עוד על מצוות שמיטה

שאלה

הגיע זמן הביעור וברשותי נותרה כמות לא מעטה של פירות, יותר משיעור של מזון שלוש סעודות עבורי, אלא שמשפחתי היא משפחה גדולה מרובת נפשות בלי עין רעה, ואין בכמות שנשארה כדי שלוש סעודות לכל בני ביתי.

האם עלי לבער את הפירות הללו? האם אני רשאי להשאיר את כולם בבעלותי או שעלי להקנות לכל אחד מבני הבית את חלקו?

תשובה

יכול אדם להשאיר ברשותו כמות של מזון שלוש סעודות עבור כל אחד מבני הבית, ואינו צריך להקנות להם את חלקם קודם הביעור.

הנחשבים כבני ביתו לענין זה, הם אלו המצויים בביתו וסמוכים על שלחנו, או אפילו אורחים שנמצאים בימים אלו בביתו ואוכלים משלחנו. אבל בנים שנמצאים בישיבה ואוכלים בישיבה, אינם נחשבים כבני ביתו לענין זה.

הרחבה

שנינו במשנה (שביעית פרק ט משנה ח): "מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור – מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד". ומפרשים כל הראשונים (הר"ש והרא"ש הריבמ"צ והרע"ב): מחלק מהם מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד מאנשי ביתו, ואחר כך יבער את הפירות הנותרים.

והראשונים למדו זאת מן התוספתא (שביעית פרק ח הלכה ב): "מי שיש לו פירות שביעית והגיע זמן הביעור – מחלק מהן לשכניו וליודעיו ולקרוביו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו כל בית ישראל מי שצריך ליטול יטול וכו'". כלומר,  שלפני שמוציאם להפקירם, רשאי לחלק מהם לבני ביתו וידידיו, והם רשאים להחזיק פירות אלו ברשותם אף בזמן הביעור.

ובמשנה נתבאר שהכמות בה רשאי אדם להחזיק בזמן הביעור, היא מזון שלש סעודות. ונראה שהטעם לשיעור זה, הוא מפני שכך הוא שיעור אכילה ליום אחד.

(והגם שלגבי דינים רבים מבואר ששיעור אכילה של יום אחד הוא מזון שתי סעודות, סעודת ערב ובוקר, ועיין ברש"י (סוכה דף לט עמוד א ד"ה יותר) שרק בשבת אדם רגיל לאכול שלש סעודות, יש לומר שלגבי ביעור התירו לו חכמים להשאיר בידו מזון שלש סעודות מכיון שאם ירצה יוכל לאכול שלשתן ביום אחד, ועל כן אינן נחשבות כיותר ממזון ליום אחד).

והנה לשון התוספתא הוא "מחלק מהן לשכניו וליודעיו ולקרוביו", אך הר"ש כתב "מחלקן שנים ושלשה לכל אחד ואחד מאנשי ביתו", הרי שגם בני הבית, הסמוכים על שלחן אחד, רשאים לעכב מזון שלש סעודות לכל אחד.

אך יש להסתפק בכוונת הר"ש, האם כוונתו שהאב בעצמו יעכב ברשותו פירות בשיעור מזון שלש סעודות לכל אחד מבני הבית, או שהאב אינו רשאי להחזיק ברשותו יותר ממזון שלש סעודות, ועליו להקנות לכל אחד מהם בנפרד את מזון שלש הסעודות.

ונראה שאם היה האב צריך להקנות את הפירות לבני ביתו, היה על הראשונים להשמיענו דין זה בפירוש. מסתימת לשונם בפירוש המשנה משמע איפוא שהאב רשאי להחזיק בעצמו את הפירות לצרכם.

ובפרט, שהרי נחלקו הראשונים האם יכול האב להקנות לבנו הסמוך על שלחנו, (עיין בתוספות בבא מציעא דף י ע"ב ד"ה רבי יוחנן ובנמוקי יוסף שם), ואפילו להסוברים שיכול לתת לו מתנה, היינו לבן גדול הסמוך על שלחנו, אבל לבן קטן בוודאי אינו יכול להקנות כפי שמסיק במחנה אפרים (זכיה ומתנה סימן ב): "וגבי בנו קטן הסמוך על שולחנו נראה דכ"ע ס"ל דהוי של אב, בין מתנה שנתן לו האב בין שנתנו לו אחרים", וכיון שבפשטות רשאי האב לחלק מן הפירות גם לבניו הקטנים, מוכח איפוא שאינו צריך להקנות להם דווקא אלא הוא רשאי לשמרם עבורם.

ומצאנו כעין דוגמא לדבר בלקיטת המן, שאף על פי שלא הותר להם ללקט אלא עומר לגולגולת, מכל מקום רשאים היו ללקט עבור כל בני הבית, ככתוב (שמות פרק טז פסוק טז): "לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגולגולת, מספר נפשותיכם, איש לאשר באהלו תקחו".

וכן כתב בספר משפטי ארץ (שביעית פרק ל הערה 5) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאין האב צריך להקנותם לבני ביתו, אלא מעכב אצלו מזון שלש סעודות עבור כל הסמוכים על שולחנו.

ויש לעיין במי שבניו לומדים בישיבות ואינם עתה בבית, האם הוא רשאי לעכב מזון שלש סעודות גם לצרכם. ונראה, שאף על פי שלגבי קניינים וכדומה נחשבים גם הם כסמוכים על שלחנו, מפני שהוא מפרנסם ומשלם עבורם את שכר האכסניה, מכל מקום אינו רשאי להשאיר עבורם פירות לאחר הביעור. שנראה שההיתר להשאיר את הפירות בזמן הביעור הוא אך ורק כאשר במציאות הפירות מיועדים לאכילתם, וכיון שכעת הם בישיבה ואינם סומכים על הפירות הללו – חייב לבערם, וכ"כ בחוט שני (שביעית פרק ז הלכה ג אות ז).

ונראה שהוא הדין להיפך, אם מתארחים אצלו אנשים שאינם מבני ביתו הקבועים, רשאי לשייר מן הפירות גם לצרכם, ואינו צריך להקנות להם.