נאמר במשנה (ר"ה ב.) שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, יש לברר למאי נפק"מ בהיות ט"ו בשבט ר"ה לאילן, וכיצד נוגע הדבר הלכה למעשה.
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן הן לענין תרומות ומעשרות הן לענין ערלה. תתבאר כאן הנפקא מינה למעשה בהיות ט"ו בשבט ראש השנה לאילן לענין מעשר.
שנות המעשר
שנים א,ב,ד,ה לשמיטה הן שנות מעשר שני ושנים ג,ו הן שנות מעשר עני.
כמו כן אין מעשרים משנת מעשר אחת על חברתה, אף כאשר חיוב המעשר של ב' השנים שווה, ואם עישר משנה על חברתה גם בדיעבד המעשר לא חל [רמב"ם תרומות ה, יא], ולפיכך המפריש תרו"מ מגידולי שנת תשפ"ד על גידולי שנת תשפ"ג – ולהיפך, ההפרשה לא חלה.
ראש השנה למעשר
מבואר במשנה בריש ר"ה שלירק ותבואה ראש השנה הוא א' תשרי, ואילו לפירות האילן ראש השנה הוא ט"ו בשבט.
חילוק נוסף בין ירק לאילן מבואר בגמ' [ר"ה יג:] "אמר רבה אמור רבנן אילן בתר חנטה ירק אחר לקיטה תבואה וזיתים אחר שליש", שבירק הולכים אחר לקיטה, דהיינו שהקובע את שנת המעשר של הירק הוא הזמן שבו הירק נלקט, ובפירות האילן הולכים אחר חנטה, דהיינו שהקובע את שנת המעשר לפרי האילן הוא הזמן שבו חנט הפרי.
ביאור החילוק בין ירק לאילן
טעם החילוק, מבואר [רש"י יד. ובריטב"א יב:] שהגשם נותן שרף וכוח באילן לגדל את הפרי, ומאחר ועד ט"ו בשבט ירדו רוב גשמי שנה יש כוח באילן לגדל את הפירות והאילנות מתחילות לחנוט, לעומת זאת בירק אין שרף וכח שנשאר להמשך השנה, אלא הוא גדל כל הזמן על הגשם שיורד ועל מים שמשקים אותו, וכל שעה שמוסיף הגשם הוא מוסיף לגדול עד שעת לקיטתו.
מהי חנטה
לדעת תוס' והר"ש [שביעית ב, ז] חנטה היא כשנופל הפרח ומתגלה הפרי, לדעת הרמב"ם [מעשר שני א, ב] חנטה היא כאשר מגיע הפרי לעונת המעשרות, היינו שהוא מתחיל להבשיל [וזהו הזמן הנקרא הבאת שליש]. אף שהטעם שהולכים אחר חנטה הוא משום השרף של האילן שמצמיח את הפרי ושהאילנות מתחילים לחנוט מט"ו בשבט, ולכאורה זה תלוי בזמן יציאת הפרי, [וכן לעניין ערלה מודה הרמב"ם שחנטה היא יציאת הפרי], מ"מ ס"ל להרמב"ם שאי אפשר לקבוע את שנת המעשר של הפרי קודם הגיעו ל"עונת המעשרות" שהוא הזמן בו מתחייב הפרי במעשר, ולפיכך הבאת שליש הוא הקובע את שנת המעשר של הפרי.
ולהלכה העיקר כשיטת הרמב"ם שחנטה של פרי לעניין מעשר היא בהבאת שליש וכמו שכתב החזון איש (שביעית ז, יב), אך מ"מ דעתו לחוש גם לשיטת תוס' שחנטה היא נפילת הפרח ויציאת הפרי, וכמוש"כ (סקט"ז בדינים העולים בד"ה פירות), וכמובא בקונטרס הלכות תרו"מ שהוציא הגר"ז שפירא ע"פ מרן החזו"א.
הפירות שחנטתם בתקופת ט"ו בשבט
רוב הפירות החנטה שלהם היא אחרי ט"ו בשבט ולפיכך קל לקבוע את שנת המעשר שלהם. אמנם יש פירות שתחילת או אמצע גידולם היא בתקופת ט"ו בשבט ובהם צריך לברר האם חנטו קודם ט"ו בשבט או אחריו.
שסק, מאחר ויש בו כמה גלי פריחה ישנם פירות החונטים לפני ט"ו בשבט, ויש החונטים לאחריו, וכן יש פירות המגיעים לעונת המעשרות לפני ט"ו בשבט ויש לאחריו, ומצוי שאפילו בעץ אחד יש פירות השייכים לב' שנות מעשר. לפיכך צריך לבדוק גם מתי חנט כל פרי וגם מתי הגיע לעונת המעשרות שהיא תחילת בישולו בכדי שלא לעשר מפירות שנה על חברתה, הן לשיטת התוס' והן לשיטת הרמב"ם. [בגליון הבא נבאר איך ניתן להפריש תרו"מ מתערובת פירות של שתי שנים].
וכן באפרסק, נקטרינה (מהזנים המוקדמים) ולימון, ישנם פירות שהחנטה שלהם באזור ט"ו בשבט, ולכן אפרסק ונקטרינה שישווקו השנה בתקופת אדר/ניסן ולימון בחודשי הקיץ, צריך לשים לב שלא לעשר מפרי שחנט קודם ט"ו בשבט לפרי שחנט אחר ט"ו בשבט.
אתרוג ופירות הדר
על אף שבפירות האילן הולכים אחר חנטה מ"מ באתרוג הולכים אחר לקיטה לענין מעשר, כמבואר בגמ' (ר"ה ט"ו) וכמו שפסק הרמב"ם (מעשר שני א, ה) שכיון שהוא גדל על כל מים, [היינו שצריך להשקותו] וכל שעה מוסיף בגידולו אין הולכים בו אחר חנטה אלא אחר לקיטה וכ"כ בחזו"א (שביעית ז, י).
אף שאתרוג הולכים בו אחר לקיטה מכל מקום ראש השנה שלו הוא ט"ו בשבט, וכמו שביארנו לעיל שהזמן שבו עולה השרף באילן ומתחילים הפירות לחנוט, הוא הזמן שבו נקבעת שנת המעשרות לפירות האילן ואתרוג הוא מפירות האילן. ולפיכך אתרוג שנלקט אחרי ט"ו בשבט משתייך לשנת המעשר הבאה, ואין מפרישים ממנו על אתרוג שנלקט לפני ט"ו בשבט.
בפירות הדר, כתב החזו"א (שביעית ז, טז) שספק אם דינם כשאר פירות והולכים בהם אחר חנטה, או שדינם כאתרוג שהולכים בו אחרי לקיטה, כיוון שמשקים אותם תדיר כאתרוג והתכונה שלהם בצורת הפרי שווה לאתרוג, ונשאר בספק.
ולכן יש לחוש בכל פירות ההדר שלא להפריש מפירות שנלקטו לפני ט"ו בשבט על פירות שנלקטו אחר ט"ו בשבט.
הגדרת לקיטה, לדעת הרמב"ם (מעשר שני א, ד) היא לקיטה ממש, אך דעת תוס' (ראש השנה יג:) שלקיטה היינו כאשר הירק הגיע לגמר גידולו ושוב לא גדל.
אמנם אף שלגבי אתרוג אין בזה נפק"מ כיוון שכל שעה שהוא בעץ הוא גדל ואין שלב שבו נגמר גידולו, מ"מ בפירות הדר שאינם גדלים כל עת יש לחוש לדעת התוספות, ולכן אין להפריש מפירות שנגמר גידולם לפני ט"ו בשבט על פירות שנגמר גידולם אחר ט"ו בשבט.
ההקפדה הנדרשת ברוב מיני פירות ההדר הינה שלא להפריש מפירות שנלקטו בשני שנות מעשר, אולם היות שפירות הדר בדרך כלל חונטים בחודשים ניסן/אייר לכן אין לחוש שמעשר מפרי שחנט לפני ט"ו בשבט על פרי שחנט אחר ט"ו בשבט.
אמנם לימונים אע"פ שעיקר חנטתם היא בחודשים ניסן/אייר ואלול, תמיד יש על העצים גם לימונים שחנטו בתקופת ט"ו בשבט, ולכן בלימונים יש לחוש גם שלא להפריש מלימונים שחנטו קודם ט"ו בשבט על לימונים שחנטו אחרי ט"ו בשבט שמא פירות הדר אינם כאתרוג אלא הולכים בהם אחר חנטה, ושמא חנטה היא יציאת הפרי כדעת תוס', וכן שלא להפריש מלימונים שהביאו שליש קודם ט"ו בשבט על לימון שהביא שליש אחר ט"ו בשבט, שזו חנטה לדעת הרמב"ם, וגם, כאמור לעיל, יש לחוש גם שלא להפריש מלימונים שנלקטו לפני ט"ו בשבט על לימונים שנלקטו אחרי ט"ו בשבט.
במאמרים הבאים בע"ה נעסוק בהפרשת תרו"מ מתערובת של שתי שנות מעשר, ובדין שיחי תבלין שהם עץ ופעמים שחייבים במעשרות ויש לדון מהי חנטתם, וכן בפירות שספק אם נחשבים כירק או כאילן.
