שימוש בפירות שביעית

כיצד ואיך מותר להשתמש בפירות שביעית, מתי מותר לבשל פירות, ומתי ניתן לרסק, איזה שימוש אינו מוסכם בפירות שביעית ואיזה שימוש מותר לכתחילה, מהו השלב שבו מותר לכתחילה לבשל ולרסק, כל זאת ועוד במאמר המפורט והמבואר המובא כאן.

                                             רבי שאול רייכנברג שליט"א

מחבר ספר 'משפטי ארץ'

צורת השימוש בפירות שביעית

מהות האיסור של אכילה שלא כדרך

איתא במשנה (שביעית פ"ח משנה ב): שביעית ניתנה לאכילה לשתיה ולסיכה, לאכול דבר שדרכו לאכול. ומפרש הירושלמי ומביאו הר"ש בשביעית והרמב"ם בפירוש המשנה במעשר שני פ"ב (שגם שם כתוב אותו הדבר), שלאכול דבר שדרכו לאכול הכוונה לאכול את הפרי במצב ובצורה שדרך לאוכלו, לא לכוס חיטים חיות ולא לאכול תרדין חיים.

וכך פוסק הרמב"ם (פ"ה ה"ג): "דבר שדרכו לאכול חי לא יאכל אותו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי".

הטעם שאסור לאכול שלא כדרך, כתב הר"ש (שביעית שם) משום שנאמר לאכלה ולא להפסד, שאכילה שלא כדרך נחשבת להפסד הדבר. שכאשר אינו נהנה מהדבר הנאה מלאה כדרך הרגילה נחשב שמפסידו.

אך יש להסביר בדרך אחרת.

כתוב במשנה (שביעית פ"ד מ"ז) שאסור לקטוף פירות שביעית כדי לאוכלם כשהם בוסר. הר"ש כותב משום לאכלה ולא להפסד, הרמב"ם כותב (פ"ה הט"ו): "משום שנאמר, תאכלו את תבואתה אינה נאכלת עד שתעשה תבואה". וכותב המהר"י קורקוס (שם) שהרמב"ם לא כתב שאסור משום הפסד, שהרי אוכל את פירות הבוסר ואי אפשר לקרוא לזה הפסד, לכן הרמב"ם הביא את הפסוק תאכלו את תבואתה. וצ"ב, אם זה כך שכאשר אוכלים דבר שלא ראוי כ"כ לאכילה ולא רגילים לאוכלו כך, אין זה נחשב הפסד, א"כ למה אסור לאכול פירות שביעית שלא כדרך. וי"ל שהרמב"ם סבר שלומדים מהדין שלא אוכלים פירות שביעית עד שנעשים תבואה, שהתורה התירה לאכול רק כדרך שרגילים לאכול. והכוונה שאדם בשביעית הוא כמו אורח על שולחנו של הקב"ה, ומותר לו להשתמש רק כפי שרגילים להשתמש בהם, וכמו שאורח אוכל כרגיל ולא עושה עם האוכל כל מיני דברים משונים.

וכעין זה יש לפרש גם בר"ש.

דרשינן ע"ז סב,א "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" – לאכלה ולא לסחורה. ולכאורה איסור סחורה הוא איסור על הגברא שלא ישתמש בפירות שביעית כבעלים ולא איסור משום שלא לזלזל בקדושת פירות שביעית. וגדר האיסור כמו שכתב רש"י (ויקרא כה ה,ו): את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר… "אותם אינך בוצר [את השמור], אלא מן המופקר". והיתה שבת הארץ לכם לאכלה… . "אע"פ שאסרתים עליך [בקצירה ובצירה], לא באכילה ובהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית…". ה"ה יש לומר שמה שאסרה התורה לסחור בפירות שביעית, הוא משום שזה מעשה של בעל הבית. ואי אפשר לומר שהאיסור הוא משום החפצא של פירות שביעית לשמור על קדושתם ולא לזלזל בהם, שהרי הר"ש (שביעית פ"ז מ"ג) כתב שאיסור סחורה הוא לקטוף על מנת למכור כאשר הקוטף הוא המוכר, אבל מותר לו לקטוף ולמכור ע"י אחר. וודאי שמצד הפירות אין נ"מ מי מוכר, הקוטף או אחר, אלא שהדרך שהבעלים מוכר אבל כשמוכר ע"י אחר זה לא דרך בעלים. ה"ה יש לומר שכמו שהדרשה לאכלה ולא לסחורה היא מצד הגברא, כך מאי דדרשינן (פסחים נב) "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" – לאכלה ולא להפסד, הוא משום הגברא ולא מצד קדושת הפירות, אלא שלא תתנהג כבעלים לאבד אותם, שהותר רק להשתמש במה שאתה צריך, ואם אינך צריך אל תיגע בהם. וכך גם התורה התירה להשתמש בפירות שביעית רק בצורה הרגילה כאורח על שולחנו של הקב"ה, ואורח אוכל כרגיל כמו שרגילים לאכול ולא בצורה משונה. וכאשר האכילה שלא כדרך, מצד האדם זה אכילה של הפסד.

מה נחשב כדרך

בפשטות היה נראה שאכילה כדרך נמדדת על פי רוב העולם. וכדאמרינן בגמרא (עירובין כח,א) שחזיז (ירק חיטה כשהוא רך) מערבין בו ומברכים עליו בורא פרי האדמה כיון שבבבל אוכלים חזיז. ושואלת הגמרא וכי בבל הם רוב העולם. וכן הגמרא בשבת (קמד,ב) דנה האם רימונים נחשבים לדבר שדרכו בסחיטה, ואומרת הגמרא שבני מנשיא סוחטים רימונים. ומקשה הגמרא וכי בני מנשיא הם רוב העולם. וכן כתוב בטור (או"ח סי' רה), "תומי וכרתי כתבו התוספות כשהן חיין בורא פרי האדמה ולאחר בישול שהכל נהיה בדברו דאישתנא לגריעותא. ואפילו אם יש מי שחפץ בהם יותר מבושלין, בטלה דעתו והולכין אחר הרוב".

אך מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל ומרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אמרו לנו שלא צריך שרוב הצבור נוהג כך אלא מספיק שהרבה מהצבור נוהגים כך שאז לא בטלה דעתם, (ומרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל אמר לי פעם שמספיק שעשרה אחוז מהצבור עושה כך). אמנם רק צורת אכילה שאוכלים כך בקביעות לא צורה שאוכלים רק במקרים חריגים.                                                     

וצריך לומר שיש דברים שרוב העולם קובע, אבל בכדי להחשיב אכילה כדרך לענין שביעית מספיק שהרבה אנשים נוהגים כך. והסברא בזה כמו שכתבנו שהתורה ציוותה להתנהג באוכל כמו אורח ולא כמו בעלים, וצורת אכילה שהרבה אנשים אוכלים כך, אינה מראה על התנהגות כבעלים.

ומצינו כעין זה שיש דברים שהקובע הוא אם עושים כך הרבה אנשים שלא אומרים בטלה דעתם אע"פ שאינם רוב.

כתוב בלבוש (או"ח סי' רב סעיף יב): "כל הפירות שטובים חיים כמבושלים כגון תפוחים ואגסים וכיוצא בה, ברכתן גם כן שווה שבין חיין ובין מבושלים מברכים עליהם בורא פרי העץ. ואפילו אותן (פירות) שהם טובים יותר כשהן מבושלים, אלא כשהן חיים הם ג"כ טובים כגון חבושים וערמונים שלנו, מברכין עליהם בורא פרי העץ אפילו חיים, כיון שהרבה אנשים אוכלים אותם חיים". ומדוקדק שלא כתב רוב בני אדם אלא הרבה בני אדם.

וכעין זה בנשמת אדם (כלל נא ס"ק א לקראת סוף הקטע הראשון): "וראיתי שהש"ל והתניא לא כתבו זה שהאוכלן חיין בטלה דעתו רק על ירקות ולא על לפת. … וא"כ י"ל דעכ"פ לא בטלה דעתו כיון שגם הרבה בני אדם אוכלין אותן חיין, לכן נ"ל שמי שדרכו בכך יכול לברך בורא פרי האדמה. אבל בצל חי אפילו במדינות שמקצת עניים אוכלים אותם חי, זה רק מחמת דוחקם ולכן מברכים שהכל".

דרך אכילה של עדה  

לגבי צורת אכילה של עדות שונות, שהמקור לצורה זו הוא כפי שנהגו במדינתם ושם כולם אכלו כך. אם היה מדובר על אכילה באותו מקום מסתבר שזה נחשב דרך אכילה לגבי אותו מקום. וכך נראה בחיי אדם בסי' נא סעי' ב לגבי אכילת פירות וירקות חי או מבושל שהולכים אחרי המקום. ואע"פ שהתוס' (עירובין כח,א ועוד) כתבו שגם מנהג מקום בטל ברוב העולם אם אין שם תנאים מיוחדים שמחמת כך נוהגים כך (ראה גם מגן אברהם או"ח סי' שכ ס"ק ג), אך י"ל שכמו שאמרנו שאם הרבה אנשים נוהגים כך אפילו שהם לו הרוב, נחשב הדבר לדרך אכילה, ה"ה מקום נחשב לדרך אכילה אפילו שהוא מיעוט קטן. אך יש לדון מה הדין כאשר עדה מסויימת נוהגת כך בארץ והם מיעוט קטן ביחס לתושבי הארץ. האם זה מה שנוהגים כמו שנהגו במקומותיהם נחשב להם כדרך, או כאן בארץ מודדים אותם ביחס לכולם. מרן הגרי"ש אלישיב נטה לומר שאין חשיבות למנהגי עדות. ואילו הגר"נ קרליץ (בחוט שני פ"ה ה"ג אות ד אות קטנה יד) סבר שלגביהם אפשר לקרוא לזה כדרך.

דרך אכילה של טבעונים

דברים שכולם אוכלים מבושל והטבעונים אוכלים חי, האם להם זה נחשב דרך אכילה.

 מבואר ברדב"ז (ח"א סי' מד) שוורד שאוכלים לחיזוק הבריאות לא חייב בערלה שלא נחשב פרי מאכל אלא פרי רפואה. ובשו"ע (או"ח סי' שכח סעי' לז) כתוב שלבריא שאין לו שום מיחוש מותר לאכול בשבת מאכל שהוא לחולים ולא לבריאים ואין זה בכלל הגזירה לא לאכול תרופה בשבת. וכותב שם המשנה ברורה (מהמגן אברהם) שהיינו שאוכל לרעבונו וצמאונו, אבל אם אוכל כדי לחזק את מזגו אסור. רואים שחיזוק המזג הוא רפואה אף באדם בריא. ממילא אכילה שהיא לרפואה אינה נחשבת אכילה כדרך לענין שביעית, דדרשינן בשביעית לאכלה ולא למלוגמא. אמנם יש צורת אכילה שנהפכה אצלם לדרך אכילה לשובע ותענוג. שאמנם הסיבה היתה הבריאות אבל זה נהפך לדרך. אך מ"מ נראה שהטבעונים  עדיין מיעוט קטן שבטלה דעתם.

לרסק פירות שביעית

בקיצור הלכות שמיטה שיצא על פי החזו"א (של הרה"ח זליג שפירא זצ"ל –תשי"א) מבואר שלרסק מותר בדבר שדרכו בכך כגון בננות, עגבניות, גזר, תפוחי אדמה וסלק ותפוחי עץ (דובר על ריסוק במגרדת/פומפיה). משמע שדבר שאין דרכו בכך אסור לרסק. ואף שכפי שנראה בהמשך פרי מרוסק נחשב שהפרי עדיין קיים, מ"מ כנראה שזה נחשב לאכילה שלא כדרך בדבר שלא רגילים לרסקו. וכך הורה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאסור לרסק דבר שאין הדרך לרסקו. אך דבר שהדרך לרסקו לקטנים, לזקנים, נחשב דרך להם, אך זה לא מתיר לרסק לגדולים.

פירות שהתחילו להתקלקל, אם הדרך במצב כזה לרסק אותם, מותר לרסקם אע"פ שכשהם טובים לא רגילים לרסק אותם. כך כתב החוט שני (פ"ה הלכה ג אות ד אות קטנה טז) לגבי דברים הנאכלים חיים אבל כשהתחילו להתקלקל רגילים לבשלם, שמותר לבשלם כשהתחילו להתקלקל, א"כ ה"ה יהיה מותר לרסק אם כך הדרך.

לגבי עשיית 'שייק פירות' ראה בהמשך.

האם מותר לסחוט פירות שביעית

כתוב במשנה (תרומות פי"א מ"ג): "אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא סתוניות חומץ ושאר כל הפירות אין משנין אותם מברייתן בתרומה ובמעשר שני אלא זיתים וענבים בלבד". ומפרש הרמב"ם: "התמרים אוכל והדבש משקה ואסור לו להחזיר האוכל משקה כשהאוכל אוכל של תרומה או של מעשר שני". וכך פוסק הרמב"ם (תרומות פי"א ה"ב): "וכן אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא פירות הסתיו חומץ וכן שאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה חוץ מזיתים וענבים בלבד". וכך כתב לגבי מעשר שני (הלכות מעשר שני ונטע רבעי פ"ג ה"י): "ולא יסחוט את הפירות להוציא מהן משקין חוץ מזיתים וענבים בלבד". ולגבי שמיטה כתב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ה ה"ג): "ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר".

המנחת שלמה (סי' מו) כותב שהאיסור לסחוט פירות תרומה הוא משני טעמים. א. משום שמפקיעה מהקדושה, כיון שפוסקים שכל המשקים היוצאים מהפירות הם זיעה ואין בהם קדושת תרומה מן התורה. ב. משום שנחשב הפסד בזה שמשנה מברייתו, והופך מאוכל למשקה בדברים שאין דרכם בכך. ולכן כיון שבשביעית אין איסור להפקיע פירות מקדושת שביעית אם בסוף אוכל אותם (ראה שם איך מוכיח זאת), לא שייך לאסור סחיטה מטעם שמפקיע את קדושת השביעית מן הפירות. כמו כן ישנן שיטות בדעת הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"י הכ"ב) שמשקין היוצאין מפירות שביעית קדושים מן התורה (עי"ש), ממילא בסחיטתם הוא אינו מפקיע את קדושתם.

וכל האיסור לסחוט פירות שביעית הוא רק משום שמפסידם, אך זהו רק בדברים שאין דרכם בכך. ממילא בדברים שדרכם בכך כגון פירות הדר שלא נחשב הפסד, מותר לסחוט. אמנם הוא נשאר בספק שמא אסור לסחוט אף פירות הדר משום שבשר הפרי שנשאר נמאס מאכילה לרוב בני אדם.

וביאור ספיקו של המנחת שלמה נראה להסביר, דאיתא במשנה (תרומות פי"א משנה ה), ונוהג בתרומה כדרך שנוהג בחולין. ומפרש הרמב"ם שמותר לנפות קמח של תרומה ולהשליך את הסובין שלא ראוי לאכילה [אע"פ שכאשר הסובין ביחד עם הקמח הוא ראוי לאכילה, שהרי מצטרף לשיעור חלה כמבואר במשנה חלה פ"ב מ"ו]. וממשיכה המשנה: המסלת קב או קביים לסאה לא יאבד את השאר אלא יניחנו במקום המוצנע. ומפרש שם הר"ש מהירושלמי שמותר לסלת רק קב או קבים לסאה. ופירוש הדברים, שאע"פ שאפשר לעשות לחם מקמח בלי לסלת, וכאשר מסלת ומוציא חלק מהקמח הפחות מעולה, אותו קמח שהוציא כבר לא יאכל, אע"פ שהוא ראוי לאכילה, ולכן צריך להניחו במקום מוצנע, אעפ"כ מותר לסלת, משום שמותר להשביח את התרומה למאכל מושבח, אע"פ שעי"ז חלק ממנה יגיע בסופו של דבר לאיבוד. אך מותר רק בשיעור שרגילים לעשות דהיינו קב וקביים לסאה. ולכן הסתפק המנחת שלמה האם לסחוט פירות הדר נחשב להשבחת הדבר שמותר אע"פ שחלק נפסד או לא (ראה חזו"א שביעית יד ס"ק י).  

החזו"א (שביעית סי' כה ס"ק לב ד"ה ויש לעי') חולק עליו וסובר שכל שנחשב זיעה, אסור לעשותו בפירות שביעית, כיון שבשעת סחיטה מפסיד את הפרי, וכשהוא נהנה אינו נהנה אלא מזיעת הפרי, והפרי הובער מהעולם שלא בהנאה.

אעפ"כ החזו"א שם כותב שמותר לעשות מיץ מתפוזים ולימונים, ומצרף לזה כמה טעמים.

בגמרא ברכות (לח,א) אמר מר בר רב אשי על דבש תמרים מברכים שהכל נהיה בדברו ולא בורא פרי העץ כיון שהוא זיעה בעלמא. והגמרא אומרת שזה תלוי במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע (במשנה תרומות פי"א משנה ב)  אם לוקים על שכר תמרים ויין תפוחים העשויים מפירות ערלה. והגמרא אומרת שעל טרימא מברכים בורא פרי העץ, וטרימא אלו תמרים מרוסקות, ומשום דבמילתייהו קיימי כדמעיקרא, שגם כשהן מרוסקות הן כמו שהיו קודם הריסוק. וכתוב שם עוד שתמרים של תרומה מותר לעשות מהם טרימא ואסור לעשות מהם שכר. א"כ ה"ה יהיה מותר לעשות רסק פירות שביעית שדרכם בכך כיון שהרסק אינו זיעה אלא הפרי עצמו.

ומחדש החזו"א שסחיטה של פירות הדר שכל בשר הפרי נסחט ונהפך למשקה, הרי זה כריסוק ולא כסחיטה, ממילא מותר לעשות מיץ מפירות הדר בשמיטה. אבל הוא מביא שבשו"ע (או"ח סי' רב סעי' ז) כתוב שעל פאוידל"א שזה פירות שבישלו אותם עד שהתרסקו לגמרי מברכים שהכל. וזה משום שמרש"י ומקיצור פסקי הרא"ש נראה שהטרימא שהתירו מדובר בתמרים שמרוסקים מעט ולא לגמרי. אבל מה שמרוסק לגמרי שלא ניכר כלל הפרי, אינו בכלל הטרימא אלא הוא כדבר חדש וכזיעה. אך החזו"א מביא שהרמ"א כותב שהעיקר הוא שברכתו בורא פרי העץ, ורק לחומרא חוששים לברך שהכל. וכיון שמעיקר הדין ברכתו בורא פרי העץ מותר גם כן לעשות טרימא מפירות שביעית.

החזו"א מצרף לזה את שיטת הרשב"א (ברכות שם) הסובר שלומדים מיין ושמן, שכל פרי שרוב שימושו ע"י סחיטה לא נחשב זיעה, וממילא יהיה מותר לסחטו כשהוא תרומה או שביעית. והחזו"א מסתפק מה הכוונה רוב, האם שרוב הפירות נסחטים או שגם אם רוב האנשים סוחטים אע"פ שרוב הפירות אינם נסחטים, או שמספיק שלרוב האנשים אין להם הבדל בין הפרי עצמו לבין המיץ אע"פ שבפועל הרוב לא סוחטים. עכ"פ תפוזים ולימונים בזמן החזו"א נחשבו כרוב שימושם למשקה, ולשיטת הרשב"א דינם כיין ושמן.

ממילא לשיטת החזו"א רק תפוזים ולימונים מותר לסחוט [משום שסחיטתם היא ריסוק, ומשום שנחשב רוב שימושם בכך]. אך שאר פירות אסור לסחוט אף שהדרך גם לסוחטם [משום שזו סחיטה ולא ריסוק, ומשום שאין רוב שימושם בסחיטה].

עשיית שייקים מפירות שביעית

החזו"א מוסיף עוד הערה, שלכאורה כאשר סוחט פירות הדר משנה אותם מברייתם שבתחילה היו אוכל והוא הופכם למשקה, פירוש, שאפילו אם סחיטת פירות הדר לא נחשבת זיעה משום שזה כריסוק כטרימא, מ"מ יש איסור משום שהופך אוכל למשקה. וזהו שכתוב שאסור לשנות פירות מברייתן הכוונה שאסור להפוך מאוכל למשקה. משום שמה שניתן על ידי הקב"ה כאוכל, אסור להופכו למשקה. וכן כתוב ברמב"ם בפירוש המשנה (תרומות פי"א משנה ג): "התמרים אוכל והדבש משקה ואסור להחזיר האוכל משקה כשהאוכל של תרומה או של מעשר שני". וכך כותב המהר"י קורקוס (תרומות פי"א ה"ב) שאין משנים את הפירות מברייתן שלא לעשותם משקה משום שאין לשנות טעמן או תכונתם.

ומבאר החזו"א שמ"מ פירות הדר מותר לסחוט משום שמתחילתם הם משקה, שבשר הפרי רך מאד שאי אפשר ללעוס אותו אלא מיד נמס בפה, א"כ גם אכילת פירות הדר היא שתיה, והסחיטה אינה שינוי מברייתם. מבואר אם כן מדבריו שרק בפירות הדר לא חשש ממה שהופך את האוכל למשקה משום שאין זה אוכל גמור, אבל שאר פירות שהם אוכל אסור להפכם למשקה.

ולכן, כדי להתיר לעשות שייקים מפירות שביעית צריך שיצטרפו שני תנאים. א. שיחשב לדרכו בכך כפי הכללים שכתוב בתחילת המאמר, שאם אין דרכו בכך אסור לרסק אפילו במיגרדת. ב. שלא תהיה הפיכה מאוכל למשקה, לכן גם בדברים שדרכם בכך, יהיה מותר לרסק את הפירות לצורה של רסק כמו גרבר, אך לא למשקה, בין שהפרי עצמו נהפך למשקה ע"י הריסוק ובין ע"י הוספת משקים לריסוק. 

המורם מן האמור – הוראות שימוש בפירות שביעית

1.  שיירי פירות, כל זמן שראויים למאכל, אסור להשליכם לפח אשפה אלא להניחם בפח שמיטה.

2. לבשל את הפירות מותר רק במיני פירות שלפחות 10% מהצבור רגילים לבשלם, ועושים כך כסדר ולא רק במקרים בודדים. 

כל מיני הפירות שהתרככו עד שלא רוצים לאוכלם חיים, אפשר לבשלם. 

3. לרסק פירות מותר רק במינים שהדרך כנ"ל לרסקם. עבור ילדים קטנים אפשר לרסק את מה שרגילים לרסק עבורם. 

פירות מכל המינים שהתרככו עד כדי שלא רוצים לאכלם כמו שהם, אפשר לרסקם כיון שכך הדרך.

4. למרות האמור בסעיף הקודם  אין לרסק פירות בצורה שנהפכים למשקה, בין הפירות עצמם בין ע"י הוספת משקה. [וי"א (חוט שני) שאף שלא נהפך למשקה לא ראוי לכתחילה לעשות ריסוק גמור בבלנדר עד שלא ניכר איזה פרי זה, לחשוש לשיטות שברכתם שהכל ודאי].