עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

בעל חנות הירקות הסמוכה לביתי נוהג כהסוברים שאין קדושת שביעית ביבול נכרי, ולכן הוא מוכר בחנותו פירות נכרים כרגיל, ללא שליחות.

אני נוהג קדושת שביעית בפירות נכרים, ורבותי מורים כך מעיקר הדין, אך אני מחפש דרך לקנות פירות נכרים באותה חנות, בלי להכשיל את המוכר באיסור סחורה.

ברצוני לשאול האם אוכל לקנות פירות אלו בהבלעה, כלומר: אסכם עם בעל החנות שאקנה דבר נוסף ואשלם עליו ביוקר, ואקבל את הפירות בחינם?

תשובה

לדעת החזו”א אין ההבלעה מועילה להתיר איסור סחורה, ולדעתו אין היתר לקנות פירות אלו על ידי הבלעה. רק במקום שהמכירה מותרת, כגון שליקט לאכילה ומוכר מעט, מועילה ההבלעה שלא יתפסו הדמים בקדושת שביעית.

אך יש חולקים וסוברים שההבלעה מועילה גם להתיר את הסחורה בפירות שביעית.

הרחבה

במסכת סוכה (דף לט ע”א) שנינו: “הלוקח לולב מחברו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה”, ואמרו בגמ’: “לא רצה לתת לו במתנה מהו, אמר רב הונא מבליע ליה דמי אתרוג בלולב”. ופירש רש”י: “ימכור לולב ביוקר עד שיתן לו אתרוג במתנה”. ושואלת הגמ’: “וליתיב ליה דמי האתרוג בהדיא”, כלומר, מפני מה צריך שיקבל האתרוג במתנה או בהבלעה. ומתרצת הגמ’: “לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ”, וכשקונה האתרוג על ידי הבלעה, אין הדמים ניתנים בעד האתרוג ולפיכך אינם נתפסים בקדושה.

ויש לדון האם ההבלעה מועילה גם לענין שלא יהיה בזה איסור סחורה.

והנה התוספות (שם ד”ה וליתיב) הקשו מדוע לא תירצה הגמ’ שהטעם שלא יתן לו דמי האתרוג בהדיא, הוא משום איסור סחורה. ותירצו התוספות שאם כל החשש הוא משום איסור סחורה, הרי במשנה (שביעית פרק ז משנה ג) נתבארו כמה אופנים שאין בהם איסור סחורה, כגון כשהמלקט אינו מוכר בעצמו את הפירות אלא נותנם לבנו שימכרם, ומדוע לא הציעה המשנה שיקנה את האתרוג בדרכים אלו. אלא ודאי שהמשנה חששה למסירת דמי שביעית לעם הארץ, ומשום כך הצריכה שיקבל את האתרוג במתנה או שיקנה אותו בהבלעה.

אמנם מקושיית התוספות משמע שבעצם היה מקום לפרש שמה שהצריכה המשנה שיקבלנו במתנה או בהבלעה, הוא כדי שלא יעבור באיסור סחורה. הרי שמכירה בהבלעה אין בה משום איסור סחורה.

וכך יש לדקדק גם מדברי הר”ש (שביעית שם), שהביא את דברי הירושלמי (שביעית פרק ז הלכה א): “ולא יהו חמשה מלקטין ירק ואחד מוכר, אבל מוכר הוא שלו ושל חברו”. ופירש הר”ש שכאשר מוכר את מה שליקט בעצמו יש בזה משום איסור סחורה, אבל כשמוכר את אשר ליקט חברו אין בזה משום איסור סחורה. ולפיכך אמר הירושלמי ולא יהו חמשה מלקטין ירק, פירוש בשותפות, ואחד מוכר, שזה נחשב כמו שמוכר מה שליקט בעצמו. אבל מוכר הוא שלו ושל חברו, פירוש, שליקטו כל אחד בפני עצמו, והוא מוכר את הכל יחד במכירה אחת. ומסביר הר”ש שמכיון שמוכר את הכל יחד אין בזה איסור על אף שמוכר גם את אשר ליקט בעצמו, משום “דהוי כעין הבלעה, כדאמר מבליע דמי אתרוג בלולב. אף על גב דמיירי התם לענין דמי פירות שביעית לעם הארץ, הכא נמי לענין סחורה הוי כמבליע שלו בשל חברו”.

מבואר בר”ש שכאשר הפירות שאסור לו למכור מובלעים בפירות שמותר לו למכור, אין בזה איסור סחורה.

ואכן בספר ציץ הקודש (סימן טו) כתב שהמהרי”ל דיסקין הורה לסוחרי האתרוגים, שאם מוכרים את האתרוג יחד עם הדסים שאינם קדושים בקדושת שביעית, אין בזה איסור סחורה, ושכך יעשו בשביעית.

אמנם בדרך אמונה (שמיטה פרק ח ס”ק פח) הביא בשם החזו”א שאין ההבלעה מועילה להתיר איסור סחורה.

וכן כתב בשפת אמת (סוכה שם), וזה לשונו: “ונראה לי דהיכא דאיכא איסור סחורה, אפילו בהבלעה אסור. דסוף סוף נותן דמים בעבור פירות שביעית. ומה שכתבו התוספות בשם הירושלמי במבליע שלו בשל אחרים דמותר, היינו דשל אחרים אינו בכלל סחורה. אבל להבליע בסחורה המותרת יש לומר דאסור”.

ונראה שכוונתו לומר שכשמוכר את האתרוג בהבלעה בלולב, הגם שהאתרוג עצמו ניתן במתנה, מכל מקום הוא ניתן מחמת המכירה של הלולב. וכפי שכתב רש”י, שהוא מוכר את הלולב ביוקר עד שנותן לו אתרוג במתנה. והרי מכירת הלולב מוגדרת כסחורה, ואמנם היא מותרת כיון שאינה סחורה בפירות שביעית, שהרי אין בלולב קדושת שביעית, מכל מקום היא נחשבת סחורה. וכיון שמתנת האתרוג שייכת לסחורה זו, ממילא גם היא נחשבת כסחורה.

ואין זה דומה למה שכתב הירושלמי שמבליע שלו בשל חברו, שהרי מכירת פירות שליקט חברו אינה נחשבת סחורה כלל כמבואר בירושלמי, ולפיכך גם הבלעת פירותיו בה אינה נחשבת כסחורה.

גם החתם סופר (סוכה שם) סובר שהבלעה אינה מועילה להתיר איסור סחורה בפירות שביעית. ומבאר החתם סופר שסחורה אסורה מן התורה ואין מתירים להערים בדאורייתא להתירה על ידי הבלעה, אבל מסירת דמי שביעית לעם הארץ אינה אסורה אלא מדרבנן לפיכך מתירים אותה על ידי הבלעה.

ונמצא שלדעת החתם סופר, השפת אמת והחזו”א אין להתיר סחורה על ידי הבלעה.

אך לכאורה יש להקשות על שיטתם מהגמ’ (בכורות לא ע”ב): “ומעשר בהמה ששחטו מבליעו בעורו בחלבו ובגידו ובקרניו”. כלומר, בשר מעשר בהמה אסור למכרו, שנאמר בו (ויקרא כז, לג) לא יגאל, אבל מותר למכרו בהבלעה בעור ובחלב וכו’. ויעויין בחזו”א (בכורות סימן כב ס”ק ב) שלאביי (שם) מכירת בשר מעשר בהמה אסורה מדאורייתא, ובכל זאת הותרה על ידי הבלעה.

ונראה לתרץ שיש חילוק בין איסור ‘מכירה’ שנאמר במעשר בהמה לבין איסור ‘סחורה’ שנאמר בשביעית. במעשר נאמר לא יגאל, כלומר: לא ימכר, ולכן כל שהבשר עצמו אינו נמכר, אין בזה איסור. אבל בשביעית נאסר כל אופן של סחורה, אף על פי שאינו קרוי מכירה. שהתורה אמרה (ויקרא כה, ו) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ודרשו חז”ל לאכלה ולא לסחורה, כלומר שאסור להשתמש בפירות שביעית לתכלית שאינה בגדר ‘לאכלה’, וכל סחורה היא שימוש שאינו לאכלה, ואפשר לומר שמתנה הניתנת מחמת מכירה, נכללת בכלל סחורה.

ונראה להביא ראיה לזה, שהרי מבואר בגמ’ (בכורות נו ע”ב) שלהסוברים שאין ברירה, חלוקת שותפים מוגדרת כמכירה. ולכאורה לפי זה אסור לשותפין לחלוק ביניהם פירות שביעית, שהרי הם מוכרים זה לזה. והרי מבואר בירושלמי (שם) שמותר ללקט בשותפות אם אינם מוכרים לאחרים, ומסתבר שמותר להם גם לחלוק ביניהם את מה שלקטו.

אלא שלא ‘מכירה’ נאסרה בשביעית, כי אם ‘סחורה’. וחלוקת שותפין, אף אם היא מוגדרת כמכירה, מכל מקום אינה מוגדרת כסחורה.

העולה לנו להלכה, שלדעת ציץ הקודש בשם מהרי”ל דיסקין הבלעה מועילה להתיר גם איסור סחורה. אך לדעת החתם סופר, השפת אמת והחזו”א, אין הבלעה מועילה אלא כדי שלא יתפסו הדמים בקדושת שביעית, אבל להתיר סחורה אינה מועילה. ולכן הנוהג קדושת שביעית בפירות נכרים ותופס כך לעיקר הדין, אין לו לקנותם בחנות שמוכרים אותם בלי שליחות, גם לא בהבלעה.

והנה בירושלמי (שביעית פרק ז משנה ג) כתוב: “תני: החנווני שהיה מבשל ירקות בשביעית לא יהא מחשב שכרו על דמי שביעית, אבל מחשב הוא על היין ועל השמן ועל האבטלה”. כלומר: החנווני המוכר פירות מבושלים בשביעית יגבה את התשלום עבור היין והשמן שאינם קדושים בקדושת שביעית. ופירשו הרש”ס והפני משה שם שמכל מקום הוא רשאי להבליע את דמי הירקות ביין ובשמן. ומבואר מזה שהבלעה מועילה גם לענין איסור סחורה. ואכן אלו שסוברים שהבלעה אינה מתירה איסור סחורה, יצטרכו לפרש שכוונת הירושלמי שלא יגבה כלל עבור הירקות, ואפילו לא בהבלעה.