קניה מחנויות שאינם מקפידים על קדושת שביעית בירקות נכרי

רבי אהרן פרנקל שליט”א
מרבני בית ההוראה ע”ש הרב ש.א. רוזנברג זצ”ל

מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 222 – שבט תשפ"ג

מקורות וביאורים:

שיעור מזון ג’ סעודות אחר זמן הביעור

בגיליונות קודמים הובאה מחלוקת האחרונים האם פירות שלא התבערו בשוגג או באונס נאסרו באכילה, ויש לדון האם לאותם השיטות שהפירות לא נאסרו – כשנזכר, או כשחלף האונס ועתה יש לו רק פחות ממזון ג’ סעודות האם חייב לבערם.

וכמו כן יש לדון בקונה מנכרי לאחר שהגיע שעת הביעור שהכרעת החזו”א בסדר השביעית שחייב לבערם באותו יום, האם יכול להשאיר אצלו מזון ג’ סעודות.

היתר שיעור מזון ג’ סעודות

במשנה פ”ט מ”ח מובא שכאשר מגיע זמן הביעור מחלק את הפירות שביעית כדי שלוש סעודות לכל אחד ואחד, ומבואר בר”ש שיכול להשאיר בידיו מזון ג’ סעודות לכל אחד מבני ביתו ואת השאר לחלק לאחרים, וצריך לבאר מהו גדר ההיתר להשאיר אצלו פירות שביעית לכל אחד מבני ביתו ואינו צריך להוציא ולבער את כל מה שיש תחת ידו.

והנה מצינו בירושלמי (פ”ט ה”ה) ונפסק ברמב”ם הל’ שמיטה ויובל פ”ז ה”ו, שאם התחיל לאכול מן החבית הרי הכל כמבוער, ובטעם הדבר כתב הרש”ס שכיון שפתחו לאכלו יאכלוהו בני הבית. ויש מפרשים שלאחר שהתחיל לאכול ממנו יופסד אם יקיימוהו. ולכאורה זהו גם כן הביאור בדין מזון ג’ סעודות – שנחשב כמבוער, משום ששיעור כזה נחשב כעומד לאכילה מיד וכמו שחבית שהתחיל בה דינה כמבוערת הוא הדין שיעור מזון ג’ סעודות כמבוער הוא.

אולם יתכן לפרש בדרך אחרת, דההיתר להשאיר בידו מזון ג’ סעודות לכל אחד הוא היתר מסוים להשאיר לעצמו אוכל ליום הביעור. כלומר היות וביום הביעור עצמו עדיין היה לחיה בשדה וע”כ אכילת אותו יום היא אכילה מותרת שהרי עדיין לא כלה. ונמצא לפי”ז דעל ג’ סעודות של אותו יום לא חלה חובת ביעור כלל ולא צריך להגיע בזה לסברא ששיעור מזון ג’ סעודות הרי הוא כמבוער.

אם חייב לאכול את המזון כשיעור ג’ סעודות באותו היום או יכול לשייר ליום אחר

החזו”א (שביעית טו, ז) כתב לדון האם את אותם ג’ סעודות ששייר לעצמו חייב לאכול ביום הביעור או שיכול לשיירם לאכלם ביום אחר, ולכאורה יש לתלות ספקו בנידון הנ”ל, משום שאם מותר לו להשאיר לו כשיעור מזון ג’ סעודות משום שכמבוער דמי מסתבר שמותר לו להשאירו לאכלו ביום אחר, אבל אם אין זה היתר משום שהוא כמבוער, ואין כאן היתר מחודש אלא שכיון שבפועל עדיין לא כלה יכול לשייר לו מזון ג’ סעודות עד למחר שאז יכלה לחיה מן השדה לכאורה אינו יכול להשאיר כשיעור מזון ג’ סעודות ליום אחר ורק לאותו הזמן של שעת הביעור שהוא באותו יום שלא כלה לחיה.

אך יתכן דגם אי נימא דהיתר שיעור מזון ג’ סעודות הוא רק שמותר להותיר לעצמו סעודה ליום שלא כלה לחיה, יתכן שהיות ולא חלה חובת ביעור על פירות אלו יכול להשאירם גם ליום אחר.

ונפק”מ לענין מה שנסתפקנו לעיל בקונה מן הגוי אחר שכלה לחיה מן השדה מאותו המין פחות משיעור מזון ג’ סעודות, שכיון שדינו לבערו ביום קנייתו י”ל דאם שיעור מזון ג’ סעודות נחשב כמבוער יכול להשאירם אצלו בלא ביעור, אבל אם ההיתר להותיר בידו מזון כשיעור ג’ סעודות הוא משום שהותרה לו אכילת היום שלא כלה לחיה הרי שכאן כיון שכבר כלה לחיה מן השדה אינו יכול להותיר בידו כשיעור מזון ג’ סעודות וחייב לבערו.

ואם כן הוא הכי נמי יש לומר לגבי קונה מישראל שלא ביער, שאפילו כשקונה ממנו פחות משיעור ג’ סעודות, [באופן שלא נאסר אצלו וכגון שנאנס ולא ביעור ולדעת החרדים שבאונס לא נאסר כדלעיל], חייב לבער שהרי כבר כלה לחיה מן השדה ולא הותר לו להותיר כשיעור מזון ג’ סעודות אלא כשעומד ביום שבו כלה לחיה מן השדה.

והנה לגבי החידוש במשנה שמחלק מזון ג’ סעודות לכל אחד ואחד כתב החזו”א (שביעית יא, ו), “אע”ג דכבר הגיע ביעור וכבר יש בידו מזון ג’ סעודות וכבר נתחייב בביעור” ולכאורה מוכח בדבריו שההיתר של מזון ג’ סעודות הוא להותיר לעצמו את אכילת יום הכילוי, שהרי אם ההיתר הוא משום ששיעור מזון ג’ סעודות הוא משום שהוא כמבוער מה החידוש במה שיכול לחלק – אדרבה הלא הוא חייב לבער את אותם הפירות ובחלוקתו לכל אחד מזון ג’ סעודות הרי הוא מבערם, ורק אי נימא שההיתר להותיר בידו מזון ג’ סעודות אינו משום שהוא כמבוער אלא משום שמשאיר אכילה ליום הביעור בזה היה מקום לומר שחלה על הכל חובת ביעור אלא שהותר לו לייחד אכילה לאותו יום ומנין להתיר לו לחלק מזון ג’ סעודות לאחרים.

ויש לפרש שבאמת הטעם שבכל זאת הותר לו לחלק לכל אחד ואחד הוא משום שסוף סוף הכל נכלל בתוך שיעור ג’ סעודות, וכמו שאם באו אליו אורחים ביום הביעור יכול להאכילם ונכלל הכל בשיעור מזון ג’ סעודות שלו, כמו כן החלוקה נכללת בתוך שיעור ג’ סעודות כלומר שג’ סעודות לא נקבע עד לשקיעת החמה.

התחיל בחבית

ולגבי הדין שהוזכר לעיל שאם התחיל בחבית הרי הוא כמבוער ואינו חייב לבערה, יש לעיין האם מועיל להתחיל בחבית ביום הביעור, שיתכן שרק אם התחיל בחבית לפני יום הביעור אינו חייב לבערה משום שהגדרת “הרי הוא כמבוער” איננה שהתקיים בזה דין ביעור פירות שביעית [לדעת הר”ש ודעימיה שהביעור אינו לבער מן העולם אלא להפקיר לאחרים], אלא הכוונה הרי הוא כמבוער מהעולם ועל כן לא חלה עליה חובת ביעור, אבל באופן שכבר חלה חובת ביעור על הפירות הדרך היחידה היא על ידי הפקר. [ויש לדון בזה אף לדעת הרמב”ם שהדין הוא לבער מן העולם לגמרי, אך אכמ”ל].

ולפי ביאור זה יש לומר שאף אם נפרש שג’ סעודות יסוד דינם הוא כמו התחיל בחבית שהרי הוא כמבוער, מכל מקום אין הכוונה שהוא קיום דין ביעור אלא שלא חלה עליהם חובת ביעור, [ומ”מ בהתחיל בחבית יתכן שרק אם התחיל בה קודם יום הביעור ובג’ סעודות הוא כמבוער אף שייחד לו מזון ג’ סעודות ביום הביעור עצמו עד שקיעת החמה].

עלה בידינו שבין אם הביאור בהיתר מזון ג’ סעודות הוא שהוא כמבוער ובין לביאור שהוא היתר אכילת יום שכלו הפירות – גידרו הוא שלא חלה חובת ביעור על פירות אלו ולא שמתקיימת בהם מצות הביעור.

ולפי זה יש לומר שאף אם נאמר הקונה מהגוי שיעור מזון ג’ סעודות אינו חייב לבערם, זהו רק משום שחובת הביעור לא חלה אצל הגוי שהרי הגוי אינו מצווה בביעור וממילא כשקנה הישראל את הפירות לא חלה חובת ביעור עכשיו על מזון ג’ סעודות, אולם הקונה ממי שנאנס או שגג ולא ביער שהושלמה חובת הביעור לגמרי אין מקום להיתר להותיר לעצמו מזון ג’ סעודות וחייב לבער כל מה שקנה.

דברי רבותינו

לענין הלכה מרן הגר”נ קרליץ זצ”ל צידד שהקונה ג’ סעודות מן הנכרי אינו חייב לבערם שלא חלה עליהם עדיין חובת ביעור, ולדעת הגרי”ש אלישיב זצ”ל גם הקונה כשיעור ג’ סעודות חייב לבערם בו ביום, ולפי המתבאר לעיל נראה שאף לדעת הגר”נ קרליץ הקונה מישראל שהיה שוגג אין להקל בזה גם אם לא נאסרו הפירות בידיו.

קניה ברשתות מזון

יש להוסיף שאף לשיטות שפירות שביעית שלא התבערו בשוגג לא נאסרו זהו רק באופן שהישראל לא נחשב למזיד, אולם כשקונה ברשתות מזון בבעלות יהודי שאינו שומר תורה לכאורה הוי כמזיד והפירות נאסרו ולא יועיל להפקירם אח”כ.

אמנם שמעתי מרבי יחזקאל יעקובזון לדון ע”פ מש”כ המשנה ברורה בסי’ שיח ס”ק ב שבספק פלוגתא אין קנס כיון שנחשב לספק דרבנן, הרי מי שנוהג קדושת שביעית בפירות נכרי לא כהכרעת ההלכה וכדעת החזו”א אלא כחומרא בפלוגתת הפוסקים יש לומר שיכול לנהוג שלא נאסור הפירות אצל הנוהג בהם לקולא כיון שהוא ספק פלוגתא, וצ”ע למעשה.