שאלה
בביתי ארגזי מיץ ענבים שקניתי מאוצר בית דין, בערב הפסח ביערתי אותם כדין, וחזרתי וזכיתי בהם. ברצוני לדעת האם עדיין צריך לנהוג במיץ קדושת שביעית, או שלאחר הביעור כבר מותר להשתמש בו כרגיל?
תשובה
הכרעת ההלכה היא שגם לאחר הביעור, נשארים פירות השביעית בקדושתם, ונוהגים בהם כל הדינים כמו לפני הביעור.
הרחבה
שנינו במשנה (שביעית פרק ט משנה ז): "מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית, משתרד רביעה שניה".
ומפרש בירושלמי: "אמר רבי חנינא, מכיון שנסרח מה שבשדה – מותר מה שבבית". ומבואר שאף על פי שתבן וקש הם מאכל בהמה, ויש בהם קדושת שביעית, ואסור להפסידם ולשרפם, לאחר שנסרח מה שבשדה (והיינו שהגיע זמן ביעורם) מותר להפסידם.
וכך משמע מפשטות לשון הר"ש (שם): "סתם תבן וקש חזי למאכל בהמה ויש בו קדושת שביעית, ואסור לשורפו וכו' משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד, אבל משנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה – פקעה קדושת שביעית ממה שבבית".
אלא שחידוש גדול הוא זה וטעון הסבר, מפני מה תפקע קדושת שביעית מהפירות שבבית בזמן שנשחת המין בשדה. ועוד, אם אכן פקעה קדושת שביעית מן הפירות, מדוע לא תפקע מהם גם חובת הביעור.
החזון איש (שביעית סימן יג ס"ק ה) מפרש שכוונת המשנה שאחרי שביערם אז פקעה מהם הקדושה. והכי קאמר, מאימתי מותר לשרוף וכו' משתרד רביעה שניה, שאז הוא זמן ביעורם, ואחרי שיבערם יהיה מותר לו לשרפם. ולפי זה מה שמפקיע את הקדושה אינו מה שנשחת המין בשדה, אלא הביעור הוא המפקיע, שאחרי הביעור פקעה מהם קדושת שביעית.
וכך משמע מלשון הרא"ש (בפירושו על המשנה שם): "הכא מיירי בשלקטן למאכל בהמה דאסור לשרפם כו' משום הפסד וכו', ודין איסור זה מותר מן הביעור ואילך וכו', דמשם ואילך מותרים אף לשריפה, רק שיבערם". משמע שההיתר לשרוף הוא רק אחר הביעור.
והחזון איש מפרש (שם) שגם הר"ש נתכוין לזה, וצריך לומר שמה שכתב הר"ש: "משנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה – פקעה קדושת שביעית ממה שבבית", כוונתו, שמשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה ממילא ביערו את אשר בבית, וכיון שביערו את אשר בבית – פקעה מהם הקדושה.
אלא שלכאורה דין זה נסתר מן המשנה הבאה (שם משנה ח): "ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור". משמע שגם אחרי הביעור חלים דיני שביעית על הפירות.
והיה מקום לפרש שהמשנה כאן מדברת באופן שהגיע זמן הביעור כיון שהגשמים משחיתים את כל אשר בשדה, באופן זה הביעור מפקיעם מקדושתם. אבל המשנה הבאה מדברת באופן שבא זמן הביעור משום שכבר נלקטו כל הפירות, ובאופן זה אין הביעור מפקיעם מקדושתם.
ויעויין בחזון איש (שם) שאכן כך משמע מלשון הר"ש, שדווקא כשנתבטל מה שבשדה ממאכל לחיה אז פוקעת קדושתם. אבל כתב שבפשטות אין לחלק, "ומשמע דלאחר שקיים מצות ביעור פקע קדושת שביעית אף מאותן שאפשר להן להתקיים בשדה, אלא שלא נשאר מהן בשדה מפני שנלקט לבית". וצ"ע איך תתפרש המשנה הבאה.
והנה לפי האמור, נתחדש במשנתנו שאחרי הביעור פקעה קדושת שביעית מן הפירות.
אלא שהלכה זו שנויה במחלוקת בירושלמי (שם הלכה ה): "אמר רבי חנינא, מכיון שתסרח מה שבשדה הותר מה שבבית. תני רבי הושעיה, אפילו לאחר ג' שנים אסור עד שיסרח תבן של שביעית". ובפירוש הר"ש על משנתנו מפרש שרבי חנינא סבר כתנא דידן, שמשתרד רביעה שניה מותר לשרוף את התבן אשר בבית, אבל ברייתא דרבי אושעיא חולקת על משנתנו וסוברת שאפילו לאחר שלוש שנים אסור לשרוף את התבן שבבית.
וכן מבאר הגר"א (בביאורו על משנתנו), שרבי אושעיא סבר שרק אותו התבן שנסרח בשדה, הוא זה שפקעה קדושתו, אבל התבן שבבית שלא נסרח, לא פקעה קדושתו עד שיסרח אף הוא. וזו כוונת רבי אושעיא: "אפילו לאחר ג' שנים אסור [זה שבבית], עד שיסרח תבן של שביעית [שבבית]".
וכתב החזון איש (שם) שנראה שהרמב"ם פסק כתנא דמשנתנו, שהרי הביא את לשון המשנה כצורתה (שמיטה פרק ה הלכה כג): "ומשתרד רביעה שניה במוצאי שביעית נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית". וכן כתב בדרך אמונה שם (ס"ק קעא): "דכיון שירדה רביעה שניה כבר נסרח ונתקלקל מה שבשדה ואין ראוי שוב לבהמה, ואז הותר גם מה שבבית, וכן משמע מדברי רבנו".
אבל מדברי הראב"ד נראה שפסק כרבי אושעיא. שהרי הרמב"ם (שמיטה פרק ד הלכה ה) מחדש שספיחין של שביעית מותרים במוצאי שביעית מחנוכה ואילך. והשיגו הראב"ד: "חפשתי זו המימרא ולא מצאתיה, לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי. ואולי הוציאה ממה שאמרו במשנה מאימתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית משתרד רביעה שניה [ורצה לומר שהרמב"ם מפרש שזמן רביעה שניה הוא חנוכה] וכו'". וממשיך הראב"ד ומקשה, שהרי אף שם לא התירו "אלא בתבן וקש שבשדה, מפני שאותו שבשדה נסרח עם הגשמים והרי הוא כמבוער, אבל ספיחים אחרים מניין לו שיהא להם היתר". ומבואר שפסק כרבי אושעיא, שאין שורפין אלא את התבן שבשדה, שכבר נסרח.
ולהלכה, הנה החזון איש (שביעית סימן יא ס"ק ו) כתב: "כשיגיע זמן ביעור חייב להפקירן, אבל רשאי לחזור ולזכות בהן תיכף, ואין קדישין בקדושת שביעית, וכמש"כ הר"ש פ"ט מ"ז והרא"ש שם". ולכאורה נוקט להלכה כדעת הרא"ש והר"ש שאחר הביעור אין בהם קדושת שביעית.
אמנם בסדר השביעית שסידר החזון איש הלכה למעשה כתב וזה לשונו: "ואם הגיע זמן הביעור, ר"ל שכבר אין ממין הזה במחובר, צריך לקיים מצות ביעור. ולאחר שקיים מצות ביעור חוזר ונוהג בהן כמנהגו קודם שהגיע זמן הביעור". ומשמע שרצונו לומר שגם אחרי הביעור הם קדושים בקדושת שביעית. ואולי כתב כן משום שברייתא דרבי אושעיא חולקת על משנתנו, על אף שהרמב"ם סתם כמשנתנו.
ולכן ההלכה למעשה היא, שגם אחרי הביעור יש להמשיך ולנהוג בפירות בכל דיני קדושת שביעית.
*
בשולי הדברים נעמוד על נקודה עמוקה ומעניינת, הנוגעת לביאור משנה זו. כידוע שנחלקו הראשונים מה היא מצות הביעור, להלכה קיימא לן כדעת הרמב"ן שמצות הביעור הוא להפקיר את הפירות ולהעמידם לכל, אך דעת הרמב"ם שהביעור הוא כפשוטו, לבער ולכלות את הפירות בשריפה או בדרך אחרת.
עד כה ביארנו את המשנה לפי דעת הרמב"ן, אולם יש לעיין כיצד תתבאר לדעת הרמב"ם. שהרי במשנה מבואר שאחרי שתרד רביעה שניה "נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית", ומשמע שמותר לעשות בהם כל מה שיחפוץ. ובמה מדובר, אם כבר בא זמן ביעורם, איך מותר ליהנות בהם, והרי חובה לשרפם ולכלותם. ואם טרם בא זמן ביעורם, היאך מותר לשרפם.
והיה מקום לבאר שהרמב"ם פסק כרבי אושעיא בירושלמי, ומפרש שהמשנה מדברת רק בתבן וקש שבשדה, שסרחו מחמת הגשמים ואינם ראויים לכלום, ופקעה מהם קדושתם. אבל אם כן, היה להרמב"ם לפרש זאת בהלכותיו, והרי הרמב"ם (שמיטה פרק ה הלכה כג) העתיק לשון המשנה כצורתה: "ומשתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית", ומשמע ששורפין גם תבן וקש שבבית. וקושיא זו הקשה החזון איש (שם) בסוף דבריו, וסיים שצריך עיון.
ויעויין בספר אור שמח על הרמב"ם (שם) שכתב: "ומשתרד רביעה שניה שורפין בתבן ובקש של שביעית, פירוש: משום דאז יצמח בשדה זרעים חדשים לבהמה, לכן לאו למאכל בהמה קיימי מעתה".
נראה שכוונתו לומר שהרמב"ם מפרש את המשנה באופן אחר לגמרי ממה שפירשנו עד כה. ומדובר אפילו קודם הביעור, ודווקא בתבן וקש שקדושתם נובעת מכך שהם עומדים למאכל בהמה, ולכן כאשר ירדה רביעה שניה וצמחו בשדה זרעים חדשים לבהמה, שוב אין התבן והקש עומדים למאכל בהמה, ולפיכך פקעה קדושתם.
ועל פי דרכו של האור שמח יש לפרש עוד, על פי המבואר בגמרא (סוכה דף מ ע"א): "עלי קנים ועלי גפנים שגבבן וכו' לקטן לאכילה, יש בהן משום קדושת שביעית. לקטן לעצים, אין בהן משום קדושת שביעית". מבואר שהגדרת העלים, אם הם נחשבים כמאכל בהמה או לאו, תלויה בכוונת המלקט, לשם מה ליקטם.
ולפי זה יש לומר גם בתבן וקש, שהרי תבן וקש עומדים מחמת עצמם לשני שימושים, למאכל בהמה ולהסקה. וכיון שלאחר הרביעה השניה מצוי מאכל אחר לבהמה, הרי שכוונת המלקט הוא שישמשו למאכל בהמה עד רביעה שניה, ואחר כך ישמשו להסקה. ולכן, לאחר רביעה שניה משתנית הגדרתם, ושוב אין הם נחשבים למאכל בהמה אלא לעצי הסקה, ואין בהם עוד קדושת שביעית.
אמנם, אף על פי שביאור זה עולה יפה בדברי המשנה והרמב"ם, לכאו' הוא אינו מתאים עם דברי הגמרא, כי לביאור זה משנתנו מדברת לפני הביעור, ואילו בגמרא (תענית דף ו ע"ב) מבואר בפירוש שהמשנה מדברת דווקא אחר הביעור, עיין שם, וצ"ע.
