מרקחת אתרוגים של שביעית, האם מותר לאכול ממנה בט"ו בשבט?
האם יש ביעור לאתרוגים של שביעית? ומתי הוא זמן ביעורם?
מאמר מדיוור חודש שבט תשפ"ג
מנהג נפוץ להכין מרקחת מן האתרוגים שקיימו בהם את המצווה, ולאכול ממנה בט"ו בשבט. השאלה הנשאלת בשנה זו האם מרקחת זו חייבת בביעור, ואם כן – מתי הוא זמן ביעורה? והאם מותר לשמור אותה עד ט"ו בשבט?
להלכה ולמעשה, מותר לאכול מרקחת זו בט"ו בשבט ללא חשש. אך תחילה נרחיב בביאור ההלכה ממקורותיה.
האם אתרוגים חייבים בביעור?
לכאורה הדבר פשוט שאתרוגים חייבים בביעור, ותלמוד ערוך הוא במסכת ראש השנה (טו ע"א): "אמר רבה, אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור, ובת שביעית שנכנסה לשמינית פטורה במעשר וחייבת בביעור".
אך יש להקשות, שהרי זמן הביעור הוא בשעה שכלה אותו המין לחיה מן השדה, ואילו האתרוגים אינם כלים בשדה, אלא מצויים על האילן במשך כל השנה, כמבואר בגמרא (סוכה דף לה ע"א) שלכן נקרא האתרוג 'פרי עץ הדר', שדר באילנו משנה לשנה. ופירש רש"י: "שהאתרוג דר וגדל באילנו שתים ושלש שנים, וכשבאין וחונטין של עכשיו – עדיין גדולים דאשתקד קיימין בו".
ויש ליישב שבשעה שכלו האתרוגים של שביעית – זה הוא זמן ביעורם. ואף על פי שבשעה זו כבר מצויים לחיה אתרוגים חדשים מן השנה השמינית, אין מתחשבים בהם, אלא הולכים אחר האתרוגים של שביעית בלבד, וכשכלו הם – אז הוא זמן הביעור.
וכך נקט החזון איש (שביעית סימן יב ס"ק ב) לגבי 'בנות שוח', שהן מין תאנים שדרכן להתבשל באילן במשך שלש שנים, ובכל שנה באות חדשות והישנות עודן באילן, ומפני כן שנינו (שביעית פרק ה משנה א): "בנות שוח שביעית שלהן שניה", כלומר: בשנה השנייה אחר השמיטה מתבשלות התאנים שחנטו בשביעית, ואז נוהגות בהן הלכות קדושת שביעית. וכתב החזון איש שזמן ביעורן הוא בשעה שיכלו התאנים שחנטו בשביעית, על אף שכבר מצויות אז תאנים חדשות מן השמינית והתשיעית.
ברם במנחת שלמה (חלק א סימן נא אות טו) כתב שלעניין ביעור מתחשבים גם בפירות השנה השמינית, ועל כן אין חובת ביעור כלל באתרוגים ובבנות שוח. שהרי לעולם אינם כלים לחיה בשדה. ומה שמצאנו בגמרא שיש ביעור לאתרוגים, היינו משום שבזמנם היו רגילים לאכול את האתרוגים, וקטפו את כולם, ולא נשארו מהם על העצים. (ומה שנאמר בגמרא שאתרוג דר באילנו משנה לשנה, היינו שמצד טבעו ראוי לדור ולהתקיים באילן, אבל בפועל היו קוטפים אותו ולא היה נשאר). ברם בזמננו, שאין קוטפים אותו לאכילה, המציאות הוא שהאתרוג נשאר על האילן זמן רב, ולכן אין לו ביעור כלל.
וכן כתב גם הרידב"ז (בהגהותיו על פאת השולחן, פרק ח סוף סעיף יג), שכיום שאין קוטפים את האתרוגים אלא למצווה, המציאות היא שהוא נשאר על העץ במשך כל השנה, ומתקיים באילן שתים ושלש שנים, ועל כן אין לו ביעור.
ובקונטרס משמרת הבית (על ספר פאת השולחן, הערה יח), כתב בשם אחיו (הגאון מטשעבין זצ"ל) טעם אחר שאין לאתרוג ביעור בזמננו, שהרי בזמננו נוטעים אותם רק למצווה, ולא לאכילה, ונמצא שאין הנאתם וביעורם שווה ואין בהם מצות ביעור. ולפי טעם זה אף אין בהם קדושת שביעית כלל.
ובדרך אמונה (שמיטה פרק ז הלכה יג, בביאור ההלכה ד"ה כלל גדול) כתב סברא נוספת שאין לאתרוג ביעור בזמננו, יעוין שם.
ומכל מקום להלכה נקטו הפוסקים שיש ביעור לאתרוג, וזאת משום שבמציאות נוהגים מגדלי האתרוגים להוריד מהעצים את כל האתרוגים, כדי שלא יזיקו בכובדם לענפים, ונמצא שבמציאות כלה גם האתרוג לחיה מן השדה.
אימתי הוא זמן ביעורם
נחלקו הפוסקים אימתי הוא זמן ביעור האתרוגים.
בספר זכר שמחה (עמוד 222) הובא שמהרי"ל דיסקין הורה לאכול את האתרוג מיד לאחר חג הסוכות. וכתב שהגם שבזמן זה מצויים עדיין אתרוגים על העצים, חשש מהרי"ל דיסקין שאותם הנותרים אינם מצילים מן הביעור, מכיוון ששומרים אותם. ואוכלין על המופקר, ולא על השמור.
ובספר אורחות רבינו (חלק ב עמוד שלג) כתב שהגר"נ קרליץ זצ"ל העיד שמרן החזון איש זצ"ל הזדרז לאכול את האתרוג המטוגן מיד לאחר חג הסוכות, מחשש שיתעכב מעט ויגיע זמן הביעור.
אמנם בלוחות זמני הביעור מצוין שזמן ביעורם הוא בא' בשבט אך זו הייתה השערה בלבד (ראה להלן). ובספר השמיטה (להגרי"מ טיקוצ'ינסקי, פרק ט סעיף ט) כתב שהזמן הזה נקבע על ידי הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, (בתשובה ששלח להגאון הנצי"ב זצ"ל), שחקר ומצא שזמן ביעור האתרוג ברוב השנים הוא בחודש שבט, וזאת משום שדרך המגדלים להוריד עד תחילת חודש שבט את כל האתרוגים הנותרים, כדי שלא יזיקו לגידול הבא.
המציאות כיום
גם בזמננו מורידים המגדלים את האתרוגים מהעצים בתחילת החורף, אך מצויים על אדמת המטעים אתרוגים רבים שהורידו אותם או שנשרו או שכדי לא לקלקל פירות שביעית משאירים אותם בערימות בצדי המטעים , ואף הם מצילים מן הביעור, כיון שהם מצויים לחיה. והחיות אינם ממהרות לאכול מן האתרוגים, ותהליך הריקבון שלהם הוא איטי, ולכן הם מתקיימים על הקרקע זמן ממושך.
ועל כן הורו הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגר"נ קרליץ זצ"ל, שבזמננו זמן הביעור של האתרוגים אינו בתחילת חודש שבט, אלא הזמן הוא מאוחר יותר. וכפי הבדיקות שערכנו במטעים הוא לא יהיה לפני ראש חודש אדר.
לאור האמור, מותר לאכול את מרקחת האתרוגים בט"ו בשבט ללא חשש, שכן עדיין לא הגיע זמן ביעורם.
לסיום, נביא דעה נוספת ומחודשת בנוגע לזמן הביעור של אתרוגים, והיא דעת האגרות משה (אורח חיים סימן קפו ד"ה והנה), שזמן הביעור באתרוג הוא כבר בתחילת השנה השמינית – עוד לפני חג הסוכות!
וטעמו, שהרי פסק הרמב"ם (שמיטה פרק ד הלכה יב) שאתרוג הולכים בו אחר לקיטה לחומרא, (כירק), ולפי זה מיד בראש השנה של שמינית פקעה קדושת שביעית מן האתרוגים שבמחובר, ואינם נחשבים עוד כפירות שביעית כדי שיצילו מן הביעור. והגם שבנוגע לקדושת שביעית הולכים בהם לחומרא אחר החנטה וממשיכים לנהוג בהם קדושת שביעית, בנוגע לביעור יש ללכת בהם לחומרא אחר הלקיטה, ולדון שפקעה מהם קדושת שביעית והגיע זמן ביעורם. (ועיין שם שדן האם יוצאים ידי חובה באתרוג שלא הופקר).
ברם דעת החזון איש (שביעית סימן טו סוף ס"ק ג) אינה כן, ולדעתו אף אם הולכים באתרוג אחר הלקיטה מכל מקום מתחשבים לעניין ביעור בפירות היוצאים לשמינית. שמכיוון שהגיעו לעונת המעשרות בשביעית, נחשבים הם כפירות השביעית לעניין ביעור.