עוד על מצוות תרומות ומעשרות

תגיות קשורות

כיצד גדל השום, ומהו החילוק שבינו ובין הבצל שמשום כך נחלקו חכמים ורבי יהודה האם השום נחשב שזרעו כלה, או שהוא כבצל שאין זרעו כלה, מאמר זה מבאר ומפרט את סדר גידול והתפתחות השום, ומציע בזהירות את האפשרויות לביאור מחלוקתם של חכמים ורבי יהודה – כהצעות לפני הלומדים.

רבי אלחנן בקרמן שליט"א
מחבר ספר 'משנת השדה'

בפרק זה נדון במחלוקת התנאים האם שום נחשב ‘זרע כלה'. נתאר את גידול השום ונשווה את הדמיון לגידול הבצל, תוך הרחבה בהבדלים ביניהם, שייתכן שיש להם משמעות הלכתית .

מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 223 – ניסן תשפ"ג

התמונות מובאות בסוף המאמר.
כל הזכויות שמורות, אין לעשות כל שימוש שהוא בתמונות ללא רשות מפורשת.

מחלוקת תנאים בדין שום

במשנה במסכת תרומות (ט, ו) נאמר: "איזהו דבר שאין זרעו כלה, כגון הלוף והשום והבצלים . ר' יהודה אומר השום כשעורים."

נחלקו הר"ש והרמב"ם בביאור דברי רבי יהודה “השום כשעורים". ה'שנות אליהו' ועוד מפרשים נקטו ששני פירושים אלו הם מחלוקת אמוראים בתלמוד ירושלמי על המשנה שם.

שיטת הר"ש

כתב הר"ש: “השום כשעורה חשוב דבר שאין זרעו כלה, אבל פחות מכשעורה הוי כדבר שזרעו כלה". כלומר: לדעת רבי יהודה הדבר תלוי בגודל השום בשעת שתילתו. אם גודלו כשעורה – נחשב לדבר שאין זרעו כלה, ואם גודלו פחות מכשעורה – נחשב לזרע כלה .

וכן פירשו הרא"ש ועוד ראשונים[1]. וכתב התוס' יום טוב, כי לשיטה זו נראה דיש לגרוס 'השום כשעורה' (לשון יחיד, כדוגמת: 'עצם כשעורה'), וציין שכך היא אף גירסת הרע"ב.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם כתב: "ורבי יהודה סובר שהשומים דבר שזרעו כלה, ואמרם כשעורים, כי השעורים קלים להפסיד בארץ יותר מן החטים ושאר קטניות, ואין הלכה כרבי יהודה ."

הרמב"ם סובר שאין נפק"מ לגודל השום בעת שתילתו, וכל שום, בכל מצב, נחשב לדעת רבי יהודה כדבר שזרעו כלה. ואת העובדה שרבי יהודה נוקט את המילה ‘שעורים', מסביר ברמב"ם בכך שרצה להביא דוגמה לדבר שזרעו כלה במהרה.

שני פירושים אלו הובאו בפירוש רבינו עובדיה מברטנורא על המשנה, וזה לשונו: "השום כשעורה – כלומר השום חשוב זרעו כלה כמו השעורה. ונקט שעורה לפי שאין בתבואות דבר שיהיה זרעו כלה ונאבד מהרה כמו השעורה. פירוש אחר: השום שהוא גדול כשעורה אין זרעו כלה, אבל פחות מכשעורה זרעו כלה. ואין הלכה כרבי יהודה ."

פירושו הראשון של הברטנורא הוא שיטת הרמב"ם, והפירוש השני הוא שיטת הר"ש.

ביאור המחלוקת

לא מצאתי בדברי הראשונים והאחרונים ביאור טעמו של רבי יהודה לשוני בין השום לבצל, הן לפי ביאור הרמב"ם והן לפי ביאור הר"ש, ואין בידי ביאור ברור בעניין .

אך על אף שאין בידי לגמור את המלאכה אין אני בן חורין ליבטל ממנה, אי לכך ארחיב בתיאור גידול השום, תוך הדגשת הדמיון וההבדלים בינו לבין הבצל. וכאשר הלומדים יעיינו בדברים ,אקווה שימצאו טעם נכון וברור בביאור עניין זה.

גידול השום

מין השום התרבותי המשמש למאכל, נקרא בזמננו ‘שום הגינה' וקיימים ממנו זנים רבים מאוד. בארץ גדלים למעלה מארבעים מיני שום בר, הראויים רובם ככולם למאכל, ולא נעסוק בהם במאמר זה .

בשלב בו השום נאכל, המבנה והמראה שלו שונים ממראה הבצל, בצל עשוי גלדים גלדים ואילו השום  עשוי מראש המורכב משיניים[2] רבות המחוברות בבסיסן (תמונה 1). יש הבדל גם במראה העלים. עלי השום ארוכים ושטוחים, דומים לחרב ארוכה, ואילו העלים של הבצל הם עלים צינוריים קעורים בחלקם הפנימי. אך למעשה השום והבצל שייכים לאותם סוג ומשפחה בוטניים, בחודשי הגידול הראשונים יש דמיון רב בין צורת הגידול של שני מינים אלו, ולמרות השוני במראה שלהם, מבחינה בוטנית תהליכי הגידול דומים מאוד. נסביר את הדמיון בין בצל לשום, ואת ההבדלים ביניהם ואולי על ידי כך תתבאר מחלוקת רבי יהודה וחכמים .

עקרות השום

בשונה מבצל בו עיקר הגידול הוא הן באמצעות זרעים והן באמצעות שתילת הבצל או בצלצל ,גידול שום הוא רק באמצעות שתילת השיניים מהם נוצרים צמחי שום חדשים. לא ניתן לגדל שום באמצעות זרעים כיון שמין השום הוא עקר ואינו יוצר זרעים.

יש מזני השום שאף אינם יוצרים עמוד פריחה, כדוגמת השום המיובא לארץ מסין. ויש זנים שאמנם מייצרים עמוד פריחה ופעמים אף תפרחת שעליה פרחים בודדים, אך אינם יוצרים זרעים. בעשורים האחרונים הצליחו מדענים בארץ ישראל לגרום לשום לפרוח, להחזיר את הפוריות שלו ולייצר זרעים, וכך נראו לראשונה בעולם זרעי שום. וראה על כך בהרחבה בהערה[3]. נכון לעכשיו אין בנמצא זנים מסחריים כאלו אך יש חברות המשקיעות מאמץ בפיתוח, ומסתבר שבעתיד יפותחו זנים מסחריים כאלו, וכך יהיה ניתן לגדל שום באמצעות זרעים.

בארץ ישראל מגדלים בעשרות השנים האחרונות זן הנקרא ‘שני' שמקורו מברזיל. צבע הנדנים שלו סגול, והוא משווק בחודשים ניסן – אייר כשום טרי. מקור זן זה הוא מברזיל. יבוליו הגבוהים ,שיניו הגדולים, חריפותו ותכונות איכות נוספות תרמו   לדחיקת זן השום המקומי ה'בלאדי '(שיבוליו היו נמוכים ושיניו היו קטנים) שכנראה נכחד מן העולם. כמו כל צמחי שום הגינה בעולם אף זן ‘שני' הוא עקר ואינו יוצר זרעים. בזן ‘שני' מתפתח ברוב המקרים בסוף תקופת הגידול עמוד פריחה שבסיסו בתוך ראש השום, ונראה היטב בחיתוך השום. חלקו התחתון של עמוד הפריחה לבן וחלקו העל קרקעי (שגובהו מגיע ל-60 ס"מ) ירוק כהה. מעמוד הפריחה הזה מתפתח לעיתים בצלצול תפרחת אחד או שנים שניתן לשתלו באדמה ולקבל צמח חדש אך לא נוצרים עליו זרעים. כמו כן, לארכו של העמוד עצמו נוצרים שיני שום. בתמונה 5 נראה שום מזן שני בחודש שבט. שום זה נעקר בחודש ניסן דאשתקד. כעת הוא יבש לגמרי. בחיתוך לרוחב נראה היטב עמוד הפריחה ובתמונה 6  נראית שן השום הצומחת על העמוד.  בחלל שיני השום נראית תחילת הלבלוב של העלים החדשים .

עקירות השום קיימת במין ‘שום הגינה' המשמש למאכל. רובם של מיני שום הבר הגדלים בארץ פוריים ויוצרים זרעים. אין בידי מידע על הזן ששימש למאכל בזמן חז"ל. יתכן כי השתמשו בזן בר היוצר זרעים, ואף יתכן כי בזמן חז"ל מין שום הגינה עדיין לא היה עקר   .

עוד יש לציין כי כיוון שתפוצת מיני השום בארץ משתנה מאזור לאזור, אפשר ויתכן שבאזורי הארץ השונים  צרכו את המינים הנפוצים באותו אזור וכולם נכללו בשם ‘שום'. במשנה נזכרים כמה וכמה מינים של שום. היום, זן השום המגודל במצרים שונה מזה המגודל בארץ ישראל ,משום תנאי האקלים השונים בין שני האיזורים הגיאוגרפיים הללו.

זרעי השום (שגידלו החוקרים בארץ ישראל) וכן זרעי ירק הכרתי, שאף הוא בן אותה משפחה ,דומים מאוד לזרעי הבצל, וכמעט לא ניתן להבדיל ביניהם אלא על פי גודלם. צבע הקליפה של כולם – שחור, והזרע הפחוס מקומט וקטן מאוד כאשר משקל אלף זרעים הוא 2-3 גרם (גודל זה הוא קטן מעט מזרעי הבצל, אך כמעט ואינו ניכר.)

חשוב לציין, כי גם אם הנידון במשנה הוא על זן שום פורה המייצר זרעים, ברור שהנידון במשנה לגבי ‘זרע שאינו כלה' נוגע רק כאשר מדובר בשום הגדל באמצעות שתילת שיני השום, ולא לשום שגידולו מזרעים, שכן בגידול מזרעים, כל הצמחים כולם, כולל הבצל והשום, נחשבים ל'זרע כלה', כמפורש בפירוש המשנה לרמב"ם שם .

שתילת השום

כל צמח שום מתחיל את גידולו משן בודדת, אותה שותלים באדמה. השן מלבלבת ומתפתח ממנה בצל שממנו מתפתחים שיני השום. בתמונה 2 נראה ראש שום שהשיניים שלו התעוררו מתרדמתם לאחר תקופת אחסון והתחילו ללבלב. כפי שהוסבר בפרק הבצל. הלבלוב, שבו מתחילים לצמוח עלים חדשים, הוא זהה בין אם השום שתול באדמה ובין אם הוא מאוחסן בארון.

בראיה שטחית נדמה כי עלה השום הירוק מתפתח מחלקה העליון של השן, אך לאמיתו של דבר ,העלה יוצא מהגבעול המצוי כמובן בחלקה התחתון של השן ומפלס את דרכו בתוך השן, עד שמגיע לחלק העליון, וממנו יוצא. בתמונה 3 ניתן להבחין בקלות כי הלבלוב הוא מגבעול השום.

בתחתית שן השום קיים ‘גבעול' קצר מאוד שאורכו מילימטרים בודדים, הנקרא ‘עוגה'. כפי שתואר בפרק הקודם לגבי ‘עוגת הבצל', כך קורה גם בשום. עוגה זו משמשת כגבעול לכל דבר .השרשים מתפתחים מבסיס הגבעול כלפי מטה, והעלים מהניצן הקדקדי המצוי בחלקו העליון של הגבעול הקצר. מגבעול זה מתפתח בסוף תקופת הגידול עמוד הפריחה .

שן השום שצמחה בשנה שעברה, נכנסת לתקופת תרדמה וכך ניתן לאחסן את השום לתקופה ארוכה. בתום התרדמה, מתחילה צמיחה מניצן ההתחדשות המצוי בגבעול .

מבחינה בוטנית מוגדרת שן השום כעלה, על אף שהמראה שלה אינו דומה לעלה רגיל. חלק השום הנאכל מוגדר כ'עלה אוגר'. חלק זה משמש מאגר מזון להתפתחות הצמח בשנה הבאה . השן עטופה ב'עלה עטיף' דק ביותר, אותו מקלפים לפני השימוש.

כפי שהוסבר בפרקי הבצל כך גם בשום. ראשית הגדילה מבוססת על מאגר המזון הקיים בשום הישן. בתחילת הגידול עדיין אין לצמח החדש שורשים שעל ידם יוכל לינוק מן הקרקע ועלים שעל ידם יוכל לייצר את מזונו, והוא ניזון מחומרי המזון האגורים בשן השום. בתהליך חילוף החומרים מתפתחים מן השום עלים ושורשים חדשים. לאחר שמתפתחים כמה וכמה עלים ושורשים, הצמח החדש אינו זקוק עוד לינוק משן השום הישנה.

העלים מחולקים לשניים: ‘טרף' ו'נדן'. בתמונה 4 נראית שדה שום בשלב מוקדם של הגידול.

החלק העליון נקרא טרף, צבעו ירוק, ואורכו כמה עשרות ס"מ. החלק התחתון נקרא ‘נדן'. נדן השום הנו מעוגל לגמרי ודומה מאוד לנדן הבצל .

עלי השום מתפתחים זה בתוך זה. וכך מתקבל ירק השום, שהוא למעשה ‘בצל' המורכב מעלים ,שחלקם התחתון לבן וקשה, וחלקם העליון ירוק. בצל השום דומה מאוד לירק הבצל (מלבד ההבדל שהוזכר לעיל שהעלים שלו אינם עשויים כצינור).

למנוע טעות יש להגדיר את המושגים: המושג ‘בצל' משמש בפי כל ככינוי לירק הבצל המצוי בכל מטבח. אך המילה ‘בצל' היא כינוי כללי לחלק הקיים בצמחים רבים שבחלקם התחתון קיים בצל, כדוגמת חצב, נרקיס ועוד. בזמננו מוכר פרח נוי הנקרא ‘צבעוני' (טוליפ) המשווק עם הבצל שלו. ועוד צמחים רבים בעלי בצלים, כשגם השום הוא ירק בעל בצל .

בשלב גדילת בצל השום, הבצל טוב מאוד למאכל. הן הנדן והן הטרף שלו נאכלים, וטעמם כטעם שום עדין מאוד. שלב זה בגידול השום מקביל לשלב הבצל הירוק בבצל. את עלי השום ניתן לעקור בשלב זה ולאכלם .

במשנה במסכת שבת (פרק ז משנה ד) הוזכר שלב זה – השלב הראשון של גידול השום, בו גדל בצל השום. במשנה זו נזכרו עלי שום לחים העומדים למאכל אדם וכן עלים יבשים הנועדים למאכל גדי. כפי שנאמר שם: "עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת, יבשים כמלא פי גדי."

השלב הבא בגידול השום מתרחש לקראת עונת האביב, כאשר היום מתארך והלילה מתקצרוהטמפרטורות עולות. בשלב זה השום מפסיק לייצר עלים חדשים ומתחיל בייצור שיני השום .

כפי שהוסבר בפרק הבצל, בנקודת החיבור שבין הנדן לגבעול קיימים ניצנים זעירים. ניצנים אלו הם ‘ניצנים חייקיים'. כשם שבכל צמח קיימים ניצנים בנקודת החיבור שבין העלה לגבעול, כך גם בשום ובבצל קיימים ניצנים חייקים בנקודות החיבור של הנדן לגבעול. שהרי כאמור, הנדן הלבן חלקו התחתון של העלה. בבצל, מתפתחים מניצנים אלו בצלים חדשים, ולעומת זאת בשום מתפתחים מהם שיני השום. שיני השום הן למעשה בצלצלים קטנים. ומבחינה בוטנית הן התפצלויות של הבצל. הם מתפתחים מחומרי המזון האגורים בעלים.

צורת הגידול של השום המתפתח מהניצנים היוצאים מהעלים קיימת גם בבצל, כאשר לעיתים מתעוררים ניצנים עוד בשנת גידול הבצל הראשונה. ומהם מתחיל להתפתח בצל בתוך בצל באופן שמתקבל בצל רב מרכזי או בצל מפוצל. לכל עלה שום יש ניצן ממנו מתפתחת שן. העלים החיצוניים של השום משמשים כקליפות ואינם מפתחים שיניים.

השיניים נוצרות בעיקר מהמזון האגור בעלים. וכתוצאה מכך הנדנים הלבנים נעשים דקים מאוד מאוד. עם התפתחות השיניים בחלל שבין העלים, הן דוחקות את העלים שמתרוקנים מחומרי המזון שבהם ונעשים דקים מאוד. וכך כאשר השום מתייבש ניתן לראות רק את שרידי העלים של השום, ובקושי ניכר שלפני כחודש וחצי, עלה דקיק זה היה בשרני ועבה .

ניתן להיווכח בדברים הנ"ל, אם עוקרים את השום כחודש לפני גמר גידולו, אז נראה בבירור כיצד כל שן נוצרת בין עלה לעלה. אולם בשלב בו השום משווק כבר קשה מאוד לעקוב אחר זאת כיון שהעלים נעשו דקים מאוד ונדחסו בין שיני השום הגדולות .

לשם מעקב אחר גידול השום, עקרתי צמחי שום מן השדה עוד טרם נוצרו השיניים, והנחתים בביתי מעל הארון. תוך מספר שבועות התפתחו שיני שום רבות. מה שמוכיח את העובדה שחומרי המזון המשמשים ליצירת השיניים, הם בעיקר חומרי המזון האגורים בגלדים. בתמונה 7 נראה בצל השום בשלב בו התחילו לצמוח כמה שיניים, והן בשלב התחלתי ממש. בתמונה 8 נראה השום כשהוא חתוך לרחבו .

בתמונה 9 נראה שדה השום בשלב העקירה בתחילת ניסן. בתמונה 10 נראים צמחי השום האגודים באגודות, וכך הם נמכרים. בתמונה 11 נראה הצמח סמוך לעקירתו. ובתמונה 12 נראה שום טרי מיד לאחר עקירתו חתוך לרחבו, נראה עמוד הפריחה שהתחיל להתפתח .

לסיכום: שיני השום זהות לבצל המתפתח מבצל. בשני המקרים מדובר בהתעוררות של ניצן חיקיי ובהתפתחותו, כאשר בירק הבצל – מתפתח בצל חדש. ובשום – מתפתחת שן שום.

הנידון ההלכתי

לשיטת חכמים דין שום כדין בצל, ונחשב לזרע שאינו כלה. למעשה, בשני הצמחים מדובר באותו תהליך: בתחילת היווצרותו ניזון הצמח החדש מן הצמח הישן שעדיין אינו מרקיב בשלב זה, בהמשך הוא מפתח שורשים ועלים ואינו תלוי עוד בצמח האם. מבחינה בוטנית בשני הצמחים התהליך זהה.

ובדעת רבי יהודה המחלק בין שום לבצל יש לברר את הדברים לפי שתי שיטות הראשונים.

לשיטת הר"ש, רבי יהודה מחלק בין שום שגודלו כשעורה בעת שתילתו לבין שום שגודלו בעת השתילה הוא פחות מכשעורה. והדברים צריכים ביאור. הרי ברור שהצמח החדש יונק בתחילת יניקתו מן השום הישן, ואם כן מהי המשמעות של גודל השן בעת שתילתה?

יתכן להציע הסבר, כי במצב בו השום הישן קטן כל כך, מוכרח ששיעור היניקה מן הישן היה קטן מאוד, ואם כן ייתכן שכמות כזו בטלה בשישים בצמח החדש וצ"ע .

(הדברים מבוססים על פי דברי החתם סופר שהובאו לעיל בפרק הבצל עי"ש לגבי יניקת הבצל החדש מן הישן. אך לא מצאתי כל מקור להסבר הנ"ל לגבי שום, והדברים נאמרו כהצעה בעלמא לפני הלומדים).

אמנם לשיטת הרמב"ם, דעת רבי יהודה היא שבכל אופן דין השום כדין זרע כלה. ונקט שעורים לדוגמה של צמח הנפסד באדמה וכלה במהירות. וצ"ע מאי שנא שום מבצל לדעת רבי יהודה .

כפי שציינתי, אין בידי הסבר עם מקורות, אך בכל אופן אציע את ההבדלים בין שום לבצל, ואולי טעמו של רבי יהודה תלוי בהבדלים אלו.

בגידול בצל – קיימת צורה אחת בלבד של הירק – בכל שלבי הגידול קיים ירק שצורתו זהה: בצל המורכב מעלים בעלי שני חלקים – טרף ונדן. ואין הבדל במראה ובצורה בין החלק הנשתל לחלק הצומח ממנו .

בגידול שום – צורת הצמח משתנה בכל אחד משלבי הגידול. שלבי הגידול הם: שן – בצל – שיניים. משתילת השן צומח ירק (בצל) השונה מאוד מצורתה של השן. ירק זה גדל במשך מספר חודשים, רק לקראת סוף הגידול, הירק יוצר את השיניים. והבצל עצמו נעשה דקיק מאוד .

ייתכן שדעת רבי יהודה שמציאות זו המתרחשת בגידול השום מוגדרת כ"זרע כלה", כיוון שהחלק הנשתל באדמה מצמיח ירק שצורתו שונה ממנו. וזאת על אף שמבחינה בוטנית שיני השום די דומות להתפצלויות הבצל הנפוצות מאוד, ועל אף שעל פי ההגדרה הבוטנית בזמננו ,השן מוגדרת כעלה, אך בוודאי צורתה שונה מצורת העלים של השום. ונחשב שגדל צמח חדש מן השן, בחינת “פנים חדשות באו לכאן ."

וסמך לדבר מצאתי בדברי הרמב"ן במסכת ברכות (דף לה, א. תחילת פרק כיצד מברכין), שם ביאר את שיטת רבי יהודה המחלק לעניין ברכה בין ‘פירות האדמה' ל'ירקות': ירקות הם בעיקר ירקות עלים, בהם אוכלים את גופו של הצמח, ולשיטת רבי יהודה ברכתם בורא מיני דשאים .

וכתב הרמב"ן וזה לשונו: “מפני שר' יהודה סובר בכל דבר שעושה פרי ופריו מאכל אדם, מברך בורא פרי, אם אילן הוא פרי העץ, ואם אינו אילן פרי האדמה, כגון קישואים ואבטיחים ושומים וכיוצא בהם, אבל הירקות שירקן נאכל וזרען אינו נאכל, כגון זרעוני גינה שאינם נאכלים, מברך בורא מיני דשאים ."

והדברים צריכים ביאור, שהרי שום הוא מכלל הירקות, ומכלל ‘זרעוני גינה שאינם נאכלים .'ומדוע כתב הרמב"ן ששומין דומים לקישואים ואבטיחים ?

ואכן במאירי שם כתב, שדעת רבי יהודה ברכתם של שומין היא בורא מיני דשאים. ובשיטת הרמב"ן מתבאר שאף השום נכלל בין הצמחים העושים פרי .

וייתכן שההסבר לכך הוא זה שהצענו כאן – כיוון שהשום אינו חלק מהירק הגדל בתחילת הגידול, אלא מתפתח בסוף הגידול מבצל השום, לכן נחשב לפרי הגדל מן הירק, כאשר בצל השום הוא הירק – גוף הצמח, ושן השום היא הפרי. ובכך שונה הוא מהבצל, שהוא הצמח גופו[4]. וכשם שבקישואים ואבטיחים זורעים זרע, ממנו מתפתח צמח, ואחר כך נוצר מהצמח פרי. כךגם בשום, שותלים את השן, ממנה מתפתח צמח השום, ובסופו הוא יוצר את ‘פריו' – השיניים החדשות. מסתבר כי לדעת המאירי, לדעת רבי יהודה מברכים ‘פרי האדמה' רק על פרי אמיתי .כלשון התורה ‘פרי אשר זרעו בו', וכן משמע בפירוש ר"ש סיריליאו על הירושלמי בברכות שם שכתב: “פירות הארץ, כגון קשואין ואבטיחים וכיוצא בהן, שהן פרי כמו גבי אילן."

ועיין גם ברש"י במסכת מנחות (דף ע, א) שכתב: “דבר שזרעו כלה – כגון חיטי ושערי שהזרע כלה בקרקע ומתעכל ויצא זרע ירק ובא זרע אחר". משמע שההגדרה הקובעת היא שאחר זריעת הזרע נוצר ירק שממנו נוצרים זרעים חדשים. וייתכן שאף בצמח השום ההגדרה היא שנוצר ירק וממנו נוצרים זרעים חדשים, כאשר במקרה דנן הזרעים הם שיני השום.

וייתכן שרש"י במסכת מנחות לשיטתו במסכת פסחים (דף לד, א) ד"ה דבר, שכתב: "דבר שזרעו כלה, כגון חיטין או צלעות שומין". ותוס' שם הקשו על רש"י, שהרי במשנה במסכת תרומות נאמר ששום אין זרעו כלה. וכבר ציינו מפרשי המשנה שדברי רש"י הם כדעת רבי יהודה .

והג"ר יחיאל איתמר שליט"א הביא סמך לענין זה מדברי הירושלמי במסכת מעשרות פרק א שם נאמר לגבי חיוב תרומות ומעשרות: אין לי אלא תבואה, קיטנית מניין. תלמוד לומר ]ויקרא כז ל[ וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא לרבות זרע שום שחליים וגרגר. או יכול שאני מרבה לוף העליון וזרע כרישין זרע בצלים זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינן נאכלין תלמוד לומר ]ויקרא כז ל[ מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ."

ברור שאין הכוונה לזרעים של שום, זרעי השום כמעט זהים במראם, בצורתם, בצבעם ובטעמם ,לזרעי בצלים וכרישין (כרתי) המפורש בירושלמי שהם פטורים ממעשר, ואין הבדל ביניהם. ברור שהכוונה ל'שיני שום' ובלשון הירושלמי הם נקראים 'זרע שום .'

להבדל מציאותי זה בין בצל לשום, יתכן שישנה נפק"מ הלכתית נוספת.

כאמור, בבצל – מיד עם תחילת הגידול מתפתח מהבצל הישן החלק אותו אוכלים, לעומת זאת, בשום, מתפתח תחילה בצל, אשר למרות שהוא ראוי למאכל, הוא אינו עיקר מטרת גידול הצמח, ורק אח"כ מתפתחים מהבצל שיני השום. עיקר הגידול הוא אכילת שיני השום, על אף שגם העלים נאכלים .

העולה מן הדברים, שלמעשה, שיני השום הן מעין סוג של “גידולי גידולין". הן מתפתחות מצמח שנוצר מהשום הישן. ואולי זה טעמו של רבי יהודה ששום נחשב ‘זרע כלה'

והנה במשנה מפורש כי בבצל ובשאר הצמחים שאין זרעם כלה, אף גידולי גידולין אסורים. אך ייתכן כי בשום הדבר קל יותר, כיוון שכל עיקר גידולו הוא רק בצורה של גידולי גידולין .

הסבר זה אינו מרווח דיו, שכן אף הגידול הראשון – בצל השום, ראוי וטוב למאכל, הגם שאינו עיקר הצמח. (אם הבצל לא ראוי לאכילה, ברור שדין הצמח כדין זרע כלה, כמבואר בחזון איש בסוגיא במסכת נדרים) אך ייתכן שכל שהצמח אינו עומד למאכל, הרי הוא מאבד ממעלתו ההלכתית. וייתכן שבהלכות ברכות, האוכל את בצל השום מברך שהכל, כיון שלא נטעי אינשי אדעתא דהכי, ויש לעיין.

הנחנו את ההבדלים המציאותיים בין גידול השום לגידול הבצל בצורה מקיפה לפני הלומדים ,בתקווה שיימצא ביאור מחוור ומרווח בסוגיה.

1.
3.
5.
7.
9.
11. לקראת עקירה
2.
4.
6.
8.
10.
12. שום טרי חתוך לרוחבו, במרכז נראה עמוד הפריחה הדק

[1] .  זה לשון ריבמ"ץ: "פירוש: אימתי השום הוי דבר שאין זרעו כלה, בזמן שנעשה כשעורין, פחות מיכן הוי כדבר שזרעו כלה. פירוש אחר, השום עד שלא נתמעט לשעורה הרי הוא לדבר שאין זרעו כלה, משנתמעט פחות מיכן כדבר שזרעו כלה ."

ויש לברר כוונת הפירוש הראשון, האם כוונתו שהדבר תלוי בגודל השום החדש שנוצר. ולפי זה: אם התקבל שום קטן – דין השום כזרע כלה, ואם התקבל שום גדול – דינו כזרע שאינו כלה. ולא ברור מהי הסברא בזה .

[2] .  מקובל לומר ‘שן' ו'שיניים'. ייתכן שמדויק יותר לומר ‘שננה' ו'שננות', אך כתבתי בצורה השגורה והמקובלת בפי כל.

[3] .  במשך השנים נערכו מחקרים רבים והועלו השערות שונות מדוע השום עקר ואינו יוצר זרעים. בין ההשערות שהועלו: התלכדות של חלקי גנום של וירוס עם זה של הצמח, הכפלת כרומוזומים או מוטציה גנטית אחרת שפגעה ביכולתו של הצמח ליצור זרעים. ההשערות לא הוכחו ולא נמצא פתרון לבעיה .

בשנים האחרונות התפרסם מחקרו של פרופ' חיים רבינוביץ' ופרופסור רינה קמנצקי שבחנו את הדברים מזוית אחרת והוכיחו שהסיבה לכך היא ברירה נמשכת של זני שום שתרמו לשינוי המאזן האנרגטי וההורמונאלי של השום.

במשך מאות ואולי אלפי שנים, טיפחו המגדלים לשתילה דווקא את הצמחים שייצרו בצלי שום ושננות גדולים, וכך מדור לדור נבחרו להמשך הגידול הצמחים שנטו לייצר ראשי שום גדולים ומפותחים כך שלא נותר לצמח אנרגיה וקלוריות להשקיע בייצור הזרעים .

כך נוצרו הרעבה של התפרחת ומחסור בדלק שמאפשר לייצר זרעים. מה שמשך לכיוון של ריבוי וגטיטיבי – צמחי באמצעות שיניים בלבד. החוקרים הנ"ל הוכיחו זאת באמצעות ניתוק עמוד הפריחה מבסיס הצמח והמשך גידולו בתמיסת מזון. תפרחת השום במצב זה פרחה וייצרה זרעים לראשונה מזה מאות ואולי אלפי שנים. כתוצאה מכך  בוצע מחקר בו בוררו ופותחו זנים ששונו בהם המאזנים ההורמונאלי והאנרגטי וניתן לצפות כי בהמשך יפתוחו זנים מסחריים של שום שריבוים מזרעים. בגידול מזרעים ניתן יהיה להוזיל מאד את הוצאות הייצור, לחסוך באחסון ולהפחית את התלות ביבולי אשתקד, ואת התלות בעומק התרדמה של השיניים ויכולת אחסונם עד לשנה הבאה, וכן לצמצם העברת פגעים ומחלות מדור לדור.

[4] .  ואין לפרש בדעת הרמב"ן, שכל שיש לו צורה ומרקם קשים כשל פרי, ברכתו בורא פרי האדמה לדעת רבי יהודה, ו'דשאים' הם רק עלים רכים, שהרי הרמב"ן עצמו כתב שברכת הצנון לדעת רבי יהודה היא בורא מיני דשאים. ועיין באגרות משה (או"ח א סימן ס) שכתב שלדעת רבי יהודה על ‘בוריקעס' – סלק אדום ,וכדומה שאוכלים השורשים, מברכים בורא פרי האדמה, כיון שהוא הפרי אף שהוא תחת האדמה. והדברים לכאורה לא כדברי הרמב"ן המפורשים לגבי צנון וצ"ע .