שאלה
יצאנו לחופשה משפחתית ברמת הגולן, ובחצר הדירה ששכרנו מצאנו עץ פרי. ברצוננו לשאול האם פירותיו קדושים בקדושת שביעית, והם מופקרים, או שמא רמת הגולן נחשבת כחוץ לארץ?
תשובה
רמת הגולן נכללה בכלל הארץ שהובטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים בפרשת לך לך, אך אינה כלולה בגבולות הארץ המפורשים בתורה בפרשת מסעי.
ומכל מקום חלקים גדולים מרמת הגולן, נכבשו על ידי משה רבינו וניתנו לחצי שבט המנשה, והם ארץ סיחון ועוג.
דעת הרמב"ם והראב"ד שעולי בבל לא החזיקו בארץ סיחון ועוג, והשביעית נוהגת שם מדרבנן, ואין נוהג שם איסור ספיחין. אכן יש מקומות בארץ סיחון ועוג שהחזיקו בהם עולי בבל, ומכיון שלא נתברר היטב מה הם המקומות הפטורים, הוראת רבותינו להחמיר ולנהוג בכל רמת הגולן גם בקדושת שביעית וגם באיסור ספיחין.
הרחבה
רמת הגולן כלולה אמנם בגבולות הארץ שהובטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, כנאמר שם (בראשית טו, יח-כא): "לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת. את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמני. ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים. ואת האמרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי". ויעוין ברש"י שפירש שהרפאים, זו ארץ עוג כפי שנאמר (דברים ג, יג): "ההוא יקרא ארץ רפאים", והוא הבשן.
אמנם, בגבולות האמורים בפרשת מסעי, איזור רמת הגולן אינו כלול בארץ. שנאמר (במדבר לד, יא): "וירד הגבל ומחה על כתף ים כנרת קדמה", ופירש רש"י: "שיהא ים כנרת תוך לגבול במערב, והגבול במזרח ים כנרת, ומשם יורד אל הירדן". הרי שחופה המזרחי של הכינרת הוא הגבול המזרחי של ארץ ישראל.
ומכל מקום נכבש רוב שטחה של רמת הגולן, על ידי משה רבנו, והם הבשן והגלעד, ארצות סיחון ועוג שניתנו לשבטים ראובן וגד וחצי שבט המנשה, כמבואר בפרשת חוקת (במדבר פרק כא) ובפרשת דברים (פרק ב, ופרק ג, ד–י).
ונחלקו הראשונים אם עבר הירדן המזרחי, שניתן לשבטים ראובן גד ומנשה, קדוש בקדושת ארץ ישראל. בספר כפתור ופרח (פרק מז) נקט שקדושתו היא רק לענין המצוות התלויות בארץ, אך הדר שם אינו נחשב כדר בארץ ישראל, ומהר"י קורקוס (שמיטה פרק ד הלכה כח) כתב שאף לענין המצוות התלויות בארץ קדושתו היא רק מדרבנן.
לדעת הרבה מהראשונים, גם עולי בבל החזיקו וקידשו ארצות אלו, וכך כתבו התוספות (יבמות טז ע"ב ד"ה עמון ומואב), ופירשו שמה ששנינו (שביעית פרק ט משנה ב) שלוש ארצות לביעור, ואחת מהן עבר הירדן, הכוונה לעבר הירדן המזרחי, ארץ סיחון ועוג, ונוהגת שם קדושת שביעית ומצות ביעור.
אמנם הראב"ד (שמיטה פרק ד הלכה כח) סובר שעולי בבל לא החזיקו בעבר הירדן. וכן נקט החזו"א (שביעית סימן ג ס"ק ח) גם בדעת הרמב"ם, ומפני כן כתב הרמב"ם שאין במקומות אלו איסור ספיחין, כדין מקומות שקידשום עולי מצרים ולא קידשום עולי בבל, וכמו שהבאנו לעיל בתשובה א שבפרק זה.
ויש לעיין, שבירושלמי (פרק ט הלכה ב) מוזכר שחשבון ודיבון הם מן המקומות שחייבים בביעור, ומשמע מכך שהחזיקו בהם עולי בבל. וכן משמע בירושלמי (פרק ו) ש'יגר שהדותא' שהוא בגלבוע, וכן העיר חשבון, החזיקו בהם עולי בבל.
עוד יש להוסיף, שיש חילוק בין עבר הירדן המזרחי, שניתן לראובן וגד, לבין ארץ הבשן וחלקים ברמת הגולן שניתנו לחצי שבט המנשה. שהרי בירושלמי (תחלת מסכת ביכורים) מבואר שמביאים ביכורים מן המקומות שניתנו לחצי שבט המנשה, והם נחשבים בכלל "הארץ אשר נתת לי". הרי שמקומות אלו נחשבים כארץ ישראל יותר משאר חלקי עבר הירדן המזרחי. ובפשטות גם לא גזרו שם חכמים טומאת ארץ העמים, וכעין שכתב הכפתור ופרח (פרק יא) על 'סוסיתא'.
וגם לגבי שביעית מצינו בירושלמי (דמאי פרק ב הלכה א) שסוסיתא ושאר העיירות שבתחומה יש בהן איסור ספיחין, והם במזרחה של רמת הגולן.
ומשום כך הורו רבותינו להלכה שאין להקל באיסור ספיחין בכל רמת הגולן, ואף יש לנהוג שם קדושת שביעית, היות ולא התברר לנו באלו מקומות גזרו שם ספיחין ובאלו מקומות נוהגת שם קדושת שביעית.