פרופ' מרדכי כסלו
פרופ' מרדכי כסלו נ"י מבכירי חוקרי הצמחים של ארץ ישראל ומהבחירים שבחוקרים, פרסם מאמרים רבים ושמו ידוע מוכר ומפורסם.
במאמרו הנוכחי, על סמך גודל הזיתים של ימינו ועל פי השוואות וממצאים ארכיאולוגיים, מגיע פרופ' כסלו להשערה שעל פי דרך הטבע הזיתים שבימי חז"ל היו דומים בגודלם לזיתים שלנו. ועל כן הכותב הנכבד מעלה שאלה על שולחנם של הפוסקים שליט"א: האם יש מקום לחשוש להחמיר לכתחילה לא לאכול שיעור כזית של ימינו ללא ברכה אחרונה [עי' ב"שעורי המצוות" שבספר "שיעורין של תורה" למרן הגר"י קנייסבקי זצוק"ל "… ומכל מקום אפילו אכל פת רק כמו כזית הרגיל שבזמנינו אסור שיהא בלא ברכת המזון. וצריך להוסיף לאכול עד שיהא כשיעור הנ"ל ולברך ברכת המזון"] או נאמר שלמרות השערות, סבירויות והסתברויות למיניהם, כמפורט במאמרו הנכבד של פרופ' מ. כסלו, המבוססות על מחקרים והשוואות, גם לחומרא אין לחשוש להם נגד המקובל.
"כזית" הוא השיעור המזערי שאדם יוצא בו ידי מצוות מצה ומרור בפסח ומאידך זהו השיעור המחייב על אכילת איסור, ועל אכילת פחות משיעור זה אין עונשים (בבלי יומא פ, א) ואין חיוב ברכה אחרונה ולא ברכת המזון (שו"ע או"ח ר"י, א). היום, נפח הזית הממוצע בשווקים, כולל הזיתים המיובאים, הוא 4-5 סמ"ק (פרופ' שמעון לביא, בע"פ) והוא קטן במידה ניכרת משיעורי כזית הנהוגים היום להלכה. מטרות המאמר לברר אלו זני זיתים היו לחז"ל (200 לפני סה"כ – 600 למניינם), על פי איזה זנים קבעו את שיעור הכזית, ולנסות לבחון האם הזיתים שמרו על גודלם וצורתם במהלך אלפיים השנים האחרונות (כעין חזקה דהשתא) או לחלופין נפחם השתנה.
כדי לאתר את הזיתים שהיו בתקופת חז"ל יש לזהות קודם כול מיהם הזנים המסורתיים ולהבדיל אותם מזני חו"ל ומהזנים המקומיים החדשים. בשנים האחרונות יש תנופה גדולה בגידול הזיתים בארץ, הן במשק היהודי ובמשק הערבי. זאת, הודות לפועלו המבורך של פרופ' לביא שפיתח במכון וולקני בבית דגן זן חדש המכונה "ברנע", שמגדלים אותו ברחבי העולם בגלל תכונותיו החקלאיות המצוינות ותנובת השמן הטובה. ליד עצי "ברנע" מצויים במטעים בארץ שני זנים מסורתיים חשובים ששמם הולך לפניהם: "נבאלי" וכן "סורי" – שמות המשמשים היום כמותגים לזיתים כבושים בשווקים ועל תוויות של קופסאות שימורים. פרי ה"נבאלי" משקלו בממוצע 4-6 גרם, צורתו מעוגלת ואינה סימטרית, הבסיס (ליד העוקץ) קטום והקדקוד מחודד מעט. פרי ה"סורי" משקלו 2.5-3.5 גרם, צורתו מוארכת וכמעט סימטרית, הבסיס מעוגל והקדקוד מחודד, חלקו של בשר הפרי בזן זה הוא 80%. המשקל הסגולי (הצפיפות) של זיתים קרוב ל – 1 (1 סמ"ק = 1 גרם) מכאן שהנפח המייצג זית "נבאלי" הוא 5 סמ"ק ו"סורי" – 3 סמ"ק. זיתי "נבאלי" נאכלים בעיקר כבושים ירוקים הודות לטמעם הטוב, לקליפה העבה ולציפת הפרי שאינה צמודה לגלעין, ועם זאת פירותיו טובים להפקת שמן. "סורי" משמש בעיקר לשמן, כי כמותו רבה בציפה, והפרי משתמר זמן רב על העץ מבלי לאבד את איכותו, כך אפשר להאריך את תקופת המסיק לפי צרכי בעלי המטע ויחד עם זאת פירותיו טובים להכנת כבש ירוק או שחור (גור, תש"ז; גור וחבריו, תש"ך עמ' 41 ואילך).
אם דימינו בנפשנו שהזיתים שהיו בתקופת חז"ל נכחדו ולא השאירו עקבות, באו כאלפיים גלעינים שנשתמרו היטב במצדה וטפחו על פנינו, כי 93% מהם זוהו על פי גודלם וצורתם כשייכים לזן "נבאלי" הזיהוי נתמך ע"י טביעת עין של מומחה. לגלעין הזית מספר תכונות אופייניות שבעזרתן אפשר לזהות את הזן: אורך, קוטר, היחס בין האורך לקוטר, מיקום הקוטר המרבי לאורך הגלעין, מידת ההדגשה של התפר המחבר את קשות הגלעין, סימטריית הגלעין, צורת הבסיס, צורת הקדקוד, ומידת החספוס של פני הגלעין. ממדי הגלעינים שנמצאו במצדה לא השתנו במשך השנים כי הגלעינים השתמרו יבשים, ולמעשה גלעין בעובי כזה אינו מצטמק ביובש. גלעין ה"נבאלי" קטן יחסית, מוארך, מתרחב בשליש הקרוב לחוד ומשופד בקדקודו (גור וחבריו, תש"ז; ד"ר סוהיל זידאן, מדור המטעים, קק"ל, בע"פ; פרופ' לביא, בע"פ). ההגדרה המדויקת של השרידים הארכיאולוגיים לזן מקומי מגדילה את הסבירות שגם חלקי הפרי שלא נשתמרו היו דומים לאלה שגדלים היום. אמנם, על אף ה"סבירות" אין בידינו הוכחה חותכת שגם נפח בשר הפרי היה דומה לפירות שבימינו. זיהוי הזיתים ממצדה נתמך ע"י גלעינים דומים שנמצאו במערות מפלט במדבר יהודה מימי מרד בר כוכבא (שלהי ימי רבי עקיבא שנת 135 למניינם) (כסלו והרטמן, תשנ"ט; שמחוני וכסלו, תשס"ד). ההנחה היא שהגלעינים הם שרידים של זיתים כבושים, כי האתרים הללו רחוקים מאוד מאזורי גידול הזית והפקת השמן. אם כן זיהוי גלעיני הזית מזמן חז"ל עם "נבאלי" הביא למסקנה שהזן המקומי החשוב להכנת זיתים כבושים בימינו היה ידוע ונפוץ גם בתקופת חז"ל ושימש לאותה מטרה (כסלו, תשמ"ט, כסלו, תשס"ה; תבק, תשס"ו)
יתר על כן, עשרות עצי זית עתיקי יומין ומניבי פירות הפזורים ברחבי הארץ, יכולים להיחשב כמוצגים ארכיאולוגיים מימי קדם. נופם ענֵף ומרשים הקיף גזעם מגיע ל – 5-10 מטרים ויותר, אלא שגזעם חלול (ד"ר זידאן, בע"פ). פרופ' לביא חישב את גילו של עץ הזית העתיק בקבוצה של זיתי גת שמנים במזרח ירושלים – לפי קצבי הגידול של חלקי הגזע שנשארו וקוטר החלק החלול, תוך התחשבות בתנאי הגידול שלו לאורך התקופות – והגיע למסקנה שגילו 200±1700 שנה.. לדעתו, עצים עתיקים בודדים שהצמיחו גזעים חלופיים מסביב לגזע המקורי שנרקב ונעלם, יכולים להיות אף בני 3000 שנה. עצים אלה הגדלים בהרי יהודה וכן בגליל, שרובם שייכים לזן "סורי" (כגון העץ בצובא והעצים בגת שמנים) ומיעוטם לזן "נבאלי" (העץ בנבי סמואל), ממשיכים להניב יבולי זיתים בעלי תכונות וממדים האופיינים לעצים אחרים של אותו זן, קשה לומר שהעצים הזקנים נתנו בימי נעוריהם פירות גדולים מאוד ובדורֵנו הם קטנו, שהרי ברחבי הארץ מצויים עצי זית רבים בכל הגילים המניבים – מעשרות שנים בודדות עד מאות רבות – המניבים זיתים דומים בדיוק לאלה של העצים העתיקים. על כן יש מקום להניח או לפחות לדון שיתכן שהם מהווים עדות לגודל הזית וצורתו בתקופת חז"ל וליחס בין בשר הפרי לבין הגלעין. יתרה מזו, הענפים הצעירים והדקיקים בני שנה, שעליהם מתפתחים הזיתים בעצים מכל הגילים, אינם חזקים דיים כדי לשאת יבול של פירות גדולים מאוד; ויש לומר שגם לענפים אלה יש חזקה ששמרו על טבעם באלפיים השנים האחרונות. כל זאת כאמור, אם יוצאים מתוך הנחה שהפירות והעצים של היום מהווים עדות לאלה שבימי חז"ל.
האם היו בארץ זנים עם פרי יותר גדול? אמנם כן, אלא שהם נדירים היום וכך גם בעבר. בנוסף לשני הזנים העיקריים שהוזכרו, ידועים זנים אחדים שנפח זיתיהם וגליעניהם שונה מהרגיל, כגון "מליסי" שפריו קטן מהממוצע וכן "שאמי" הגדול (גור, תש"ז; ד"ר זידאן, בע"פ; פרופ' לביא, בע"פ). "שאמי", המיועד לכיבושים, מוצאו מסוריה והיה קצת יותר מצוי בארץ לפני 3-2 דורות; פריו גדול 35X25 מ"מ, צורתו כשקד ירוק, משקלו הממוצע 10 גרם ומזה כ – 80% בשר הפרי (גור, תש"ז). חוץ מאלה ידוע הזן "תוּפאחי", זן מצרי בעל הזיתים הגדולים ביותר באזורנו, שלעתים מיובא לארץ; צורת הפרי כתפוח קטן – 30X 26 מ"מ, משקלו הממוצע 12 גרם, אחוז השמן נמוך, מיוחד לכיבושים ירוקים. הגלעין רחב, סימטרי, דמוי ביצה, פניו בעלי חספוס בולט מאוד, הבסיס קטום והקודקוד בעל חוד ארוך מאוד (ד"ר זידאן בע"פ). נפחם דומה לאלה של הזיתים הגדולים המיובאים היום, "סנטה" הירוק או "קלמאטה" השחור; ולשם השוואה, הפרי של הזן בעל הזיתים הגדולים ביותר בעולם יכול להגיע ל 16 סמ"ק בממוצע (פרופ' לביא בע"פ). במצדה זוהו 56 גלעיני "שאמי" ו"תופאחי" (2.8% מכלל גלעיני הזיתים שנבדקו) (תבק, תשס"ו). מכל מקום, קשה להעריך עד כמה בדיוק "שאמי" נדיר היום ובדורות האחרונים, כי כל סטייה קלה באומדן משנה משמעותית את התוצאה, ועל אחת כמה וכמה קשה לשער בבטחה את מידת נדירותם של זנים כאלה בעבר.
כעת מובן יותר סיפור המעשה בבבלי: "אמר רבי חייא בר אבא: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח ובריך עליו תחילה וסוף … אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: רבי יוחנן, היכי מברך על זית מליח? כיוון דשקילא לגרעיניה בצר ליה שיעורא. אמר ליה: מי סברת זית גדול בעינן?! כזית בינוני בעינן והא איכא, וההוא דאייתו לקמיה דרבי יוחנן זית גדול הווה, דאף על גב דשקלוה לגרעינותיה פש ליה שיעורא, דתנן: זית שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני, וזהו אגורי". (ברכות לח, סע"ב – לט, רע"א).
שרידים חשובים של זיתים נתגלו בערים הרומיות פומפיי והרקולנאום באיטליה, שנחרבו כליל בזרמי לבה לוהטת שנבעו מהתפרצות אדירה של הר הגעש וזוב בשנת 79 למניינם, קרוב לחורבן בית שני. הממצאים נשתמרו היטב הודות לשכבת האפר העבה שכיסתה את הערים במשך למעלה מ-1700 שנים, עד שהחלו שם בחפירות ארכיאולוגיות. ממצאי הזיתים כוללים מאות גלעינים, פירות כבושים שלמים שנשתמרו בגודלם הטבעי בתוך הקנקנים שלהם, ענפים ועלים וכן ציורים ותבליטים על כלים שונים. הפירות הכבושים דומים להפליא לזיתים המודרניים. רוב הממצאים הללו מוצגים במוזיאון העירוני של נאפולי הסמוכה (JASHEMSKI AND MEYER, 2002, p.134f)
המסקנה, ייתכן שבעקבות הדמיון הרב בין הזיתים המסורתיים של ימינו לבין הזיתים שהיו בתקופת חז"ל, יהיה צורך לשאול את הרבנים הפוסקים שליט"א, אם על סמך הנתונים הללו יש לחוש לחומרה באכילת שיעור שנפחו 5 סמ"ק ואף 3 סמ"ק, שמא חייבים בברכה אחרונה גם לשיטות שאין משערים לפי הזית שבכל דור.
ספרות
א' גור. תש"ז. זני הזית בארץ-ישראל. השדה כז, עמ' 277-273;332-328. תוכן המאמר עם הרחבות פורסם גם כחוברת נפרדת: א' גור. תש"ח. זני הזית בארץ ישראל. ספרית השדה, תל אביב.
א' גור, פ' שפיגל, ח' גרשט. תש"ך. הזית. משרד החקלאות, תל אביב.
מ' כסלו. תשמ"ט "כזית" – פרי הזית כמידת נפח. תחומין י, עמ' 437-427.
מ' כסלו. תשס"ה. "הכל לפי דעתו של רואה" – הערכה מחודשת של שיעור "כזית". בד"ד 16, עמ' 90-77
מ' כסלו, ע' הרטמן. תשנ"ט. שרידי מזון של יושבי מערות כתף יריחו בסופו של מרד בר-כוכבא. בתוך: ח' אשל, ד' עמית (עורכים) מערות המפלט מתקופת מרד בר-כוכבא. תל אביב, עמ' 168-153.
א' שמחוני, מ' כסלו, תשס"ד. שרידי צמחים וחרקים ממערות הרומח במדבר יהודה. מחקרי יהודה ושומרון יג, עמ' 148-135.
י' תבק. תשס"ו. שגשוג החקלאות בארץ-ישראל בתקופה הרומית על פי הממצאים הבוטניים ממצדה, עבודת מסטר, אוניברסיטת בר–אילן, רמת-גן
W.F. Jashemski and F.G. Meyer. 2002. The Natural History of Pompeii.Cambridge University Press.
(מתוך הליכות שדה 149)
