עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

בחנות הירקות הסמוכה לביתי מוכרים יבול נכרי כרגיל, בלא שטר שליחות, משום שבעל החנות סומך על השיטות שאין קדושת שביעית ביבול נכרי.

האם מותר לי לקנות יבול נכרי בחנות זו, או שמא עבורי נחשב הדבר כסחורה, שכן אני כן נוהג קדושת שביעית ביבול נכרי?

תשובה

מי שנוהג קדושת שביעית בפירות נכרי מחמת שרבותיו מורים כך מעיקר הדין, לא יקנה פירות נכרי בחנות שבעליה אינו נוהג בהם קדושה.

ואם נוהג בהם קדושה רק בתורת חומרא, אף אם קיבל זאת על עצמו כהנהגה קבועה, יש מקום להקל לו לקנות שם.

אולם מי שנוהג קדושת שביעית בפירות נכרי רק במידת האפשר ובגדר הידור בעלמא, יכול לקנות פירות בחנות כזו.

הרחבה

בתשובה בעניין קניית פירות שביעית מחשוד הבאנו את מחלוקת הפוסקים האם רק המוכר עובר באיסור סחורה או שגם הקונה עובר בו. והנה אם נאמר שגם הקונה עובר בו, אין מקום לשאלתנו, שכיון שהקונה נוהג קדושת שביעית בפירות נכרים ודאי אסור לו לסחור בהם.

אמנם מכיון שביארנו שם שבפשטות רק המוכר עובר באיסור סחורה, יש מקום לעיין האם קונה שנוהג קדושה בפירות נכרים רשאי לקנות ממוכר שאינו נוהג בהם קדושה, שהרי לפי דעתו שיש בהם קדושה, הוא מכשיל את המוכר באיסור סחורה, ויש בזה משום לפני עיור לא תתן מכשול.

וצדדי הספק: שיש לומר שמכיון שהמוכר רשאי לנהוג כהוראת רבותיו המתירים, נמצא שעבורו אין זה מכשול, וממילא גם הקונה אינו עובר משום לפני עיור לא תתן מכשול. אך יש לומר, שמכיון שלשיטת הקונה אכן יש איסור בדבר, שלדעתו הוראת המתירים היא הוראה בטעות, נמצא שלפי דעתו הוא אכן עובר משום לפני עיור לא תתן מכשול.

והנה בשו”ת המבי”ט (חלק א סימן כא), שהוא מן הסוברים שיש קדושת שביעית בפירות נכרים, כתב בפירוש שמותר לקנות פירות נכרים מן המתירים, ואין בזה משום לפני עיור כיון שעבורם נחשב הדבר כהיתר, שהם סומכים על המורים להם היתר בדין תורה.

אמנם האחרונים דנו בהרחבה בשאלה זו, שהיא נוגעת להרבה דינים בתורה שנחלקו הפוסקים להיתר ולאיסור, ונאמרו בזה דעות שונות להלכה האם מותר לחכם האוסר לתת את הדבר לחכם המתיר או שיש בזה משום לפני עיור.

ויש שהביאו ראיה מדברי המגן אברהם (סימן תרכד ס”ק ז, והובאו דבריו במשנה ברורה שם ס”ק טז): “העושים שני ימים יום הכיפורים, כשחל יום הכיפורים ביום חמישי אסור [לאחרים] להכין להם צרכי שבת בערב שבת, שהוא יום הכיפורים [השני] שלהם”. ולכאורה טעמו, שאסור להמחמירים להניח את המקילים להכשל בעשיית מלאכה, משום שעבור המחמירים זה נחשב לחטא, על אף שלשיטת המכינים עצמם אין זה חטא.

אך נראה לדחות, כי מקור דברי המגן אברהם הוא בתשובת מהר”ם (תשובה עו), ושם מבואר שטעם האיסור אינו משום שהמחמיר מכשיל את המיקל, אלא משום שלמחמיר עצמו אסור ליהנות במלאכה שנעשתה עבורו ביום הכיפורים שלו, גם אם להעושה לא היה בזה איסור, כשם שאסור לישראל ליהנות ממלאכה שעשה הגוי בעבורו בשבת אף על פי שהגוי אינו מצווה על השבת.

ועל פי זה יש לדחות גם ראיה אחרת שמביאים מדברי הר”ן (הובאו דבריו בבית יוסף או”ח סימן רסג), שכתב שאם קיבל על עצמו שבת מוקדם אסור לו לצוות למי שעדיין לא קיבל שבת שיעשה עבורו מלאכה. ורצו ללמוד מזה שאין לאוסר להכשיל את המתיר הגם שעבורו אינו חטא. אך לפי הסברא שכתבנו נדחית גם ראיה זו, שגם כאן, אין האיסור מצד שמכשיל את העושה, אלא משום שאסור לו ליהנות ממלאכה שעושים עבורו בשבת שלו, כמו שאסור ליהנות ממלאכה שעשה עבורו הגוי. (ומלבד זאת, השולחן ערוך (סוף סימן רסג) פסק להלכה שלא כדעת הר”ן, וזה לשונו: “יש אומרים שמי שקיבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לו לומר לחבירו לעשות לו מלאכה”).

ובשער המלך (אישות פרק ט הלכה טז) תלה את הנידון במחלוקת הראשונים במסכת נדרים (דף צ ע”ב), לגבי אשה שאמרה לבעלה הכהן “טמאה אני לך” (כלומר, שטוענת שנבעלה בעילת איסור ונאסרה לכהן), ומבואר במשנה שם שהיא אינה נאמנת ובעלה מותר בה. והקשו הראשונים שמכל מקום איך תבעל לבעלה, הרי לעצמה היא כן נאמנת, שהרי שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא, והרי גם היא בעצמה אסורה להבעל לכהן. ותירץ הרשב”א בשם הרב רבי אליעזר: “דזונה לא מוזהרת מכהן אלא כל היכא דאיהו מוזהר”.

והקשה השער המלך שמכל מקום יהיה אסור לה להבעל לו משום שהיא מכשילה אותו באיסור שלו, והיא עוברת בלפני עיור לא תתן מכשול. וכתב שהרשב”א והר”ר אליעזר סוברים שמכיון שהבעל אינו מחויב להאמין לה ואין לו חטא בביאה זו, גם היא אינה עוברת בלפני עיור, והוציא מזה שלפי הרשב”א והר”ר אליעזר, גם החכם האוסר מותר ליתן לחכם המתיר ואינו עובר בלפני עיור, כיון שלמתיר אין בכך חטא.

וגם החתם סופר מסכים עם דברי שער המלך בשיטת הרשב”א והר”ר אליעזר. יעוין בשו”ת חתם סופר (אבן העזר חלק א סימן קנ) שהתקשה בהבנת תירוץ הר”ר אליעזר, שהרי לדברי האשה גם בעלה מוזהר עליה, ואם כן אף היא אסורה, וחזרה קושית הרשב”א למקומה איך מותר לה להבעל לבעלה.

ופירש החתם סופר שלדעת הר”ר אליעזר איסור הסוטה לכהן אינו איסור בפני עצמו, אלא הוא כעין לאו דלפני עיור, כלומר: התורה אסרה גם לה מפני שהיא מכשילה את הכהן בחילול קדושתו. (ומביא החתם סופר דוגמא לדבר מדברי התוספות בפרק איזהו נשך, שכתבו שהאיסור ‘לא תשיך לאחיך’ שנאמר ללווה, אינו איסור בפני עצמו, אלא התורה אסרה לו להכשיל את המלוה בנתינת הלואה בריבית). ולפיכך, כיון שלבעל אין חטא ועוון בבואו עליה, שהרי אינו מחויב להאמינה, גם עליה אין שום חטא. ומסיים החתם סופר שסברא ברורה היא.

אמנם השיטה מקובצת (נדרים שם) כן הקשה קושיא זו, מדוע אין האשה עוברת לפי דעתה בלפני עיור, ותירץ השיטה מקובצת שכיון שהבעל אינו מאמין לה הרי יש לו זכות לבוא עליה ואין בכוחה למנעו מזה, משום כן אינה עוברת בלפני עיור. וכתב השער המלך שמדברי השיטה מקובצת מוכח שאסור לחכם האוסר ליתן לחכם המתיר, על אף שלמקבל אין בכך חטא.

אך הכתב סופר (אורח חיים סימן סו) כתב שאפשר שבנידון דידן מודה גם השיטה מקובצת להיתר, ואינו דומה לאומרת טמאה אני לך, ששם לדעת האשה באמת אסור בעלה לבוא עליה, ואינו אלא כשוגג בדבר כיון שאינו מאמין לה, אך אילו היה יודע את המציאות שנבעלה ודאי היה פורש ממנה. אבל בנידון דידן, לדעת המקבל הדבר מותר באמת, ואין זה רק כשגגה בעלמא אלא היתר גמור עבורו, ובאופן כזה אפשר שמודה השיטה מקובצת שאינו עובר בלפני עיור.

והנה במרדכי (יבמות פרק ראשון רמז ד) כתב: “כולה סוגיא דשמעתא משמע דמיירי בשני חכמים הדרים בעיר אחת כו’ אלו אוסרים ואלו מתירים, צריכים האוסרים להודיע למתירים דבר זה אנו אוסרים”. ולכאורה מבואר בדבריו להדיא שאסור למחמירים ליתן דבר זה למתירים.

ואמנם בשו”ת כתב סופר (יורה דעה סימן עז) תמה שהרי בסוגיא שם מבואר רק שהמתירים צריכים להודיע לאוסרים שדבר זה אסור להם ויפרשו ממנו, אבל שצריכים האוסרים להודיע למתירים אין לזה מקור בסוגיא שם. וכתב שלכן נראה כגירסת המהר”ל מפראג (מובא שם בחידושי אנשי שם, וכך היא גם גירסת כתבי היד) שגרס בדברי המרדכי להיפך, שצריכים המתירים להודיע לאוסרים.

אכן הגרי”ש אלישיב (קובץ תשובות חלק ג סימן לא) הבין דברי המרדכי ככתבם, ועל קושית הכתב סופר מהיכן הוציא המרדכי דין זה מן הסוגיא תירץ: “כשם שיש לפני עיור ואיסור הכשלה לתת דבר שלדידהו הוא מותר ולהשני אסור, הוא הדין להיפך, בדבר שלדידהו אסור אין לתת להסובר שהוא מותר, הואיל שלדידהו זה אסור”.

גם בדרכי תשובה (בסוף סימן קטז) הביא בשם שו”ת חיים של שלום שמי שנהג איסור בדבר ואחרים נוהגים בזה היתר, אסור לו להאכיל להם דבר זה שנהג בו איסור. אמנם כתב שם שכל זה היינו היכן שהוא סובר שהדבר אסור מעיקר הדין, אבל אם אינו נוהג בזה איסור אלא משום חומרא ופרישות בעלמא, בוודאי מותר לו להאכילו לאחרים. גם הכתב סופר (אורח חיים סימן סו) כתב כן, שאם גם הנותן סובר לעיקר הדין שהדבר מותר, ורק שהוא מחמיר על עצמו לצאת ידי כל הדעות, פשוט שמותר לו לתת למי שאינו מחמיר על עצמו ואין בזה לפני עיור, כיון שגם לדעתו אין בזה מכשול רק חומרא.

ובתשובת משאת משה (יורה דעה סימן ד) נקט גם כן שיש בזה משום לפני עיור, והובאה דעתו בשער המלך (שם), וביד אפרים (יורה דעה סימן קיט), בשיורי ברכה (יורה דעה סימן צב), בשערי תשובה (אורח חיים סימן רי) וכן בשו”ת יהודה יעלה (אורח חיים חלק א סימן ד). ובמשאת משה מבואר שאפילו היכן שהאוסר אינו אוסר מן הדין אלא נוהג כך בתורת חומרא, גם כן אסור לו ליתנו למתיר.

והנה לעיל הובאו דברי המבי”ט שהקיל שאפשר לקנות פירות נכרים ממי שאינו נוהג קדושת שביעית בפירות נכרים, ואין בזה משום לפני עיור כיון שעבורם נחשב הדבר כהיתר, שהם סומכים על המורים להם היתר בדין תורה.

אמנם במקום אחר מצאנו בדברי המבי”ט (חלק ג סימן מה) שכתב שמי שרוצה לנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים צריך להזהר “שלא למכור ולא לתת פירות שביעית למי שאינו אוכלם בקדושת שביעית”. והיינו משום שאסור להכשילם בהפסד פירות שביעית. ולכאורה אין הדברים מתיישבים עם מה שכתב שמותר לקנות מהם, ושאין בזה משום לפני עיור כיון שהם סומכים על המקילים.

אף שדברי המבי”ט בשני המקומות מיירי לגבי נתינת פירות שביעית לחשוד על השביעית מ”מ לדידן אפשר לחלק בין איסור מכירת פירות שביעית לבין איסור הפסד פירות שביעית. שאיסור המכירה הוא ‘איסור גברא’, שפעולת המכירה היא האסורה, ולפיכך אין בכך לפני עיור, שהרי עבורם אין בזה איסור, שהם סומכים על המתירים. אולם איסור הפסד פירות שביעית דומה יותר ל’איסור חפצא’, שמוטל עלינו לשמור על קדושת הפירות, ובזה אין לסמוך על המקילים. (ולפי זה יש ליישב גם את קושיית הכתב סופר (או”ח שם) בסתירת דברי השער המלך, עיי”ש).

ועתה נחזור לענין שאלתנו, במי שנוהג קדושת שביעית בפירות נכרים, האם הוא רשאי לקנותם אצל מי שאינו נוהג בהם קדושה, או שהוא עובר בזה משום לפני עיור. והרי הנידון תלוי במחלוקת הפוסקים הנזכרת. לדעת המבי”ט שהבאנו בתחילת התשובה אין בזה משום לפני עיור כיון שעבור המוכר אין זה נחשב לחטא. וכן עולה מדברי הכתב סופר, וכן נראה גם מדברי אביו החתם סופר.

ולדעת שער המלך הדבר תלוי במחלוקת הראשונים.

אבל לדעת משאת משה יש בזה משום לפני עיור, וכן נקט הגרי”ש אלישיב בשיטת המרדכי, וכן כתב בדרכי תשובה בשם חיים של שלום שיש בזה משום לפני עיור.

ולדעת המשאת משה הדבר אסור אפילו אם הקונה נוהג בהם קדושת שביעית רק בתורת חומרא, וחלוקים עליו הדרכי תשובה והכתב סופר.

ולהלכה בשו”ת אגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן סד) וכן במנחת שלמה (חלק א סימן מד) נקטו כדעת המתירים.

ובדרך אמונה (שמיטה פרק ד הלכה כט בביאור ההלכה) כתב: “וגיסי הגר”ש ברזם זצ”ל שאל ממרן אם מותר לקנות פירות גוים בשביעית מישראל הסוחר בהן על סמך המקילין, והשיב שאסור. ושאל הרי אין איסור דלפ”ע כאשר על ההוא יש על מי לסמוך להתיר. והשיב, אין עליהן על מה לסמוך. ולאחד השיב, אין להם רשות לנהוג כן. ומעשה שאחד סמך על המקילין ולא ביער יין של שביעית והורה לו מרן לשפוך את היין שנאסר”.

ומלשון זה משמע שבמחלוקת אחרת היה מודה החזו”א לסברת המתירים שאין בזה משום לפני עיור כיון שלמקבל אין בכך חטא, ורק כאן החמיר משום שסבר שאין למתירים על מה לסמוך. ומכל מקום בספר חזו”א (שביעית סימן י ס”ק ו) כתב בפירוש שיש להמתירים על מי לסמוך.

אמנם עוד מצינו שכתב הגר”ח קניבסקי בשם החזו”א (שמיטה פרק ו ציון ההלכה ס”ק יב): “גם העידו בשם מרן שנשאל כו’, והשיב וכו’ מ”מ הקונה עובר בזה שמשתתף באיסור סחורה, או משום לפני עיור”. וניתן לפרש דבריו דסבירא ליה כדעת המחמירים וכדעת משאת משה, שיש בזה משום לפני עיור היות ולדעת הלוקח אסור למכור. ויש לסמוך את הדברים ממה שכתב החזו”א (אורח חיים סימן מט ס”ק טו) לגבי מוקצה, שאלו הנוהגים איסור גמור במצה שרויה עליהם להתנהג בזה כאילו היא אסורה לכל, והיא נחשבת עבורם למוקצה. (אמנם יש לחלק, שהנידון במוקצה היה לגבי עצמו, ולא כלפי אחרים).

אמנם בסדר השביעית (שנדפס על ידי רבי זליג שפירא על פי הוראות החזו”א) כתב: “מותר לקנות פירות גוי אצל גוי ולשלם לו מיד, אבל אם קונה פירות גוי אצל ישראל צריך לקנות בהקפה”. ובהמשך הוסיף: “במקום שאפשר, ישתדל לקנות רק אצל אלה שמוכרים פירות שביעית בדרך המותרת”. משמע שאין איסור מן הדין בקנית פירות נכרים אצל הנוהגים בהם היתר, ורק שיש לקנות מהם בהקפה כדי שלא ימסור בידם דמי שביעית. וצריך ביאור מה אכן היתה הוראת החזו”א.

בספר ישא יוסף (שביעית סימן עג) הביא ראש בית המדרש הגר”י אפרתי שליט”א שדעת הגרי”ש אלישיב היתה להחמיר בזה, ולא לקנות פירות נכרים מאלו שמוכרים אותם כרגיל לפי שאינם נוהגים בהם קדושה, ושאין להקל אלא בשעת הדחק, ובפרט לאור דברי המשאת משה. (אמנם בספר משמרת השביעית כתב שדעת הגרי”ש היתה להקל בזה אף לכתחילה, וצריך עיון בדבריו, שהרי הובא לעיל שהגרי”ש נקט כך בדעת המרדכי ביבמות).

ולכן להלכה למעשה, אלו הנוהגים קדושה בפירות נכרים משום שתופסים כך לעיקר הדין, או שרבותיהם נוקטים ומורים שיש בהם קדושה מעיקר הדין, יש להם להחמיר שלא לקנות פירות נכרים בחנויות שמוכרות פירות אלו כרגיל.

ואלו שאינם נוהגים כך אלא בתורת חומרא, יש להם מקום להקל, שהרי הכתב סופר נקט שמי שאינו אוסר אלא רק מחמיר בדבר, פשוט שמותר לו ליתנו למתירים. וכן משמע מדברי החזו”א (אורח חיים שם) לגבי מוקצה, שאלו שנוהגים איסור במצה שרויה רק בתורת חומרא, אינם צריכים לדונה כמוקצה, לפי שהיא מותרת לאחרים. אכן, לדעת המשאת משה גם אם הלוקח נוהג כך רק בתורת חומרא ופרישות אין לו לקנות מן המתירים.

אמנם מי שלא קיבל על עצמו הנהגה זו בתורת קבלה והנהגה קבועה, אלא שרוצה להדר ולהחמיר לשמור פירות נכרים בקדושת שביעית היכן שאפשר לו, ואין זה עבורו אלא בגדר הידור בעלמא, בודאי שרשאי להקל ולקנות פירות שביעית אלו מן המתירים.

ובאופן שמותר מפורש במבי”ט (שם) שהוא הדין שמותר לשלם על הפירות הללו בכסף, ואין בזה משום איסור מסירת דמי שביעית לחשוד, כיון שהמוכרים לא יעברו איסור אם יוציאום לחולין, כיון שלפי דעתם יש היתר בדבר. אמנם אם יקבל עודף מן המוכר, לכאורה יש לחוש שמא מעות העודף הם דמי שביעית, ממעות ששילמו לו לוקחים אחרים בעד פירות שביעית מיבול נכרי, ודין מעות העודף יתבאר להלן במאמר דין העודף שהתקבל בחנות שמוכרים בה פירות שביעית.