עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

בחצר ביתי גדל שיח בעל מראה מיוחד, ולטענת הגנן אם לא יבצע גיזום בשמיטה, יאבד השיח את המראה הייחודי שלו. האם כדי למנוע נזק כזה מותר לבצע גיזום של השיח בשמיטה?

תשובה

רק במקרה שהשיח יאבד את המראה הייחודי שלו ולא יהיה ניתן להשיבו למראהו הרגיל לאחר השמיטה, או שיצטרכו להוציא לאחר השמיטה הוצאה גדולה כדי להשיבו למצבו המקורי, מותר לבצע גיזום אף כדי שלא יתקלקל מראהו של השיח.

ויש מקילים במקרה של צורך גדול לגזום גם כדי למנוע את הפסד הנוי במשך שנת השמיטה עצמה, אם כעת הקלקול גדול וניכר, אפילו שהפסד הנוי הוא רק זמני ואחר שנת השמיטה יהיה ניתן להשיב את הצמח לקדמותו.

ומכל מקום המחמיר בדבר תבוא עליו ברכה.

הרחבה

המשנה בריש מועד קטן (ב ע”א) אומרת: “משקין בית השלחין במועד ובשביעית”, והיינו שדה שצריכים להשקותה מים מותר להשקותה בשביעית, ושם בגמ’ (דף ב ע”ב) הקשו למה מותר להשקות את השדה, הרי השקיה היא מלאכה האסורה בשביעית, ותירץ אביי שהמשנה מדברת לפי מי שסובר ששביעית בזמן הזה דרבנן, ורבנן התירו במקום פסידא. ורבא מתרץ שהמשנה אפילו כמאן דאמר ששביעית בזמן הזה דאורייתא, אלא שמלאכת השקיה אינה אסורה אלא מדרבנן כיון שהיא תולדה ולא אב מלאכה, ובמקום פסידא לא גזרו רבנן.

להלכה נקטינן כתירוצו של רבא, וכן כתב הרמב”ם (שמיטה ויובל פרק א הלכה י) “ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם”. 

ומפשטות הדברים נראה שאפשר להקל בכל מלאכות דרבנן במקום פסידא, והשקיה היא רק דוגמא אחת למלאכה דרבנן שהתירו במקום פסידא.

אמנם יש מהראשונים הסוברים שלא התירו אלא מלאכת השקיה, ולא שאר מלאכות דרבנן, וכן דעת הנימוקי יוסף (במו”ק שם) שרק השקיה שהדרך לעשות כן תדיר, אינה מלאכה חשובה כ”כ ואותה התירו, אבל לא התירו שאר מלאכות חשובות אף שגם הם מדרבנן. וכן דעת הריטב”א (שם דף ג ע”א) שהתירו רק השקיה שאין בה טירחא מרובה, ולא שאר מלאכות שיש בהם טירחה מרובה אפילו במקום פסידא.

לדינא, כתב החזון איש (סימן כא ס”ק יז- יח) שיש להקל בכל מלאכות דרבנן במקום פסידא. והוכיח שכן היא דעתם של הר”ש (שביעית פרק ב משנה ב) ושל הרמב”ם ועוד ראשונים. וכיון שיש כאן תרי דרבנן, א] שביעית בזמן הזה דרבנן. ב] מלאכות האסורות רק מדרבנן, יש לסמוך להקל ולהתיר כל מלאכות דרבנן במקום פסידא.

וכן מבואר בשו”ת מהרי”ט (חלק ב סימן נב) ובבית הלוי (חלק ג סימן א אות ח) ובשו”ת מהרי”ל דיסקין (סימן כז אות יב) שאפשר להקל במקום הפסד גם בשאר מלאכות דרבנן.

עוד מצינו שדן בשו”ת מהרי”ל דיסקין (סימן כז אות ד) האם התירו מלאכות אלו רק כשיש חשש שימות העץ, כמו שמשמע מלשון הרמב”ם (שמיטה ויובל פרק א הלכה י), או שאפילו אם אין חשש שימות העץ, אלא רק יגרם נזק לעץ, האם גם בכה”ג התירו מלאכות דרבנן, למנוע את ההפסד, ונשאר בצ”ע למעשה.

ובספר תורת הארץ (חלק ב פרק ב ס”ק יט) הביא דבריו, ומצדד להקל בזה ע”פ מש”כ בשו”ת המבי”ט (חלק ב סימן סד) שמותר להשקות גם עשבי בשמים אף שאינם שווים הרבה, ולמד מדין זה שיש להתיר בכל פסידא, שכמו שאין מחלקים בין הפסד של דבר ששוויו מרובה, להפסד של דבר ששוויו מועט, כמו כן אין לחלק בין היכא שהעץ ייפסד לגמרי לבין עץ שיינזק אך לא ייפסד לחלוטין.

ועיין במשפטי ארץ (שביעית פרק ג סעיף ב ובהערה 5) שדעת כמה אחרונים שבמקום שיש היזק ניכר שאינו ניתן לתיקון, התירו מלאכות דרבנן למנוע הפסד העץ או הצמח וכדו’. עוד כתב שם (בהערה 6) בשם הגרי”ש אלישיב והגר”נ קרליץ, שגם נזק שיוכל לתקנו לאחר שנת השמיטה אלא שהדבר יהיה כרוך בהוצאה גדולה, נחשב להיזק והפסד שאפשר להתיר מחמתו מלאכות האסורות מדרבנן.

ועדיין יש לדון, במקרים שאין חשש למיתת העצים או שייגרם להם היזק גדול, אבל יש חשש שהפירות ייפסדו, האם גם בכהאי גוונא התירו, או כיון שלא יגרם נזק לעצים  אין זה בכלל מה שכתב הרמב”ם שהתירו מלאכות כדי שלא ימותו העצים, ועוד שהפירות בשנת השמיטה אינם שלו שהרי הם הפקר, וא”כ אפשר שלא התירו מלאכות בשביל הפסד הפירות בלבד.

לנידון זה נדרש החזון איש (סימן כא ס”ק ד) וכתב שגם בשביל הפסד הפירות מותר לעשות מלאכות דרבנן, ומש”כ הרמב”ם שהתירו כדי שלא ימותו העצים, נכלל בזה גם ההיתר כדי שלא ייפסדו הפירות, שכל שאינו מוציא פירותיו נחשב כמיתה של העץ.

עוד הוסיף החזון איש (סימן כא ס”ק יז. וכן כתוב בסדר השביעית שהו”ל הרב זליג שפירא ע”פ הוראות החזו”א), שגם במקום חשש הפסד של כל הפירות או אפילו רוב הפירות, חשוב ההפסד כמו מיתת העץ, ומותר לעשות מלאכות דרבנן למנוע הפסד הפירות. וכ”כ בשו”ת שבט הלוי (חלק ב סימן רב).

ועל פי הנ”ל יש לדון האם אפשר להתיר מלאכות דרבנן בעצי סרק וצמחים העומדים לנוי, כדי למנוע הפסד הנוי, שהרי אם יתקלקל הנוי של העצים, אף שלא ימותו או יתקלקלו העצים או הצמחים עצמם, אך כיון שמטרתם היא לנוי ויופי, אם יחסר חלק הנוי של העץ חשוב כהפסד הפירות שנחשב כמיתת העץ.

ואכן בסדר השביעית כתב שגם גינות נוי ופרחים שמתקיימים משנה לשנה מותר לעשות מלאכות דרבנן כדי להצילם מהפסד כמו שמתירים בעצי פרי, וכ”כ בדרך אמונה (פרק א ס”ק פ).

אלא שדעת כמה פוסקים שאין היתר זה אלא אם יגרם קלקול שלא יוכלו לתקנו לאחר השמיטה, כי אם ע”י הוצאה מרובה. אבל אם אין הקלקול אלא לשנת השמיטה, ואפשר להחזיר את העץ למצבו הרגיל לאחר השמיטה, אין להקל אף במלאכות דרבנן. וכ”כ במשפטי ארץ (פרק ד סעיף א) בשם הגר”נ קרליץ זצ”ל דאף שמקילין בהפסד פירות שביעית ואפילו אם ההפסד אינו אלא לשנת השמיטה, אך כיון שההיתר למנוע היזק והפסד הפירות אינו ברור כ”כ, ונוקטים לקולא כיון שיש בזה צורך של הציבור לפירות אלו, אבל במה שאינו אלא לנוי ואין בו צורך כ”כ כמו פירות אין להקל, וכ”כ בדרך אמונה (פרק א בציון ההלכה ס”ק קנט) בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל.

ברם יש לציין מה שכתב בספר משפטי ארץ (שם) בשם הגרי”ש אלישיב, שבמקום צורך גדול, יש מקום להקל גם בנזק זמני של נוי הצמחים, ובתנאי שקלקול הנוי בצמח בולט ביותר. וכשם שמקילין בהפסד של פירות העץ בלבד בשנת השמיטה אף שהוא רק זמני, כמו כן בצמח שעומד לנוי אף שההפסד הוא רק לשנת השמיטה נחשב הדבר כהפסד פירות לאותה שנה, ומ”מ הוסיף הגרי”ש אלישיב שהמחמיר בזה תבוא עליו ברכה.

ובשו”ת ישא יוסף (שביעית סימן מב) כתב שהגרי”ש אלישיב זצ”ל הסכים לפרסם ההיתר הנ”ל אבל דעתו שאין להתיר בזה אלא בשעת הדחק, וכגון במקומות שגרים שם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, ועוד הוסיף שגם במקומות כאלו יש לעשות את המלאכות ע”י גוי, אך מלכתחילה יש להחמיר ולא לבצע אף מלאכות דרבנן למנוע הפסד נוי הצמחים בשמיטה, אם ניתן לתקן את הנזק לאחר השמיטה.