשקותה.
אמנם דעת הגרנ"ק שאין זו אלא חומרא, ומעיקר הדין מותר להשקותה כרגיל. ואף המחמירים לא החמירו אלא בהשקיה בצינור, שאוחז הצינור בידו ומשקה, אבל בהשקיה על ידי ממטרות פשוט שאינו צריך לסגור את הברז אחרי שהושקתה השדה כפי צרכה בצמצום.
וכן מצדד בספר הלכות שביעית להגר"ב זילבר (סימן א ס"ק עב), שכאשר מותר לו להשקות – רשאי להשקות בשפע מים כדרכו בכל שנה, והביא ראיה ממה שכתב בדרכי משה בשם רבנו ירוחם (או"ח סימן תקלז, והובא גם ברעק"א שם) לגבי בית השלחין שמותר להשקותה בחול המועד משום דהוי דבר האבד, וז"ל "ולא אמרינן שיעשה מלאכה עד כדי שלא יופסד, אלא יעשה כל המלאכה מכל וכל ויגמור אותה", עכ"ל. מבואר מדבריו שכשהותר לו לעשות את המלאכה, מותר לו להשלים את כל המלאכה, ואינו צריך לצמצם לעשות רק את הנחוץ כדי שלא ייפסד ויאבד.
אך הוסיף הגר"ב זילבר שמה שאמרנו שאינו צריך לצמצם, היינו בכמות המים, בשעה שמשקה. אבל בוודאי יש לצמצם ולמעט בזמני ההשקיה, ולהשקות בתדירות נמוכה יותר מהרגיל בכל שנה. שהרי ההשקיה הותרה רק כדי למנוע הפסד, ולצורך זה מספיקה השקיה בתדירות מועטה יותר.
(לגבי תדירות ההשקיה הנחוצה למניעת הפסד, לפי סוגי הצמחים, סוג האדמה ועונות השנה, עיין בספר משפטי ארץ (שביעית סימן ה) שכתב כמה כללים בענין).
ברם הגרי"ש אלישיב חולק על זה (דעתו מובאת במשפטי ארץ פרק ד הערה 10), וס"ל דאינו רשאי להשקות אלא בכמות הנצרכת שלא תיפסד, ואסור להשקותה כדרכה, דלא התירו מלאכה דרבנן אלא מה שנצרך למניעת הפסד.
ועתה נדון בדין ההשקיה האוטומטית המכוונת מערב השמיטה. דעת כמה מן הפוסקים שגם המתכנת את מערכת ההשקיה האוטומטית מלפני השמיטה, אינו רשאי לתכנת אותה שתשקה כדרך כל השנים השקיה להרווחה, ויש בזה משום איסור שביתת שדהו.
וכן כתב הגר"נ קרליץ (חוט שני שביעית פרק א הלכה י): "שכל פעולה שנעשית מכח מעשה האדם ומתייחסת אליו – הרי זה נחשב מעשה האדם לענין שביתת הארץ". וכן דעת הגרש"ז אויערבאך (דיני שביעית פרק י סעיף יא), וכן פסק בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן ר).
אמנם דעת הגרי"ש אלישיב (הובאה במשפטי ארץ פרק ד סעיף ט) דכיון שהמערכת האוטומטית פועלת מעצמה בשנת השמיטה, אין בזה משום שביתת שדהו, ואפילו שהדבר נעשה על ידי פעולת התכנות שלו עצמו בערב השביעית. ולכן סובר הגריש"א שמותר לו לתכנת את המערכת שתשקה בכמות הרגילה ואף בתדירות הרגילה בכל שנה, ואף בשדה שאין לחוש שייגרם לה איזה הפסד ממניעת ההשקיה.
[במקום אחר נתבארה מחלוקת האחרונים האם יש איסור שביתת שדהו בזרעים שנזרעו לפני השביעית והם נקלטים מאליהם בקרקע בתוך השביעית].
וכל האמור לעיל הוא רק באופן שהמערכת עדיין פועלת מעצמה מכח התיכנות שנעשה בערב שביעית, אבל אם אירעה איזו תקלה במערכת וצריך להפעילה מחדש בתוך השביעית, או שרוצה להחיל בה שינויים, בוודאי שאסור לתכנת אותה אלא לפי כללי ההשקיה המותרת בשמיטה, בתדירות ההכרחית לשדה זו למנוע את הפסדה.
