האם ישנה קדושת שביעית ב'צמר גפן' מתוצרת הארץ? שאלה זו פותחת פתח לנידונים רבים על מה ראוי שתחול קדושת שביעית, והאם ישנו קריטריון נוסף מלבד ‘הנאתו וביעורו שוה'? ומאמר זה מבארם אחת לאחת.
רבי אפרים רובינסקי שליט"א
מרבני בית במדרש
צמח הכותנה ושימושיו
צמח הכותנה הגדל בארץ עומד לשימושים רבים ומגוונים, עיקרו לייצור בגדים, אך יש ג"כ שימוש שמשתמשים בו בעודו ‘מוכין', מה שקרוי כיום צמר גפן, ומשתמשים בו לריפוד מזרונים חד פעמיים, טיטולים וכדומה, או כמות שהוא – לצרכי רפואה כחבישה, ניקוי דם ומריחת משחות ,ושאר שימושים כניקיון, הסרת איפור וכדומה. מלבד השימוש בכותנה שבו משתמשים גם בגרעינים למאכל בהמה, [יש מקומות שמפיקים מהם שמן, אך לפי מה שנתברר בזמננו לא משתמשים בזרעי כותנה לשמן בארץ אלא רק למאכל בהמה ושמן הכותנה המשווק אינו מגידולי הארץ].
באלו דברים חלה קדושת שביעית
א. ויש לעיין אם יש בכותנה קדושת שביעית או לא, ונפקא מינה שאם היא קדושה אסור להפסידה, וכן אסור לסחור בה, ודמיה נתפסים בקדושת שביעית. ולקמן יתבאר עוד נפ"מ בזה.
ותחילה יש להקדים כי קדושת שביעית איננה רק במאכלים, אלא אף בדברים העומדים לשאר שימושים, וכמבואר במשנה ריש פרק ז דאף מיני צובעים יש בהם קדושת שביעית, וכן נפסק ברמב"ם (פ"ה הל' ט-כא), ומבואר שם ברמב"ם דאף מיני כביסה חלים עליהם קדושת שביעית ,וכן מבואר בגמ' סוכה מ, א דלולב קדוש בקדושת שביעית ומבואר ברש"י הטעם שהלולב עמד לכבד בו את הבית (מטאטא) ומשום כך קדוש בקדושת שביעית.
ב. ובגמרא בסוכה מ, א ובב"ק קב, א שקלו וטרו באלו מינים חלה קדושת שביעית והכלל העולה מן הסוגיות שם הוא דכיון דכתיב והייתה שבת הארץ לכם “לאכלה", לכן רק דברים הדומים לשימוש אכילה שהנאתם וביעורם שווה, כלומר שהשימוש בהם הוא בשעת כילויים, דווקא הם קדושים בקדושת שביעית, אבל דברים שהנאתם אחר ביעורם – שהשימוש בהם הוא לאחר שכלו, אינם קדושים בקדושת שביעית. ומבואר שם דמשום הכי עצים שעומדים להסקה שהנאתם היא לאחר שהם מתכלים (שמשתמשים בהם כשנעשים גחלים) אינם קדושים בקדושת שביעית, שאינם דומים לשימוש של אכילה שההנאה מהמאכל היא בשעה שמכלים אותו, (ואמנם יש מן הראשונים שפירשו דלדעת ר' יוסי כלל זה אינו, ולדבריו אף עצי הסקה קדושים בקדושת שביעית, מ"מ להלכה קיי"ל כדעת רבנן דעצי הסקה אינם קדושים, וכמו שכתב המהר"י קורקוס בהל' שמיטה ויובל פ"ה ה"ט).
עוד כלל העולה מפשטות הסוגיא שם דמיני רפואה אינם קדושים בקדושת שביעית, דדוקא דברים הדומים לאכילה שהנאתם שווה לכל אדם, אבל מיני רפואה שאינם אלא לחולים לא חלה עליהם קדושת שביעית, (וכן מפורש ברש"י סוכה מ, ב ד"ה כמאן), וכן הוא להדיא בירושלמי ריש פרק ז (וצ"ע מדבריו ריש פרק ח שנראה שם שמיני רפואה יש בהם קדושת שביעית). וכן נקט החזו"א (יד, ה ובעוד מקומות).
והנה בכלל זה דכל דבר שאין הנאתו וביעורו שווה לא חלה עליו קדושת שביעית, יש לעיין אם בא למעט גם דבר שהנאתו ‘קודם' ביעורו שלא חלה עליו קדושת שביעית, דלא מצינו מפורש אלא למעט דבר שהנאתו ‘אחר' ביעורו כגחלי עצים, אבל בדבר שהנאתו קודם ביעורו יש לומר שחלה עליו קדושת שביעית, או שנאמר שכיון שאינו דומה לשימוש של אכילה שהנאתו וביעורו שווה לא חלה עליו קדושת שביעית. והסברא הפשוטה היא דלא נתמעט אלא דבר שהנאתו אחר ביעורו, ששימוש זה הוא שימוש גרוע בייחס לשימוש של אכילה, שמכלה החפץ ורק אח"כ נהנה ממנו, ודלא כשימוש של אכילה שנהנה מהחפץ בשעת כילויו, משא"כ בשימוש שהנאתו קודם ביעורו ודאי שימוש חשוב הוא דאדרבה נהנה מהחפץ בעודו קיים, וכן נקט במשנה ראשונה ריש פרק ז, וכן הבין הגרעק"א ב"ק קא, ב בפשיטות ]עד כדי שתמה ע"ד התוס' שמשמע בהם לא כן[, וכן מפורש בבעה"מ סוכה מ, א דדבר שהנאתו קודם ביעורו ג"כ חל עליו קדושת שביעית ,וכן משמע מדברי התוס' פסחים כז, ב (ד"ה מכלל).
דברי החזון איש למה לא חלה קדושת שביעית בפשתן
ג. והנה כאמור חלק ניכר מייצור הכותנה הוא לצורך עשיית בגדים, וא"כ לכאורה לפי מה שנתבאר יש לומר שקדושת שביעית חלה עליו, דהא שימוש של ביגוד הנאתו קודם ביעורו שמשתמש בבגד בעודו קיים ונתבאר שכל שהנאתו קודם ביעורו קדוש בקדושת שביעית.
אמנם באמת כבר עמד בחזו"א (י, יב. יג, ח) על כעין זה, והוכיח מדברי הירושלמי דאין קדושת שביעית על פשתן, ותמה למה שלא יחול קדושת שביעית עליהם ומ"ש ממיני הצובעין שחל עליהם קדושת שביעית. ופירש בזה דכיוון דכל שימוש הבגד הוא רק לאחר שנשתנה הצמח מכמות שהיה, א"כ נחשב שבפרי עצמו אין בו שום שימוש, כיון שהפרי כבר נשתנה וכל השימוש בו הוא לאחר שכבר בטל משו"ה אין קדושת שביעית חלה עליו, דקדושת שביעית חלה רק על דבר שמשתמשים עמו בעודו פרי. (ואע"ג דאף מיני צובעים שימושם הוא לאחר צביעתם בבגד, ואם כן לכאורה הרי הם כפשתן ששימושו הוא אחר שנשתנה מכמות שהיה, ואם כן למה חלה עליהם קדושת שביעית, כתב החזו"א שם דשאני צביעה דחשיב שהצבע מתכלה כשעובר לבגד, וא"כ סוף שימושו הוא הצביעה עצמה ושפיר חשיב שנהנה מהפרי בשעת כילויו, משא"כ בבגד שאינו מתכלה כשמשתנה מפרי לבגד ועדיין הוא קיים אלא שהשימוש בו הוא רק אח"כ כשנעשה בגד ואז כבר אינו פרי, לכן חשיב שלעולם לא נהנה מהפרי עצמו). ובזה פירש ג"כ למה לא חל קדושת שביעית על עצים העומדים לבניין או לכלים, מהטעם הנ"ל דכיון דכל שימושם הוא רק לאחר שמתכלה הפרי, דכלי אינו עץ משו"ה לא חלה קדושת שביעית עליו.
שיטת הראשונים בענין קדושת שביעית בדבר שאינו כלה
ויש שפירשו (עיי' קה"י שביעית סי' יט) הטעם שעצים העומדים לעשיית בגד וכלים אין בהם קדושת שביעית על פי דברי הריטב"א (ע"ז סב, א) שכתב בביאור הדרשא דלאכלה ולא לסחורה, וז"ל, “פי' לאכלן בפני עצמן או למכור ולקנות בהן דברים הנאכלין שיכולין להתבער בזמן הביעור, שבאלו קדושת שביעית תופסת, אבל לא דבר שאינו נאכל אלא שניתן לסחורה ,כגון בהמה טמאה ועבדים ובגדים ושאר מטלטלין דעלמא, וכדתנן במסכת שביעית אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית ואם לקח יאכל כנגדם", וכעי"ז בדבריו בסוכה לט ,א כתב (בד"ה נותן לו) “לפי שפירות שביעית תופסין דמיהם ואסור ליקח מהם חלוק ובהמה ועבדים וקרקעות וכל דבר המתקיים, שחייב לאכול הפירות או דמיהן בקדושת שביעית ולבערן בזמן הביעור שכלה לחיה מן השדה", עוד שם (בד"ה לא רצה ליתן), “אלא ודאי כי מה שאמר הכתוב לאכלה היינו להזהיר שיאכל הם או דמיהם בקדושת שביעית ולא יעשה מהם סחורה שאין קדושת שביעית נוהגת בהן כגון בהמה טמאה עבדים וקרקעות ושאר מטלטלין שאין אלו מתבערין כדרך שפירות שביעית מתבערין", וכעי"ז ברמב"ן בע"ז שם .
מבואר בדבריהם דקדושת שביעית חלה רק על דברים שיכולים להתבער אבל דברים שגם אחר השימוש בהם נשארים קיימים ואין להם כילוי וביעור, כמו בהמה טמאה וכדומה אין קדושת שביעית חלה עליהם, והענין בזה, שאע"פ שנתבאר דאף דברים שהנאתם קודם ביעורם אין זו סיבה שלא תחול קדושת שביעית, מ"מ כל זה בדברים שסופם להתבער דומיא דשימוש דאכילה, וכגון לולב שמכבדים עמו הבית, דמבואר בדברי הבעה"מ דחשיב הנאתו קודם ביעורו וחל עליו קדושת שביעית, שהשימוש בו מפסידו, ]ובאמת יש מן הראשונים שכתבו דמשו"ה חשיב הנאתו וביעורו שווה, עיין רש"י סוכה מ, א ד"ה שהנאתו. והבעה"מ לא ס"ל כן דמ"מ אינו מתכלה לגמרי, ולכן חשיב לה הנאתו קודם ביעורו, אבל עכ"פ אף הוא מודה שצורת שימושו היא דומיא דאכילה שמתכלה ומתבער[, אבל דברים שכל צורת שימושם היא בקיומם לא חלה עליהם קדושת שביעית, דהתורה אמרה דשביעית עומדת לשימוש של ביעור, אבל כל שעומד לשימוש שאינו של ביעור לא חלה עליו קדושת שביעית [ומש"כ זמן הביעור ע"כ לאו בדוקא הוא ,דהא ודאי דקדושת שביעית חלה אף על דברים שאי"צ ביעור כמבואר במשנה פרק ז משנה ב].
וא"כ זהו הטעם דאין שביעית חלה על פשתן או עצים העומדים לבנין וכלים, משום דכל אלו שימושן הוא שימוש שאינו מבער וכל כה"ג לא חלה קדושת שביעית.
עכ"פ בין לטעם הראשון שכתב החזו"א בין להטעם השני שהובא מהקה"י עולה דבגדים העשויים מצמח הכותנה, אין עליהם קדושת שביעית, דסו"ס משתנים הם מכמות שהיו, וגם אינם כלים בשימוש בהם .
ולפי זה צמח הכותנה שעומד לעשיית בגדים אין בו קדושת שביעית וכמו שכבר כתב החזו"א שהובא לעיל.
האם גרעיני הכותנה מחילים קדושת שביעית על כל הצמח
ד. אמנם היה מקום לומר שכיון דיש בו גם גרעינים שהם מאכל בהמה, ומאכל בהמה ודאי קדוש בקדושת שביעית כמבואר במשנה ריש פרק ז וברמב"ם (פ"ה הי"א), א"כ כל הצמח קדוש משום כך בקדושת שביעית. אמנם זה אינו דכיון שהם ב' חלקים בצמח ודאי שאין אחד משפיע על השני, ועל כן אף שלגרעינים יש קדושת שביעית מ"מ לסיבים שבצמח שמהם מייצרים בגדים אין בהם קדושת שביעית, וכמו דקליפות של פרי אע"פ שהפרי קדוש מ"מ הקליפות אינם קדושות, אא"כ יש בהם שימוש כמבואר בר"ש וברא"ש פרק ז משנה ג. [ואף לפ"מ שכתבו המהר"י קורקוס והכס"מ (פ"ז הט"ו) דקליפות חמורות ופעמים שיש בהם קדושת שביעית אף שאינם ראויים כל כך כמבואר שם, מכל מקום היינו דוקא משום שהם טפלים לפרי, אבל הכא הגרעינים והסיבים אינם טפלים זה לזה].
האם מה שמשתמשים בו כמוכין חלה עליו קדושת שביעית
ה. אך עדיין יש לדון שהרי כאמור סיבי הכותנה אינם עומדים רק לעשות מהם בגדים אלא גם להשתמש בהם בעודם מוכין, בלא עיבוד המשנה את שמם וצורתם, אלא משתמשים בהם כמות שהם לספיגה, חבישה וניקוי כנ"ל, ויש לעיין אם משום אותם שימושים תחול עליהם קדושת שביעית. [ואין הכוונה דמחמת זה יהיה קדושה אף בבגדים, דודאי הבגדים לעצמם אין בהם קדושת שביעית מהטעמים הנ"ל, אלא הנידון הוא על אותם המוכין אם יש בהם קדושת שביעית].
והנה אחד השימושים שמשתמשים בכותנה הוא לריפוד וספיגה, כגון טיטולים וסדינים, וכלפי שימוש זה לא שייך הטעם השני שנתבאר לגבי בגדים שהטעם שאין בהם קדושת שביעית הוא משום שאינם מתכלים בשימוש, שדוקא בגדים ששימושם הוא שימוש בקיומם בהם לא חלה קדושת שביעית, דאינו דומה לשימוש דאכילה, אבל השימוש למוצרי ספיגה אדרבה הוא שימוש חד פעמי ומכלה ומפסיד את הכותנה, וממילא נחשבים שהנאתם וביעורם שוה, וא"כ לכאורה לטעם זה מסתבר שתחול קדושת שביעית על כותנה העומדת למוצרים אלו.
אמנם לפי הטעם הראשון נראה דאף הנך אינם קדושים בקדושת שביעית, כיון שהם מיוצרים בתעשייה כמוצרים בפני עצמם כטיטולים וסדינים אין שמם עליהם, שהרי אינם נקראים “צמר גפן" ודינם כבגדים, שאין הנאתם מהפרי עצמו, אלא אחר שכבר בטל שם הפרי.
אינו שוה בכל
עוד טעם שלא תהיה קדושת שביעית בכותנה העומדת לשימושים אלו משום שאינם שוים בכל, שהרי אינם מיועדים אלא לחולים וזקנים וקטנים, וכבר הובא מדברי הגמרא דמיני רפואה לא חלה עליהם קדושת שביעית כיון שאין שימושם שוה בכל, ויש לומר שה"נ תשמישים אלו אינם שוים בכל .
אמנם יש לדון בזה, דאם היו מיועדים רק לחולים או זקנים היה נחשב שימוש שאינו שוה בכל ,שהרי המצב הרגיל הוא שרוב בני האדם בריאים והם אינם משתמשים לשימושים אלו ולכך חשיב שימוש שאינו שוה בכל, אבל שימוש לטיטולים שכך הוא דרכו של עולם שכולם נולדים קטנים ובקטנותם כולם משתמשים בהם יתכן דחשיב שימוש השוה בכל, ולא דמי לשימוש של חולים וזקנים, ואף לא כל הזקנים צריכים להם, ואם אכן כן הוי בכלל הנאה השוה בכל.
ו. ועדיין יש לדון שתהא קדושת שביעית בכותנה אף לטעמו של החזון איש שהובא לעיל שבגדים אין בהם קדושת שביעית משום שנשתנה שמם והנאתם אינה מהפרי כצורתו ,דאף דבמוצרים הנ"ל שייך טעמו וכנתבאר דכבר אין שמם עליהם, מ"מ הרי הכותנה עומדת אף להשתמש בה כמות שהיא כמוכין, כגון להניח צמר גפן על פצעים או למריחת משחות מוצרי קוסמטיקה וכדומה, ושימושים אלו הם שימושים בעוד הפרי קיים, וא"כ צמר גפן העומד לשימושים אלו יש לחול עליו קדושת שביעית. ואף הטעם שהובא מדברי הקה"י שקדושת שביעית לא חלה במה שאינו כלה בעת השימוש בו לא שייך כאן, שהרי אלו שימושם הוא ביעורם, דאחר שמשתמשים עמם כלים. ואף אמנם הרבה משימושים אלו הוא לצרכי רפואה, וכבר נתבאר דמיני רפואה אין בהם קדושת שביעית, מ"מ חלק מן השימושים אינו לצרכי רפואה כגון שימוש לקוסמטיקה, וזהו שימוש השוה בכל, וא"כ מסתבר שתחול קדושת שביעית על הכותנה.
סתם עצים להסקה הן עומדין
ז. אלא שנראה דאין לחוש לכל זה וכותנה אין בה קדושת שביעית גם אם יועדה לשימוש במוכין שלה כמות שהיא על אף מה שנתבאר, משום דמבואר בסוגיא בב"ק ובסוכה (שם) דעצים אע"ג דיש שמשתמשים עמם שימוש שהנאתו וביעורו שוה, כגון שימוש להתחמם בו שהוא בעוד האבוקה דולקת מ"מ כיון דסתם עצים להסקה קיימי אין בהם קדושת שביעית .ומצינו בראשונים ב' פירושים בדין זה, דבריטב"א (סוכה שם) פירש דאע"ג דיש מיני עצים שמשתמשים בהם רק להתחמם שהנאתם וביעורם שוה מ"מ רוב העצים עומדים להסקה שהנאתה אחר ביעורה, ועל כן אף אותם עצים מועטים שמשתמשים בהם להתחמם בטלים במיעוטם ואין בהם קדושת שביעית. אבל תוס' (בב"ק שם) פליגי על פירוש זה והוכיחו דבשני מיני עצים שאחד מהם עומד לשימוש הראוי שתחול עליו קדושת שביעית ואחד מהם עומד לשימוש שאינו ראוי שתחול עליו קדושת שביעית, אע"ג שרוב מיני העצים אינם קדושים בקדושת שביעית, מ"מ אותו מין עץ הרי הוא קדוש בקדושת שביעית ואינו בטל במיעוטו, ומה דאמרינן סתם עצים להסקה, הכוונה דבאותו מין עץ עצמו אע"פ שיש שמשתמשים עמו להתחמם מ"מ כיון דרוב השימוש בו עצמו הוא להסקה והנאתו וביעורו אינו שוה אין בו קדושת שביעית.
ולפי זה בצמח הכותנה שרובו עומד לביגוד ורק מיעוטו עומד להשתמש בו כמוכין לא מיבעיא לפירוש הריטב"א ודאי אין בו קדושת שביעית שהרי הוא מכלל רוב העצים שרוב שימושם הוא לדבר שאינו ראוי שתחול עליו קדושת שביעית מהטעמים שהובאו לעיל, וא"כ כיון דרוב השימוש הוא לביגוד הרי שימוש של המוכין הוא בטל במיעוטו ואף בו אין קדושת שביעית ,אלא אף לפירוש התוס' הלא המוכין והביגוד הם מאותו חלק בצמח שחלק ממנו הולך לייצור ביגוד וחלק ממנו מניחים אותו מוכין, וכיון שרוב השימוש בו הוא לביגוד ששימוש זה אינו ראוי שתחול עליו קדושת שביעית על כן אזלינן בתר רוב שימושו ואף אותם המוכין אינם קדושים בקדושת שביעית. שו"ר שכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' קא).
גדר סתם עצים
אבל באמת נראה דאינו דומה נידון דידן לנידון של עצים להסקה שהולכים בהם אחר הרוב ,דהתם רוב המשתמשים בהם משתמשים בהם רק להסקה ואינם משתמשים בהם לחימום כלל ,ועל כן אמרינן דאף שיש מיעוט שמשתמשים בהם אף לחימום מ"מ סתמו עומד להסקה, אבל בצמח הכותנה רוב העולם המשתמשים בהם לבגדים משתמשים בהם אף כמוכין, שהרי רובא דעלמא משתמשים במוכין אלא שאותו שימוש של מוכין הוא מיעוט בייחס לשימוש של ביגוד הצורך הרבה מן הכותנה, ובכהאי גונא מי יימר דניזיל בתר רוב כיון דסו"ס עומד גם לשימוש של מוכין מה אכפ"ל שאינו אלא מיעוט. ואילו היינו מוצאים שכל בני האדם משתמשים בעצים גם להסקה וגם לחימום אלא שרוב העץ עומד להסקה ומיעוטו לחימום ואף על פי כן היו הולכים בתר הרוב, אז היינו יכולים להוכיח לנידון דידן, אבל לא מצינו כהאי גונא ולכאורה אין לדמות בין האופנים.
אמנם לשיטת הריטב"א על אף החילוק שנתבאר מסתבר שלא תחול קדושת שביעית בכותנה ,שהרי לשיטתו אף בשני מיני עצים אמרינן דהמיעוט בטל ברוב, ואף שאותם עצים העומדים לשימוש לחימום ראויים שתחול בהם קדושת שביעית מ"מ כיון דרוב העצים אינם קדושים בקדושת שביעית אף הם בטלים במיעוטם, אבל לדעת התוס' שחולקים עליו וס"ל דמין אחד אינו מבטל חבירו אף שהוא מיעוט, ה"נ כיון שיש כאן גם שימוש בעודם מוכין אף שאינו אלא מיעוט מהיכי תיתי שלא יהיה בזה קדושת שביעית.
שימוש עיקרי ושימוש טפל
אלא שיש לומר דאף דאין ראיה מהא דסתם עצים להסקה הן עומדים, מ"מ יתכן לומר שכיון שע"פ מה ששמענו עיקר סיבי הכותנה עומד לביגוד והחלק אותו לוקחים לשימוש כמוכין הוא בעצם שאריות הכותנה, ואם כן אותו שימוש כמוכין נחשב כאילו אינו אלא מן השיריים וכטפל לעיקר השימוש, ולפי זה אפשר דבכה"ג אזלינן בתר עיקר גידולו, וכיון שעיקר גידולו הוא לצורך הביגוד הרי שימוש המוכין אינו אלא שימוש טפל ואינו סיבה שתחול בהם קדושת שביעית. אמנם אין סברא זו ברורה דייה כיון שהשימוש בצמר גפן הוא שימוש נפוץ ומסחרי מסתבר שנחשב שמגדלים אותו אף לצורך זה, ואף שיתכן שלצורך זה בלבד לא היו מגדלים אותו, מ"מ לאחר שהוא קיים, נחשב שמגדלים אותו אף לצורכו, וחשוב הוא אותו שימוש שתחול קדושת שביעית מחמתו, וא"כ אף דהבגדים המיוצרים מהכותנה לא יהיה בהם קדושת שביעית מהטעמים הנ"ל ,מ"מ אותם המוכין יש בהם קדושת שביעית, וצ"ע.
צמר גפן קדוש בקדושת שביעית – אלו שימושים מותרים בו
ח. ואם נאמר שצמר גפן קדוש בקדושת שביעית יש לדון אלו שימושים מותר להשתמש בו ,והנה החזו"א (יג, ז ד"ה ויש לעיין) כתב דאע"ג דמאכל בהמה מבואר במשנה (ריש פ"ח) שמותר לעשות ממנו רפואה לאדם, מ"מ מיני צביעה שיש בהם קדושת שביעית אסור לעשות מהם רפואה לאדם, ודימהו למאכל אדם שאסור לעשות ממנו רפואה, ובפשיטות כוונתו דכל דבר שעומד לשימוש האדם חמור הוא ממאכל בהמה ואסור לעשות ממנו רפואה, דרפואה הוא שימוש שאינו שווה בכל, וא"כ צמר גפן שעומד לשימושים כלליים כניקוי הגוף, קוסמטיקה וכדומה יהיה אסור להשתמש בו לצרכי רפואה.
האם מותר להשתמש לרפואה בדבר שדרכו בכך
אלא שיש לומר דכל מה שאסרו שימוש של רפואה ה"מ בדברים שאינם עומדים לרפואה, אבל צמר גפן שעומד בהדיא גם לשימוש זה יהיה מותר. אמנם לכאורה יש להוכיח ממתני' ריש פ"ח לא כן, דיעויי"ש במשנה א דתנן כל המיוחד למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא (פי' רפואה) לאדם, ומבואר שם בראשונים דילפינן לה ממה שנאמר לאכלה, ולא למלוגמא, ובמשנה ב תנן שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול, ופירשו הראשונים (ר"ש ורא"ש) ע"פ דברי הירושלמי דמה שאמרו לאכול דבר שדרכו לאכול היינו שאין לאכול הפרי אלא כדרכו ואם דרכו במבושל אסור לאכלו חי, הרי שכל שמשנה מדרכו אסור אף שימוש הראוי לקדושת שביעית משום שפירות שביעית ניתנו לאכלה ולא להפסד וכל שמשתמש בפרי שלא כדרכו חשיב הפסד, ואם נאמר שכל מה שאסרו במשנה א לעשות רפואה ממאכל אדם זהו דווקא בדבר שאין דרכו בכך מה הוצרכה המשנה לחדש בזה, ולמה אסרו דווקא רפואה והוצרכו לפסוק מיוחד לזה הא כל דבר שאין דרכו בכך אסור, וע"כ שהמשנה איירי אפילו באופן שדרכו לעשות ממנו אף רפואה, ומ"מ אסור לעשותו מלוגמא כיון ששימוש רפואה הוא שימוש שאינו שווה בכל.
ויש לדחות דאפשר דכדי שלא יחשב הפסד אין צריך שיהיה עומד רק לשימוש זה – כשימוש פירות לאכילה, אלא סגי במה שיש אנשים שמשתמשים בו כך ובזה כבר לא חשוב הפסד, וא"כ אפשר דהמשנה איירי בכה"ג שיש אנשים שמשתמשים בו לשימוש רפואה אבל עדיין אינו עומד לכך לגמרי ומשום הכי לולא המיעוט דלא למלוגמא היה מותר להשתמש בו לרפואה דאין זה נחשב שלא כדרכו, ולאחר המיעוט דמלוגמא נאסר כיון דאינו שוה לכל ומ"מ אינו אסור אלא באופן שאינו עומד לכך ואינו חלק מייעודי הפרי כמאכל, אבל בצמר גפן שהשימוש של הרפואה בו הוא ממש כשאר שימושים שמשתמשים בו אפשר דמותר.
דרכו בכך
ולכאורה יש להוכיח חילוק זה מדברי הגר"א בשנות אליהו (פ"ח מ"א), דמבואר שם במשנה דדבר שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה, חישב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה, ומפורש בירושלמי דחומרי אדם היינו שאסור לעשות ממנו מלוגמא וחומרי בהמה היינו שאסור לשולקו [דבהמה אינה אוכלת מאכל שלוק]. ובפשוטו כוונת המשנה שחשב עליו ‘או' למאכל אדם ‘או' למאכל בהמה, וכן מפורש בתורא"ש נדה נא ,א וכן הבין הגר"א שם בפשיטות, אמנם ע"פ הבנתו בדברי הירושלמי מפרש דחישב עליו ‘גם 'לאדם ‘וגם' לבהמה, והיינו שמייחד אותו מאכל שישתמש בו לפי הצורך, כשיצטרך לאדם יאכילנו לאדם וכשיצטרך לבהמה יאכילנו לבהמה, ועל זה אמרו דנותנין עליו חומרי שניהם. והנה לא אסרו שם משום חומרי אדם אלא לעשות ממנו רפואה, אבל להאכיל לבהמה מותר (ורק לשלוק אסרו), ולכאורה יש להקשות הא תניא בתוספתא (פ"ה הי"ג) דאין מאכילין מאכל אדם לבהמה ,וכ"ה ברמב"ם (פ"ה ה"ה), וא"כ אמאי מותר להאכיל אותו מאכל לבהמה. ומוכח מזה דכל מה שאסרו להאכיל מאכל אדם לבהמה היינו כשאין דרכו כ"כ ליתנו לבהמה, אבל בכה"ג שדרכו לבהמה ממש כאדם מותר. ולפי זה יש לומר שהכי נמי כיון שצמר גפן עומד לרפואה כשאר השימושים בו מותר להשתמש בו אף שימוש של רפואה.
ויש לדחות דאפשר דהני מילי דוקא בשימוש מאכל בהמה שהוא שימוש הראוי שתחול עליו קדושת שביעית, וכמבואר במשנה ריש פרק ז, אבל שימוש של רפואה שהוא שימוש שאינו ראוי לקדושת שביעית וכנ"ל אולי חמור הוא יותר, ויהיה אסור להשתמש בו אף שדרכו ממש כשאר השימושים, וצ"ע.
המורם מן האמור:
א. כתיב והייתה שבת הארץ “לכם" “לאכלה", ולמדו מזה שקדושת שביעית לא חלה רק על דברי מאכל, אלא כל דבר הדומה לשימוש אכילה – הנאתו וביעורו שווה חלה עליו קדושת שביעית. היינו כל דבר שדרך השימוש בו הוא בשעת כילויו, שבכך הוא דומה לאכילה שההנאה בה הוא בשעת כילוי המאכל חלה עליו קדושת שביעית, ולכן חלה קדושת שביעית על מיני צבעים מגידולי קרקע, אבל דבר שהנאתו אחר ביעורו, כעצי הסקה שהשימוש בהם הוא לאחר שנעשו גחלים אינם קדושים בקדושת שביעית. כמו"כ דבר שהנאתו קודם ביעורו ג"כ חל עליו קדושת שביעית.
ב. דבר העומד לרפואה אף באופן שהשימוש בו הוא בשעת כילויו, אינו קדוש בקדושת שביעית.
ג. כל דבר הקדוש בקדושת שביעית, אסור להשתמש בו באופן שהנאתו אחר ביעורו, וכן אסור להשתמש בו לרפואה. [אמנם שימוש לרפואה אסור דווקא במאכל אדם, אבל מאכל בהמה מותר להשתמש בו לרפואת אדם. ודעת החזו"א שלא רק במאכל אדם אסור להשתמש בו לרפואה, אלא כל דבר העומד לאדם (שיש עליו קדושת שביעית, כגון מיני צבעים) אסור להשתמש בו שימוש של רפואה]. וע"ע לקמן סעיף ז פרטי דינים בזה.
ד. גרעיני כותנה המיועדים למאכל בהמה חל עליהם קדושת שביעית.
ה. בגדי כותנה אע"פ שהנאתם קודם כילויים אינם קדושים בקדושת שביעית, והובא לעיל שני טעמים בדבר.
ו. סיבי כותנה שאינם מעובדים לבגד אלא משמשים כמוכין, מה שקרוי כיום “צמר גפן ,"לדעת הריטב"א אינו קדוש בקדושת שביעית, כיון שרוב צמח הכותנה עומד לדבר שאינו קדוש בקדושת שביעית (ביגוד). אבל לדעת התוס' יש להסתפק אם קדושים בקדושת שביעית. אמנם ה"מ צמר גפן העומד לשימוש בעינו, כגון הצמר גפן שמשתמשים עמו למשחות וכדומה, אבל מוצרים מוגמרים העשויים מצמר גפן, כגון טיטולים, סדינים חד פעמיים וכדומה, יש מקום יותר להקל בזה.
ז. פירות שביעית אסור להשתמש בהם אלא כדרכם, ולכן פרי שרגילים לאכלו מבושל לא יאכלנו חי. משום שלאכלה ולא להפסד אמרה תורה. אמנם אם ישנם שרגילים לאכלו גם חי, אף שרגילות זו אינה באותה רמת הרגילות שאוכלים אותו מבושל, שרי לאכלו בין חי בין מבושל (וצ"ע השיעור המדויק בזה).
ח. דבר העומד למאכל וכדומה אך משתמשים בו גם לרפואה אסור להשתמש בו לרפואה . אמנם דבר העומד למאכל ורפואה באופן שוה יש לעיין אם שרי להשתמש עמו לרפואה .ואם נימא דאסור לכאורה יהיה אסור להשתמש בצמר גפן לשימוש רפואי, לפי הצד שנתבאר שבצמר גפן נוהגת קדושת שביעית.
ט. מאכל אדם אסור להאכילו לבהמה. אמנם אם עומד לאדם ובהמה בשוה מותר להאכילו לבהמה.
