האם מי שנודע לו שיש כלאים בשדהו חייב לקום לעקרם גם בלילה, מהו שיעור הזמן שמותר להמתין ומה הם האופנים בהם נחשב מקיים כלאים, והאם יש חילוק בין מי שזרע כלאים אפילו בשוגג לבין מי שעלו כלאים בשדהו מאליהם, מאמר זה מפרט ומלבן סוגיא זו לפרטיה השונים.
בגליון הליכות שדה 202 הובאה דעה שונה בענין זה מאת הרב גבריאל מאיר שליט”א ומתוך דברי החולקים יתלבנו ויתבררו הדברים כדרכה של תורה.
רבי שלמה ורהפטיג שליט”א
מרבני בית המדרש
מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 222 – שבט תשפ"ג
מעשה בגננת שזרעה בגנה מיני זרעים שונים באדניות ולאחר שחזרה לביתה הרחוק משם נודע לה שלא הרחיקה את האדניות כדין ויש בזה איסור כלאים, האם חייבת למהר ולעקור או יכולה להמתין עד למחרת.
מלבד האיסור לזרוע כלאים, אסור גם לקיים כלאים, בין קיום במעשה – כשמשקה את הצמח וכדו’ ובין בלי מעשה – כשיודע מהכלאים ואינו עוקר, איסור זה הוא בין כשזרע כלאים ובין אם עלו מאליהם. אמנם איסור קיום כלאים כשעלו מאליהם הוא רק כשמקיימם מדעת, כלומר שמתיאש מלעקרם ומניח להם לגדול יחד, אך אם אינו יודע שעלו כלאים בשדהו, או יודע ומחזר אחריהם לעקרם לא נחשב כמקיים כלאים כלל, ולא עבר אפילו בשוגג דלא חשיבא כלאים עד שיהיה כאילו זרע – מדעת. כן מבואר בחזו”א (כלאים סי' ב ס"ק יא), וז"ל "אלא כיון דלא ניחא לי' בעשבים אין כאן כלאים כלל ומותר להשקותן כאילו אין כאן כלאים".
החילוק בין כשאגיע לכשאחזור
המשנה בכלאים (פ"ה משנה ו) דנה באדם שרואה כלאים בכרמו ובכוונתו לעקרם אלא שנשתהה מהו האופן שבו ההשתהות לא אוסרת את הכלאים, ומחלקת המשנה בין אם כוונתו לעקרם לכשאגיע או לכשאחזור, וביארו המפרשים 'לכשאגיע' היינו שאינו משתהה מחמת עצלות אלא כבר מעתה עומד לעקרם אלא שהוא מסיים את מלאכתו טרם עקירת הכלאים ובכה"ג אין לו ניחותא, אבל ב'כשאחזור אלקטנו' הכלאים נאסרים כיון שאינו עסוק במלאכתו ואף שדעתו לעקרם, כיון שעתה אינו עוקרם נחשב שיש לו ניחותא וצריך מיד לעקרם.
ובפשטות מה שהמשנה אוסרת משום קיום כלאים הוא גם הקובע כמה מותר לו להשתהות על מנת שלא יחשב כמקיים כלאים. וכך מבואר בדברי התוס' בב"ק פא, א ד"ה אין מחייבין.
ההיתר להשתהות בכלאים שכוונתו לעקור בו ביום
והחזו"א (סי' ד ס"ק י) הוסיף שגם ההיתר לסיים את מלאכתו הוא באופן שכוונתו לעקור את הכלאים באותו יום אך אם זו מלאכה שרק למחרת יסיימה אינו יכול להמתין למחרת אלא צריך לעקור את הכלאים באותו יום, ואפשר שכוונת החזו"א שבאופן זה שאינו יכול לסיים את מלאכתו עד למחר אף עתה אינו יכול להשתהות אלא צריך לעקור את הכלאים מיד, שכל ההיתר הוא רק בשביל שלא יצטרך להפסיק באמצע מלאכתו ויוכל לסיימה אך אם אינו יכול לסיים את מלאכתו היום צריך כבר עתה לעקור את הכלאים.
ולדברי החזו”א שאינו יכול להמתין עד למחרת, יש לדון בגדר זה שרק באותו יום יכול לסיים את מלאכתו ולעקור, האם ביאורו שיום המחרת נחשב כבר כזמן בפני עצמו וממילא בזה אין את ההיתר, או שההמתנה עד למחרת הוא שיעור זמן ארוך שכבר חייבוהו לעקור, או שעצם מה שיעסוק במלאכתו עד הלילה ואז כבר יוכרח לישון וכדומה, שינה זו היא עצמה חיסרון של היסח הדעת שלא התירו לו להמתין מלעקור.
ונפק”מ באופן שבפועל עוקר רק למחרת אבל לא משום שממתין וישן בלילה אלא שהעקירה לוקחת זמן, שמביא פועלים במשמרות וכדומה, שאם החסרון הוא מחמת אורך הזמן אכן זה חסרון שממתין מלעקור, אך אם החסרון הוא מחמת היסח הדעת של שינה בזה אין חסרון, עוד נפק”מ אם עושה הפסקה למנוחת צהרים או לארוחת צהרים שאם הטעם מחמת שיעור אורך הזמן הכלאים לא נאסרים שכן עוקר את הכלאים ביום זה, אך אם החסרון מחמת היסח הדעת יתכן ששינת צהרים ואפי’ ארוחת צהרים גם נחשב להיסח הדעת, אמנם לגבי נ"מ זו יש ללמוד זאת מדברי החזו”א (סי’ ד ס”ק י) שכתב שההיתר בכשאגיע הוא ששוהה כדרך המתעכבין, ומשמע דבאופן ששוהה בשדה כדרך הפועלים מותר, ולפ”ז נראה שכיון שדרך הפועלים לאכול בשדה אין ארוחת צהרים נחשב להיסח הדעת.
ההיתר להשתהות בכלאים רק כשאינו מסיח דעתו, ואם יועיל להניח שומר
עוד כתב החזו"א (שם) שבכשאגיע אינו מסיח דעתו מעקירת הכלאים משא"כ כשאחזור מסיח דעתו מן הכלאים.
ויש להוסיף שמצאנו בכמה מקומות ענין של היסח הדעת כמו בתפילין ובתפילה וכדומה, ושם הכוונה שאסור להסיח את דעתו כלל, אולם כאן ודאי שאין הכוונה שחושב על עקירת הכלאים כל הזמן, שהרי עסוק במלאכתו ומסיח דעתו, אלא שאינו עושה פעולה שהיא מנוגדת לעקירת הכלאים ובכל עת הוא מוכן לעקור את הכלאים.
ויש לדון שמצינו בכמה מקומות דאף שאסור להסיח דעת אך אם הניח שומר מותר שעי"ז אינו נקרא היסח הדעת, ויש לדון האם כך גם בכלאים נאמר שאף שמסיח דעתו אך אם מניח שומר להזכירו שיעקור בסוף היום מותר, ואין לומר דדין שומר לא יועיל כאן כיון שדין שומר מצאנו רק רק במצוות דרבנן, דאף כאן האיסור כלאים הוא מדרבנן שכן הנידון במצא כלאים בשדהו שיש בזה רק איסור קיום כלאים מדרבנן.
אבל באמת אי”ז שייך לכאן, שדין שומר הוא במצוה שיש לה זמן, והיא מוטלת עליו לקיימה מכאן ועד סוף זמנה ואינו מוזהר לקיימה מיד, וע”י שומר הוא מובטח שלבסוף יקיימנה, אבל כאן אסור לו להמתין כדי שלא יעבור על איסור קיום כלאים, אלא שבכה”ג שדעתו לעקור ואינו מסיח דעתו נחשב שאין לו ניחותא, אך לא יועיל שיניח שומר כאשר הוא יכול לעקור ואינו עוקר, שזה גופא חשיב שיש לו ניחותא ועובר באיסור קיום.
האם ההיתר להשתהות בכלאים הוא רק בעוסק במלאכה שבסופה יגיע למקום הכלאים
עוד דן החזו"א (שם ס"ק יז) האם כל ההיתר הוא רק באופן שעושה מלאכה כזו שבסופה יגיע למקום הכלאים ויעקרם וכמו שמנכש את השורה עד שבסופה מגיע למקום הכלאים, אבל אם עוסק במלאכה שאינה שייכת למקום הכלאים אין לו היתר להמתין וצריך לעקור מיד, [שאין ההיתר דוקא מפני שטרוד במלאכה אלא ההיתר הוא מחמת שאינו מחויב לשנות מהסדר ויכול להמשיך ולהגיע למקום הכלאים אך אם אינו מגיע למקום הכלאים אסור]. וכך משמע בלשון הר"ש שכתב שההיתר הוא באופן "שלא נתעצל ומתעסק בכל שעה לגדור", וכ"כ תוספות (ב"ק ק, ב, וב"ב ב, ב) "נתיאש הימנה ולא גדרה, דוקא נתיאש אבל לא נתיאש ועוסק כל שעה לגדור אע"פ שהוסיף מאתים מותר", ולכאורה מכיון שעתה עוסק במלאכה איך נחשב שמתעסק לגדור, וצ"ל שעוסק במלאכה שע"י מתקרב למקום הכלאים, וכאמור. ויש לדון לפ"ז באוכל או מתקן כלי לצורך המשך העבודה האם זהו בכלל מנכש והולך.
והחזו”א צידד כן אלא שכתב שמדברי הרמב”ם לא נראה כן, שמדבריו נראה שרק אם נמצא במקום הכלאים ואינו עוקר אסור אך אם אינו במקום הכלאים וטרוד במלאכתו מותר אף שאינו עוסק כלל במלאכה שמביאה אותו לעקירת הכלאים לבסוף, שהנה מדברי הרמב"ם מבואר שהחילוק בין כשאגיע לכשאחזור הוא האם נמצא במקום הכלאים, שבכשאגיע אינו במקום הכלאים ובכשאחזור נמצא במקום הכלאים, שלכך בכשאחזור אף אם דעתו לעקור את הכלאים ואפי' אם אינו מסיח דעתו מן הכלאים חייב מיד לעקרם שכן נמצא במקום הכלאים וכשנמצא במקום הכלאים ואינו עוקרם הרי זה סתירה לחסרון ניחותא ונמצא שמקיים את הכלאים, כך ביאר החזו"א (סי' ב ס"ק יד) את דברי הרמב"ם, ולדברי הרמב"ם נמצא דכל שדעתו לעקור הרי זה בכלל חסרון ניחותא ואינו צריך לעקור מיד ורק באופן שנמצא במקום הכלאים אי"ז חסרון ניחותא וצריך מיד לעקור. ולמעשה החזו”א הניח דין זה בצ”ע, וכן הביאו בדרך אמונה (פ”ה ס”ק קמג).
עוד נידונים בגדר עוסק במלאכתו
והנה אף אם ננקוט שלא רק כשעוסק במלאכה שבסופה יגיע למקום הכלאים לא נאסר, יש לדון האם צריך שיהיה עוסק במלאכתו שבשדה או כל שטרוד במלאכתו אחרת אף אם היא מלאכה שאינה שייכת לשדה, וכן האם ההיתר הוא רק במלאכה שעומד לסיימה שהתירו לו לסיימה [שכל מה שהתירו לו הוא רק לסיים את מלאכתו], או אף בכל מלאכה אף שאינו עומד לסיימה.
עוד יש לדון באופן שעומד להגיע למקום הכלאים אך לא התחיל את המלאכה, כלומר, שעוד בטרם שהתחיל את המלאכה ראה את הכלאים, האם יכול להתחיל את המלאכה ולהגיע למקום הכלאים או שמיד צריך לעקור את הכלאים.
וראה במהר"י קורקוס (פ"ה הל' כא) שנראה מדבריו דההיתר אינו בכל אופן שטרוד במלאכתו אלא דבעינן שיהא עוסק במלאכתו, דיעוי"ש שביאר את דברי הירושלמי שאמרו דדין כשאגיע אלקטנו נאמר בפועל שטרוד במלאכתו, וכתב דההיתר הוא שלא הטריחוהו להניח מידו ולהפסיק מלאכתו, וז"ל "נראה דה"פ דוקא בפועל שהתירו כשאומר כשהגיע שם דכיון שהוא עסוק במלאכתו אין זה מתעצל ולא הטריחו אותו להניח מה שבידו וללכת שם לעקור הכלאים", ומשמע דרק בכה"ג שעוסק במלאכתו ואינו צריך להניח מה שבידו התירו, ולפ"ז נמצא חומרא גדולה בהיתר דכשאגיע אלקטנו, דהתירו רק בכה"ג שעוסק במלאכתו אך בכה"ג שרק טרוד במלאכתו אף שאינו מסיח דעתו לא התירו. ובדברי החזו"א לא הוזכר דין זה שצריך להיות עוסק במלאכתו אלא רק שצריך שבתכניתו שיהיה בדרכו לכלאים.
סיכום הדינים באלו אופנים יכול להמתין עם עקירת הכלאים
לאור האמור נראה, שאם מצא כלאים בשדהו ועתה עסוק במלאכתו, אם דעתו לעקור את הכלאים עד סוף היום ואינו מסיח דעתו מעקירת הכלאים יכול להמתין ולסיים את מלאכתו, אך אם אינו עוסק במלאכתו חייב לעקרם מיד, וכן אם דעתו לעקרם למחרת או שמסיח דעתו אסור. אך כאמור לעיל ענין זה של היסח הדעת אין הכוונה כפשוטו שמחשבת עקירת הכלאים תהיה קבועה בליבו בכל רגע, אלא שלא יפנה ממנה ע”י שעוסק במלאכה אחרת.
הדין כשאין לו ניחותא מחמת המין שמזיק או מחמת אונס
ויש להוסיף שאם היה אנוס מלעקור את הכלאים, או שהיה אנוס מחמת ממון [וכגון שהוצאות הממון היו יתר על שליש שהדין הוא שאינו צריך להוציא יותר משליש], מועיל בזה החסרון ניחותא שיוכל לעקור את הכלאים אף למחרת.
וכן כל זה הוא באופן שאין לו ניחותא רק מחמת האיסור כלומר שאין לו ניחותא באיסור כלאים ולכך אין לו ניחותא במין שצמח, אך כתב החזו”א שבאופן שלא ניחא מחמת עצם המין והדבר ידוע לכל, כגון שמין אחד מזיק את המין השני, בכה”ג הוא חסרון ניחותא גמור ואינו צריך לעוקרו כמבואר בתוס’ (ב”ק פא, א).
זרע בידים לא מועיל חסרון ניחותא
אלא שכ"ז אינו נידון לעניננו שכן כל ההיתר ששנינו במשנה שיכול להשתהות עד שיגמור את מלאכתו הוא רק באופן שראה את הירק בכרם שצמח מאליו, אך אם הוא עצמו זרע ודאי אין בזה היתר של חסרון ניחותא וכמו שכתב החזו"א בסי' ד ס"ק יג דבכה"ג שזורע בידים אין חסרון ניחותא, והנה בנידון דידן הלא גננת זו היא שזרעה את הכלאים ובזה אין את ההיתר של משנתינו, שבזורע אי"צ ניחותא ואף אם אין לו ניחותא עובר באיסור כלאים וא"כ חייבת מיד לעקור.
דברי הכס"מ שבאיסור קיום האיסור רק מתחילת השרשת הזרע
אולם יש לדון להתיר ע”פ דברי הכס”מ שסובר שאין איסור קיום רק מזמן ההשרשה, שהכס”מ חידש שחלוק איסור זריעת כלאים מאיסור קיום כלאים, דבזריעת כלאים האיסור הוא בזמן שהניח את הזרע ועומד להשריש אך באיסור קיום האיסור רק מזמן תחילת התהוות הצמח, ולכך כל עוד שלא הושרש אין איסור קיום [וראה מש”כ בדברי הכסף משנה בפ”א מ”ט ובפ”ב מ”ג], וממילא כאן גננת זו אף שעברה על איסור זריעה בשוגג, מ”מ קודם השרשה אינה עוברת על איסור קיום, ולפיכך י”ל שאינה צריכה לעקור מיד. ומדברי החזו”א (סי’ ב ס"ק יא ד"ה ולפיכך. וסי' ג ס"ק כג ד"ה והא דתניא במוסגר) שהביא את דברי הכס”מ נראה שנקט כן להלכה.
ולפ”ז יש חילוק בין שתיל לזרעים שהיתר זה שייך רק באופן שזרע זרעים באדמה שלזה צריך להמתין עד זמן ההשרשה, אך אם נטע שתילים שכבר מושרשים בגוש העפר שלהם, עובר על קיום מיד.
אלא שיש מקום לומר שהכס”מ אמר כן רק לענין עולה מאליו, שבשעת הנחת הזרעים בקרקע לא נעשה בהם מעשה איסור כלל ורק בהיותם בשדה עלו צמחים נוספים ואז נודע שיש כאן כלאים, ולכן קודם השרשה אין כאן כלאים, אבל לענין הנזרע באיסור בזה מודה שיש איסור קיום גם קודם השרשה, דהלא הכלאים היו בעצם הנחת הזרעים בקרקע, ואף שהם כמונחים בכדא עד ג’ ימים, מ”מ הוא מצב של כלאים שאסרה תורה. ובפרט למבואר בשו”ת בית הלוי (ח”א סי’ לה אות ג) שבכה”ג שזורע כלאים הקיום הוא המשך הזריעה, ולפ”ז נראה שגם קודם השרשה יש איסור קיום.
אולם ראה בדרך אמונה (בבאור ההלכה פ”א ה”ג ד”ה ומותר לומר לגוי) שנקט שדברי הכס”מ שייכים גם באופן שהזרעים נזרעו באיסור, שכן הקשה על דברי הכס”מ שאם אין איסור קיום קודם השרשה מדוע מחפה עפר ע”ג זרעים עובר משום זורע כלאים, אף שהוא קודם השרשה, והלא שם מחפה את הזרעים בידים ונמצא שזורע בידים ולכך עובר באיסור קודם השרשה, ומבואר שלא חילק בין זרע בידים לעלו מאליהם ובתרוייהו קודם השרשה פטור. וכן נראה מדבריו ממה שכתב (בפ”א ס”ק טז) בדין איסור קיום כלאים שהוא בין שזרע בידים ובין שעלו מאליו וע”ז הביא את דברי הכס”מ הנ”ל, ומבואר שדברי הכס”מ נאמרו אף בזרע בידים.
כלאים באדניות ועציצים
ויש לציין שבאופן ששני המינים זרועים באדנית שאינה נקובה, עיקר איסור כלאים הוא מדרבנן (כדאמרינן במנחות ע, א וברמב”ם פ”א ה”ב), ואם כל מין צומח באדנית נפרדת, נחלקו רבותינו אם יש בו איסור כלאים, שלדעת החזו”א (סי’ יג ס”ק טז) גם כששני המינים בשני עציצים נפרדים ואפילו שאינם נקובים נוהג בהם כל דיני ההרחקות מפני שעפר שבעציץ חשוב כתל עפר בשדה, ולדעת ההר צבי (זרעים ח”ב כלאים סי’ כד אות ג) מותר לזרוע מין אחד בעציץ שאינו נקוב כשבקרקע שבצידו זרוע מין אחר, וכ”ש אם שניהם בעציצים אינם נקובים, ולדעת שבט הלוי (שו”ת ח”ו סי’ קסו וח”ט סי’ רמג) אפילו אם המינים בשני עציצים נקובים אין צריך הרחקה ביניהם, [אמנם באופן שהעציצים נקובים הוי פלוגתא בדאורייתא, דלהחזו”א וההר צבי האיסור הוא מן התורה, ואם אחד העציצים אינו נקוב האיסור לדבריהם מדרבנן]. וראה בהליכות שדה גליון 209 מהרה”ג שמואל פליסקין בענין כלאים בעציצים.
העולה מן האמור לעיל:
א. הזורע כלאים בשוגג, זריעה זו חשיבא כלאים וכשנודע לו על כך חייב לעקור את הכלאים מיד, ולא נאמר בזה היתר שיכול להשתהות ולסיים מלאכתו ורק אח”כ ללכת לעקור. אמנם אם הוא בתוך ג’ ימי השרשה הבאנו לדון שיש להקל ולהמתין עד זמן השרשה[1], ואין חילוק בין זרע בידים לעלו מאליו בדין זה, כך מתבאר בדרך אמונה.
ב. ובאופן שעלו הכלאים מאליהם, בין ששני המינים צמחו מאליהם ובין כשזרע מין אחד והמין השני עלה מאליו סמוך למין הראשון, אם היה עוסק במלאכה בשדה שדרך אותה מלאכה הוא מתקרב לכיוון הכלאים, אינו צריך להניח המלאכה ולמהר לעקור אלא יכול להמשיך המלאכה כדרכו ולכשיגיע למקום הכלאים יעקור.
ואם עוסק במלאכה שאינו מתקרב על ידה לכלאים, נראה דהוא תלוי במחלוקת הראשונים בביאור דינא דלכשאגיע ולכשאחזור, ונסתפק בזה החזו”א לדינא.
ואם בשעה שנודע לו על הכלאים אינו עוסק במלאכה, לא מצינו היתר להתעכב וחייב ללכת תיכף לעקור את הכלאים.
הערה מכח האמור
ולפי”ז יש להעיר על מאמר שהתפרסם בהליכות שדה (גליון 202) מהרה”ג גבריאל מאיר שליט”א שאיסור קיום כלאים לדעת חכמים הוא רק מחמת מראית העין שיאמרו שזרע כלאים בכוונה, ועפ”ז כתב שבאופן שאין חשד שזרע בכוונה וניחא ליה בכלאים אינו צריך לעקור את הכלאים, ולפיכך אדם שנודע לו על הכלאים בזמן שאין מקום לחושדו שיש לו ניחותא בכלאים וכגון שנודע לו באמצע הלילה שזרע כלאים אי”צ מיד לעוקרו כיון שבזמן זה אין מקום לחושדו, ולדבריו נראה שאותה גננת שזרעה כלאים בשוגג אינה צריכה למהר לעקור ויכולה לעקור למחרת.
אולם למתבאר יש להעיר דכיון שגדר האיסור הוא מחמת החשד שיש לו ניחותא, א”כ כל דין זה תלוי בגדרי ניחותא וכיון שמדובר באופן שנודע לו שזרע כלאים בשוגג א”כ בכה”ג אין היתר של חסרון ניחותא שכן זרע בידים ואי”צ בזה ניחותא וכאמור לעיל, ועוד שאף אם נאמר שבזרע בידים צריך ניחותא הלא יש כאן ניחותא אלא שהוא ניחותא בשוגג שאינו רוצה לעבור על איסור כלאים אבל היה לו ניחותא בזריעת ב’ המינים. ועוד דאף אם נאמר שיש בזה את ההיתר של המשנה לכשאגיע אלקטנו, מ”מ אינו מועיל אלא א”כ עסוק במלאכתו, וכן אינו מועיל ליום אחר, וכיון שלא מדובר באופן שעסוק במלאכתו וגם אין בדעתו לעקור באותו יום, ממילא צריך לעקור מיד, וכאמור לעיל.
[1]. וזמן השרשה הוא ג' ימים. אכן אינו תלוי בג' ימים מלאים דאמרי' לענין זה מקצת היום ככולו, [וראה בדרך אמונה (בבאור ההלכה מע"ש פ"ט ד"ה הנוטע) שיש פלוגתא אם אומרים ב' מקצת היום ככולו דהיינו גם בתחילה וגם בסוף, ולא הוכרעה ההלכה בזה, וא"כ צריך להחמיר שאם זרע בבוקר יום א' צריך לעקור קודם כניסת יום ג' שהוא יום ב' בשקיעה, שאם ישהה עד כניסת יום ג', הרי איכא ג' ימים דהשרשה, מקצת יום א' ויום ב' כולו, ומקצת יום ג'. ויש אומרים שמקצת היום ככולו תלוי בבוקר יום ג'].
