שיעור החזון אי"ש בהפרשת חלה

שאלה

בביתנו נוהגים להפריש בברכה רק מ-2250 גרם, כשיעור החזון איש, אך לאחרונה שמעתי שיש שטוענים שלפי החזון איש מפרישים בברכה רק מ-3 ק"ג קמח ומעלה. מה המקור למנהגים אלו, וכיצד יש לנהוג למעשה?

תשובה

כפי המקובל, משקל הקמח להפרשת חלה בברכה לפי שיעור החזון איש הוא 2250 גרם. וכך כתב בעל הקהילות יעקב בספרו שיעורין של תורה, וכך יש לנהוג.

ומכל מקום יש להפריש בלא ברכה כבר מ-1200 גרם ומעלה.

ביאורים

בתשובה לגבי שיעור הפרשת חלה הבאנו שלדעת הגר"ח נאה יש להפריש בברכה מ-1666 גרם ומעלה, וביארנו את המקור לדבריו. בתשובה זו נבאר את דעת החזון איש בענין שיעור הפרשת חלה.

כמבואר בתשובה הקודמת, שיעור הקמח להפרשת חלה הוא נפח של מ"ג ביצים וחומש ביצה. הדרך הפשוטה למציאת נפחה של הביצה הוא על ידי הטלתה לכלי שמלא במים עד גדותיו, ומדידת המים הנשפכים מן הכלי החוצה.

ברם ישנה דרך נוספת למציאת נפח הביצה, לפי מידת 'רביעית הלוג'. שהרי הלוג מחזיק כנפחן של שש ביצים, ורביעית הלוג, כנפח של ביצה ומחצה.

והנה מידת רביעית נמסרה בגמרא (פסחים קטז ע"ב): "אמר רב חסדא, רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע". כלומר, 2 אצבעות על 2 אצבעות על 2.7 אצבעות, והם 10.8 אצבעות מעוקבות. והנה הרביעית היא כשיעור ביצה ומחצה, ולפי זה שיעור הביצה 7.2 אצבעות מעוקבות, ונפח מ"ג ביצים וחומש הוא 311.04 אצבעות מעוקבות.

הצל"ח (פסחים קטז ע"ב) כתב שבדק ומצא שקיימת סתירה בין שני השיעורים הללו, ונפחו של כלי המחזיק 311.04 אצבעות מעוקבות, הוא כפול מנפחן של מ"ג ביצים וחומש, של הביצים הבינוניות המצויות כיום. כדי ליישב את הסתירה כתב הצל"ח שיש לומר אחת מן השתים, או שהאצבעות שבזמננו גדולות מן האצבעות שבזמן חז"ל, או שהביצים שבזמננו קטנות מן הביצים שבזמן חז"ל. ומכיון שידוע שהדורות הולכים ומתמעטים, מסתבר יותר שקטנו הביצים, לא שגדלו האצבעות, ועל כן כתב הצל"ח שיש להחמיר שלא לברך על הפרשת חלה עד שיהיה בה קמח כשיעור הגדול העולה ממדידת האצבעות, שהוא כפול מן השיעור העולה ממדידת הביצים של זמננו.

גם החתם סופר (שו"ת חתם סופר אורח חיים סימן קכז) כתב שמדד ומצא כדברי הצל"ח, וכן כתב רבי אפרים זלמן מרגליות מבראד בספרו ראש אפרים (קונטרס התשובות סימן טז), והובאו גם בשערי תשובה (סימן תפו סעיף א).

הביאור ההלכה (סימן רעא סעיף יג, ד"ה של רביעית) הקשה על הצל"ח קושיא עצומה, שהרי מבואר בגמרא (יומא פ ע"א) שבמלא לוגמיו של אדם יש יותר מרביעית, ולפי דברי הצל"ח עולה שמלוא לוגמיו של אדם בינוני, משני הצדדים, מחזיק למעלה משלוש ביצים של זמננו, ואילו במציאות אינו מחזיק יותר משתי ביצים בינוניות. וכתב הבה"ל שזאת אין לומר שנתקטנו לוגמיו של אדם מכפי שהיו בזמן חז"ל, שהרי הצל"ח נקט שהאצבעות לא התקטנו, ומדוע נאמר שלוגמיו של אדם כן התקטנו.

הכרעת הביאור ההלכה למעשה, שבשיעורים שנוגעים לדאורייתא, כגון כזית מצה בפסח או רביעית לקידוש של ליל שבת [שעיקרו מדאורייתא], יש להחמיר כשיעור הגדול הכפול, אבל בשיעורים שנוגעים לחיובים שמדרבנן, כגון כזית מרור ורביעית לארבע כוסות, אפשר להקל כשיעור הקטן. (ועיין עוד במשנה ברורה סימן תפו ס"ק א).

החזון איש בקונטרס השיעורים (אורח חיים סימן לז) האריך להוכיח כדברי הצל"ח, והכריע שיש לתפוס לעיקר את המדידה לפי האצבעות, שזו המידה העיקרית בתורה.

בספר שיעורין של תורה (מאת בעל הקהילות יעקב זצ"ל) העלה שנפח הביצה לפי חשבונו של החזון איש הוא כ-100 סמ"ק, ונפח מ"ג ביצים וחומש הוא 4320 סמ"ק, ושיעור הפרשת חלה במשקל הוא כ-2250 גרם.

והנה כמה תלמידי חכמים העירו שגם הם מילאו קמח בכלי שנפחו 4320 סמ"ק, ומצאו שמשקלו הרבה יותר משנים ורבע ק"ג. גם הגר"ח גריינימן זצ"ל (בספר חידושים וביאורים חלה סימן ה סוף ס"ק ד) כתב שמילא את הכלי "בלי לדחוק את הקמח אך בנענוע קצת שיבטיח מילוי החללים המתהוים", ומשקלו היה כ-2900 גרם. והביא עוד עדות מהימנה, ממי שבדק בקמח השחור והמשקל היה 2500 גרם בערך. גם הגאון רבי יהודה בויאר שליט"א בספרו קיצור הלכות חלה (פרק כב סעיף ח) כתב שהמשקל להפרשה בברכה בקמחים המצויים נע בין 2400 גרם ל-2900 גרם. וכן כתב בספר הלכות חג בחג (פסח פרק טו הערה 16), שיש שמדדו בקמח שלנו ומצאו שמשקל הקמח הוא כשלשה ק"ג, וגם הוא מדד ויצא כן.

כשנשאל על כך מרן הקהילות יעקב, השיב שהטעם להבדלים הוא צורת מילוי הקמח בכלי, ואמר שיש למדוד קמח רפוי ולא דחוק. (ועיין בספר הלכות חג בחג שם שהרחיב בענין, וכן בספר בירור הלכה מהגרי"א זילבר, תליתאה, עמ' שעח).

ואכן בתוס' במנחות (נב ע"ב ד"ה חסרה) כתבו: "מכאן פירש רבינו חיים דכשמודדין במידה בפסח או לצורך חלה, אין להכביד על הסולת, דאם כן נמצאת יתירה כמו לענין מנחות". וכן כתב שם בגליון השיטה מקובצת: "וצריך להניח הקמח בנחת". וכן כתב המאירי (פסחים מב ע"ב) בשם רבני אשכנז, שאין צריך להדק הקמח בידיו בתוך המדה אלא קמח כמו שהוא קבוץ מאליו. הרי שצורת המדידה צריכה להיות בקמח רפוי.

ואמנם בבית יוסף (אורח חיים סימן תנו) מביא את לשון הכלבו שהסתפק אם נשער באותו כלי המחזיק אותן המים בקמח רפוי, או בעצור ומחובץ. אך המגן אברהם (שם ס"ק ד) והמחצית השקל (שם) נקטו שהדרכי משה (שם) פשט ספק זה מדברי המהרי"ל, שכתב דמודדים את שיעור החלה בפיזור כדרך שהמוכרים מוכרים קמח. [כלומר, כדרך שהמוכר שופך את הקמח לתוך הכלי של הלקוח, שבוודאי אינו דוחק את הקמח אלא ממלא את הכלי בפיזור וברפיון, כדי שלא יצטרך לתת הרבה].

וכן כתב הפרי חדש (שם ס"ק א) דדבר ברור הוא שמשערים בקמח רפוי, וכן כתב בשיעורין של תורה (שיעורי המצוות אות כ) שלא ידחוק לכבוש את הקמח אלא נותנו באופן הרגיל, ולמעשה הכריע שהשיעור להפרשה בברכה הוא 2250 גרם, כפי שהנהיגו גדולי ההוראה בדורות שלפנינו.

ואכן במדידות שערכנו בבית המדרש הגענו במדויק לאותה התוצאה שכתב השיעורין של תורה. צורת המדידה היתה על ידי שהנחנו את הקמח בקערה גדולה, ובחשנו בו עד שהתמלאו כל החללים, ואז העברנו את הקמח בנחת, כף אחרי כף, לכלי שנפחו 4320 סמ"ק, באופן שלא היתה כל דחיקה בקמח. המשקל שנתקבל היה בדיוק כפי שמובא בשיעורין של תורה, 2250 גרם.

וכך המנהג המקובל אצל הנוהגים כשיעור חזון איש, להפריש בברכה מ-2250 גרם ומעלה, כלומר שני קילו ורבע. אכן יש שחוששים למה שכתב בחידושים וביאורים ומפרישים בברכה רק משיעור של 3 ק"ג קמח.

יש לציין שישנה שיטה שלישית בשיעור הפרשת חלה, והיא שיטת הבן איש חי (שנה שניה הלכות חלה אות א) וזה לשונו: "שיעור עיסה שתתחייב בחלה היא שבע מאות ושבעה ושבעים דרה"ם, שכך עולה חשבון מ"ג ביצים וחומש ביצה שהוא שיעור עיסה החייבת בחלה, וכמו שכתב רבי חיים פלאג'י בספר חיים לראש דף קי ע"א יעוין שם".

והנה בתשובה הקודמת הבאנו שבמשקל הדרהם חלו שינויים קלים במשך הדורות. אם נחשב את שיעורו של הבן איש חי לפי משקל הדרהם שהיה בזמנו של הגר"ח נאה, שמשקלו 3.207 גרם, נמצא ששיעור הפרשת חלה הוא 2542 גרם, והוא אף יותר מהשיעור שכתב השיעורין של תורה לפי דעת החזון איש. וכבר העירו על כך בשו"ת אור לציון (חלק ג במבוא שיעורי המצוות ענף ג אות כח) ובשו"ת יחוה דעת (חלק ד סימן נה).

אך אם נחשב לפי משקל הדרהם הבינוני, שהוא כ-2.8 גרם (וכפי שהבאנו בסוף התשובה הקודמת בשם הזבחי צדק, שיש ללכת במשקל הדרהם כפי השיעור הקטן), נמצא ששיעורו של הבן איש חי הוא 2176 גרם, והוא קרוב מאד לשיעור החזון איש.