תגיות קשורות

שאלה

לפני כמה שנים זיכני ה’ לעלות לארץ הקודש, ולקבוע את דירתי בעיה”ק ירושלים ת”ו. כשהגיעה שנת השמיטה, נתחוור לי שבקרב ציבור החרדים ישנם מנהגים שונים אם נוהגת קדושת שביעית בפירות נכרים, והתחלתי להסתפק כיצד ראוי לי לנהוג למעשה. היו שאמרו לי שמכיון שמנהג ירושלים שלא לנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים, הרי שכל המחמיר בזה בירושלים נחשב כמשנה ממנהג המקום. והיו שאמרו לי שאין בזה משום שינוי ממנהג המקום, לפי שגם בירושלים היו אנשים שנהגו קדושת שביעית בפירות נכרים.

ברצוני לשאול כיצד אכן ראוי לי לנהוג למעשה בענין זה?

תשובה

אכן המנהג הרווח בירושלים היה שלא לנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים, אולם גם בקרב חכמי ירושלים היו שנהגו קדושת שביעית בפירות נכרים, ולכן כל הרוצה רשאי לנהוג בהם קדושת שביעית, ואינו נחשב כמשנה ממנהג המקום.

המתגורר בבית אביו או חמיו, ובני הבית אינם נוהגים קדושת שביעית בפירות נכרים, והוא רוצה לנהוג בהם בקדושת שביעית, יעשה זאת בצנעה.

[ישנו נידון נוסף המסתעף מן הנידון שלנו, בדבר פירות שגדלו בידי הגוי בשביעית ונגמרה מלאכתם ביד ישראל, אם הם חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות. והרחבנו בזה כאן].

הרחבה

בנידון זה, האם יש קדושת שביעית בפירות שגדלו ביד נכרים בארץ ישראל, נחלקו רבותינו האחרונים. דעת הבית יוסף (שו”ת אבקת רוכל סימן כד) שאין בהם קדושת שביעית, ודעת המבי”ט (שו”ת מבי”ט חלק א סימן יא, ובעוד מקומות) שיש בהם קדושת שביעית.

שורש המחלוקת

שורש מחלוקת האחרונים הוא במחלוקת רבה ורבי אלעזר (גיטין מז ע”א). דעת רבה שאין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיעה מידי מעשר, שנאמר (ויקרא כג, כה): “כי לי הארץ”, לי קדושת הארץ. ודעת רבי אלעזר שיש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיעה מידי מעשר, שנאמר: “דגנך”, ולא דגן עובד כוכבים.

ופסק הרמב”ם כרבה, וזה לשונו (תרומות פרק א הלכה י): “עכו”ם שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעוה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה. לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומה ומעשרות, ומביא בכורים, והכל מן התורה, כאילו לא נמכרה לעכו”ם מעולם”. וכך פסקו הרבה מהראשונים, וכך פסק גם השולחן ערוך (יורה דעה סימן שלא סעיף ג).

ונחלקו האחרונים בהבנת שיטת הרמב”ם. דעת הבית יוסף שמה שפסק הרמב”ם שאין קנין לעכו”ם להפקיע, היינו דווקא לאחר שחזר הישראל וקנה השדה מהגוי, וכפי שכתב הרמב”ם: לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו כו’ מפריש תרומה ומעשרות, אבל בזמן שהשדה בידי הגוי, יש לו קנין להפקיעה מחיוב תרומות ומעשרות, ואם לקח ישראל פירות שגדלו ברשות הגוי אינו צריך לעשרם, אפילו אם נגמרה מלאכתם בידי ישראל.

אך דעת המבי”ט שגם בעוד השדה בידי הגוי חייבת במעשרות, ואם לקח ממנו ישראל פירות וגמר מלאכתן ביד ישראל, אסור לאכול מהם בלא הפרשת תרומות ומעשרות. ומה שנקט הרמב”ם לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו כו’, היינו שבאופן זה חייב גם לתת את המתנות לכהן וללוי, ואילו בתבואה שהגוי זרע, חייב להפריש תרומות ומעשרות אבל אינו חייב לתיתם לכהן וללוי.

והנה בספר התרומה (הלכות ארץ ישראל) כתב שגם למ”ד שאין קנין לעכו”מ בארץ ישראל להפקיע, הרי שבזמן הזה, שהשביעית היא מדרבנן, יש לו קנין להפקיע. וכפי שכתב הרמב”ם (שם) שבסוריא, מכיון שקדושתה מדרבנן, לכולי עלמא יש לגוי קנין בה להפקיעה מחיוב תרו”מ. וכך הביא הגר”א בהגהותיו על השו”ע (סימן שלא ס”ק ו). וגם הבית יוסף (שם) כתב כך. (ואכן המבי”ט סובר שהשביעית בזמן הזה מדאורייתא, וכשיטת בעל כפתור ופרח (פרק מז), ולכן סובר שאין לגוי קנין להפקיע את קדושתה).

אמנם החזו”א (סימן כ ס”ק ז, בתחילת ד”ה דין שביעית בשדות נכרים) כתב שאין כן דעת הרי”ף הרא”ש והרמב”ם, שלדעתם אף על פי שהשביעית בזמן הזה מדרבנן, מכל מקום כך תקנו חכמים, שתנהג השביעית בזמן הזה כפי שנהגה בזמן הבית.

ועוד כתב החזו”א (שביעית סימן א ס”ק ג) שאפילו למ”ד יש קנין לעכו”מ להפקיע, היינו דווקא לענין מעשר וביכורים, שהם מצוות, אבל לענין ערלה וכלאים שהם איסורים, לכולי עלמא אין כח לעכו”מ להפקיע הארץ מן האיסורים. ולפי זה כתב החזו”א שאפשר שגם השביעית כערלה וביכורים, ולכולי עלמא אין כח לעכו”מ להפקיע הארץ מן השביעית. ואף על פי שבתוספות (גיטין סב ע”א ד”ה אין) מבואר דלמ”ד דיש לו קנין יש לו כח להפקיע גם ממצות שביעית, אין לדבר זה הכרח בגמ’.

השתלשלות המחלוקת בין חכמי צפת

בשו”ת אבקת רוכל (תשובות מרן הבית יוסף סימנים כב וכג) מובאים (בתשובות כב וכג) דברי המבי”ט הסובר שיש לנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים, ואחרי כן (בתשובה כד) מובאים דברי הבית יוסף שהקשה ודחה את דבריו, וסיים הבית יוסף בסוף התשובה: “אחר כך כתבו לי מירושלים תובב”א כי כן מנהגם מימי קדם, להפריש תרומה ומעשרות בשביעית, מפירות שזרע הגוי בשדהו ונתמרחו ביד ישראל, וכמו שכתבתי והנהגתי”. וכוונתו להוכיח מזה שמנהג ירושלים היה שאין קדושת שביעית בפירות הגוי, ומשום כך ניתן לחייבם בתרומות ומעשרות אם נגמרה מלאכתם בידי ישראל.

בתשובה שאחריה (סימן כה) הובאה איגרת מן המבי”ט. בפתיחת האיגרת מציין המבי”ט שעסק בסוגיא זו במשך כ”ח שנים, משנת רצ”ב ועד שנת שי”ג, ולאחר מכן מאריך להשיב על כל קושיות מרן הבית יוסף.

אחרי כן (בסוף סימן כה) מובא מכתב קצר מהבית יוסף, וזה לשונו: “אמר יוסף קארו, אחר שכתב החכם הרב משה מטראני אגרת זאת השנית, רצה לעשות מעשה כדבריו בשמיטה שעברה, ומיחו בידו. ובשמיטה זו, שהיא שנת ה’ של”ד, הקשה את רוחו ואימץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים וראו שאין בהם ממש, והכריזו בבתי כנסיות בגזרת נדוי שכולם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות הגוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר שנים, נאם הצעיר יוסף קארו”.

לאחר מכן נדפס כתב ממהר”ם גלאנטי, תלמיד הבית יוסף, בו מעיד שמכתב זה אכן נדפס מכתב ידו של מורנו הרב, והיא כתיבת ידו ממש ככל הנזכר אות באות.

האם מרן הבית יוסף חזר בו בסוף ימיו

אמנם בספר חרדים (פרק נו) כתב שמרן הבית יוסף חזר בו בסוף ימיו והורה גם כן כהמבי”ט, שיש קדושת שביעית בפירות נכרים ושאין צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות. וכך כתב בעל החרדים: “שכן היה נוהג ומנהיג מהר”ר גדול הדור רבי משה מטראני זצ”ל, וגם גדול הדור כבוד רבי יוסף קארו זצ”ל בסוף ימיו כשחיבר השלחן ערוך כתב סתם ביורה דעה (סימן שלא סעיף יט) שנת השמיטה אין בה לא תרומות ולא מעשרות, ולא חילק בין פירות הנכרי לפירות ישראל, וכן עמא דבר”.

אלא שבברכי יוסף (סימן שלא ס”ק י) העיר כל כך, שהרי מכתב מרן הבית יוסף הנדפס בשו”ת אבקת רוכל (סימן כה), הוא מסוף ימיו ממש, שהרי מכתב זה כתב בשנת ה’ של”ד, כשנה לפני פטירתו, בשנת ה’ של”ה, ואילו את השולחן ערוך כתב כבר בשנת ה’ שי”ג, כמו שכתב (סימן שלא סעיף יט): “ושנת השמיטה האמיתית היתה שנת ה’ שי”ג”. והאריך הברכי יוסף ליישב את שתי העדויות (עדות מהר”ם גלאנטי ועדות בעל החרדים) הסותרות זו את זו, יעוי”ש.

הכרעת בעל הפאת השולחן

בספר פאת השולחן (סימן כג סעיף יב) כתב שהמנהג כסברא הראשונה, שאין קדושת שביעית בפירות נכרים. ובבית ישראל (ס”ק כט) הביא את הסתירה הנזכרת בדעת הבית יוסף, וכותב שהעיקר כפי שנדפס משמו בספר אבקת רוכל, וקיים את החרם למי שאינו מפריש תרומות ומעשרות מפירות נכרי.

וכתב הפאת השלחן שיש לשער שאותה שמועה שמביא בעל החרדים, שמרן הבית יוסף חזר בו בסוף ימיו, מקורה בשמועה שיצאה בימי חוליו של מרן.

הכרעת החזו”א

לעומת הפאת השולחן, החזו”א (סימן כ ס”ק ז) נוקט שהעיקר כדעת המבי”ט שיש קדושת שביעית בפירות נכרים, וכן דעת מהרי”ט [בנו של המבי”ט] והחרדים והשל”ה, וכתב שגם דעת מרן הבית יוסף כך, וכפי שהעיד בעל החרדים שמרן חזר בו בסוף ימיו.

והוסיף החזו”א שהרי בעל החרדים כתב את דבריו בשנת השמ”ח, והם שתי שמיטות אחרי פטירת מרן הבית יוסף, ואם אכן החרימו בזמן הבית יוסף למי שאינו מעשר פירות נכרים בשמיטה, לא היה הדבר נשכח עד שנת השמ”ח, ובפרט שהחרדים מעיד “שכן עמא דבר”, כלומר שכך המנהג הרווח.

וכתב החזו”א שאותו הכתב הנדפס בשו”ת אבקת רוכל בשם הבית יוסף, בו מוזכר שהכריזו חרם בשנת ה’ של”ד, אין לסמוך על זה, לפי שספר זה נדפס לאחר שנים רבות ואולי אינו מכתיבת הבית יוסף, או שהוא משנים מוקדמות יותר ונפלה טעות בציון השנה.

ומסיים החזו”א שמכיון שהלכה זו הוכרעה כבר על פי עדות בעל החרדים והשל”ה, שהיו סמוכים לדורו ולמקומו של מרן הבית יוסף, והם נקטו כדעת המבי”ט והמהרי”ט שיש קדושת שביעית בפירות נכרים, ונקטו שכך גם היתה דעת מרן הבית יוסף לבסוף, הרי כבר הוכרע הדין. ונמצא שבעל הפאת השולחן, שהורה לקולא, הורה כנגד המנהג הקדום שהיה להחמיר. ולכן הכריע החזו”א שיש לנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים. וכן כתב בעל החיי אדם (שערי צדק פרק טז סעיף יד).

[ומכל מקום לענין תרומות ומעשרות, גם החזו”א (סימן ט ס”ק יח) חשש לשיטות המחייבות פירות נכרים בשביעית בתרומות ומעשרות, וכתב שיש לנהוג בהם קדושת שביעית אך גם להפריש מהם תרומות ומעשרות ללא ברכה].

מנהג ירושלים, והאם בירושלים אסור להחמיר ולנהוג קדו”ש בפירות נכרים

כפי שנתבאר לעיל, דעת חכמי ירושלים היתה שאין קדושת שביעית בפירות נכרים. ומכך נבע מנהג הישוב הישן בארץ ישראל, שהרי במשך מאות השנים האחרונות רוב הישוב היהודי בארץ היה בירושלים.

אך מנהג הישוב החדש בארץ ישראל כתב החזו”א שהוא כדעת המבי”ט, שיש לנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים.

ואף על פי כן, מצאנו גם מגדולי ירושלים שנהגו קדושת שביעית בפירות נכרים. שהרי השל”ה כתב (שער האותיות נז): “וכן שמעתי שאנשי מעשה פה בירושלים היו נוהגין כן שלא לקנות מגוי”. גם מהר”ם בן חביב, שהיה מרא דאתרא בירושלים, כתב בתוספת יום הכיפורים (יומא פא ע”ב) שיש להחמיר ולחוש לשתי השיטות.

והגם שחכמי ירושלים החרימו למי שאינו מעשר פירות נכרים בשביעית, ההכרח לומר שהחרם היה רק על מי שאוכל מהם בלא הפרשת תרומות ומעשרות (אם גמר מלאכתם היתה ביד ישראל), אבל לא החרימו על מי שישמור בהם קדושת שביעית.

גם ידוע שמהרי”ל דיסקין חשש לשתי השיטות, וכן נהג גם מרן הגרי”ז מבריסק.

ועיין בשו”ת ישא יוסף (שביעית סימן עא) שהביא בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל שאף בירושלים ראוי להחמיר ולנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים, ואין זה נחשב כמשנה ממנהג המקום, כיון שמעולם היו שנהגו לשמור קדושת שביעית בפירות נכרים גם בירושלים.

ועיין שם שהגרי”ש אלישיב הורה שבני ישיבה שיצאו ללמוד בישוב החדש, ששם המנהג כהוראת מרן החזו”א, יש להם לנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים מעיקר הדין, כדין “נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם”.