שאלה:
יש לנו בחצר הבית עץ לימון, ופעמים שבני הבית רוצים לקטוף רק לימון אחד כדי לסחוט לתוך תבשילים וכדומה, האם הכנסה לבית קובעת גם בפרי אחד ואסור לאוכלו בלי לעשר, או שאין קביעות למעשר בפחות משני פירות. ומה הדין כאשר הגידולים הם בתוך בית האם יש היתר לאכול פרי אחד בלי לעשר.
תשובה:
א. לימון הנכנס לבית יש להחמיר ולהפריש תרומות ומעשרות משלושה טעמים[1]:
1. יש אומרים שכל פרי הנכנס לבית יש לעשר אפילו שמדובר בפרי אחד .
2. משום שיתכן שיש להחשיב את הלימון כפרי גדול שאין בו את ההיתר של אכילת פרי אחד .
3. כיון שלוקחו לתיתו בתבשיל הרי הוא יקבע בקביעות של אור [אש – היינו בבישול הפרי] הקובע למעשרות גם בפרי אחד. ומחמת שיש ספיקות בכל זה יפריש בלי ברכה.
ב. בגדל בתוך בית נחלקו הראשונים האם חייב בהפרשת תרומות ומעשרות ולהלכה יפריש בלי ברכה, ומכל מקום אין לאכול פרי אחד בלי להפריש .
ביאורים:
בשאלה זו יש לדון מכמה פנים:
א. האם בלימון יש היתר של אכילת פרי אחד או שנחשב כפרי גדול שאין היתר.
ב. האם ההיתר של אוכל אחת אחת הוא אף כשמכניס הפרי לבית או שהוא רק בחצר.
ג. האם ההיתר של אוכל אחת אחת הוא אף בגדל בתוך בית.
ד. האם כשסוחטים מעט לימון לתבל את הבישולים נחשב קביעות של אור ]אש[ הקובע למעשר .
לביאור הדברים נקדים את עיקרי הדינים מתי והיכן הפירות מתחייבים במעשרות.
היתר אכילת הפירות עד גמר מלאכה
לאחר שהפירות הגיעו לעונת המעשרות ונתלשו הם כבר חייבים במעשרות [עונת המעשרות ברוב הפירות הוא אם הפירות הגיעו לשליש גידולם כמבואר במשניות במעשרות (פרק א משניות ב-ד) וקודם לזה אין חייב במעשרות, ואף אם עישר לא עשה ולא כלום].
אין מעשרים את הפירות עד שתיגמר מלאכתם [לכל פרי יש את הגמר מלאכה המיוחד לו כמבואר במשניות במעשרות (פרק א משניות ה-ח), ובחלק גדול מהפירות כיום גמר המלאכה הוא מילוי הכלים שבהם מכניסים את הפירות]. איסור זה הוא בין אם מפריש מהגמור על שאינו גמור ובין אם מפריש משאינו גמור על שאינו גמור וכמבואר במשנה (תרומות פרק א משנה י) ,וברמב"ם (פרק ה הלכה ד).
בדיעבד אם הפריש קודם גמר המלאכה תרומתו תרומה, אף שעבר על איסור, י"א שעבר על איסור דאורייתא, ולמדו דין זה מדרשה כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב שיפריש מן הגמור על הגמור עי' בדרך אמונה (פ"ה צה"ל ס"ק צב). וי"א שהאיסור מדרבנן והפסוק אסמכתא בעלמא ,ש"ך (יו"ד סימן שלא ס"ק פ). [ויש אומרים שהוא רק בדברים שעושים מהם ממש גורן ולא בכל דבר (ר"ש בשם התוספתא)].
אין לאכול מהפירות אכילת קבע כלל אפילו קודם גמר מלאכה, וכ"ש לאחר גמר מלאכה. אמנם אם מיד לאחר גמר מלאכה הוא לוקח את הפירות למוכרם בשוק, מיד הם נטבלו ואסור לאכול מהם כלל אפילו אכילת עראי, כמבואר בשו"ע (סי' שלא סעי' פב) "פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו וכו', מותר לאכול מהם אכילת עראי עד שתגמר מלאכתן, ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהם עראי. במה דברים אמורים בגומר פירותיו למכרן בשוק, אבל אם הייתה כוונתו להוליכן לבית הרי זה מותר לאכול מהם עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר", ע"כ.
ואם גמר את מלאכת הפירות על מנת להביאם לביתו, מהתורה עדיין מותר לאכול אפילו אכילת קבע עד שיכניסם לבית, אמנם רבנן אסרו לאכול אכילת קבע והתירו רק לאכול אכילת עראי עד שיכנסו לבית, או יקבעו למעשר באחד מו' אופנים הקובעים למעשר.
קביעות למעשר
כל האמור שמותר לאכול אכילת עראי הוא קודם שנכנסו הפירות לבית ונקבעו למעשרות אבל אחר שנקבעו למעשרות אסור לאכול אפילו אכילת עראי, והטעם שלאחר שנכנסו הפירות לבית ונקבעו למעשר חל איסור טבל על הפירות ואסור לאכול מהם כלל. ועיין בחידושי הגרי"ז (הלכות מעשר) שביאר שמהפסוק בערתי הקודש מן הבית ילפינן שאיסור טבל הוא רק כשהפירות יכנסו לבית. [ועוד ילפינן משם דבעינן שיכנסו דרך השער ולכן אם הכניסם דרך גגות או קרפיפות לא נקבעים ונפטרו ממעשר ויכול אף בבית לאכול מהם אכילת עראי].
רבנן חידשו עוד ששה דברים הקובעים למעשר [וסימנם 'כשמחת אם' כמבואר בתפארת ישראל פרק א אות נג] והם: כבוש, שבת, מקח, חצר, תרומה, אור, מקח, מלח [כבוש ומלח היינו הך]. לגבי קביעות חצר למעשר נחלקו רבי ינאי ורבי יוחנן בגמ' בב"מ (פב, א) וכן רבי יוחנן וריש לקיש בירושלמי (מעשרות פרק ד הלכה א) חצר קובעת מדאורייתא כבית או שהיא מדרבנן.
מכיון שחצר קובעת למעשר נמצא שאם הכניס את הפירות לחצר הבית נקבעו למעשר ואין לאכול שם בלי לעשר. ומה שמותר לאכול אכילת עראי קודם הקביעות למעשר הוא רק כשקטף את הפירות מהפרדס או מהמטע [בלשון חז"ל נקרא גינה], ולא הכניסם לחצר, ורק אז אפילו שיש לו כמות של פירות בידו מותר לאכול בלא לעשר כל שלא אוכל אכילת קבע, אבל אם אוכל בחצר הבית אסור לו לאכול אכילת עראי כיון שהחצר קובע למעשרות. [אמנם מותר לאכול פרי אחד כמבואר להלן].
איזו חצר קובעת למעשרות
לא כל חצר קובעת למעשר, חצר הקובעת צריך שתהיה חצר שיש לה את התנאים הכתובים במשנה (מעשרות פרק ג משנה ה) ושם איתא "איזו היא חצר שהיא חייבת במעשרות, רבי ישמעאל אומר חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה, רבי עקיבא אומר כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה, רבי נחמיה אומר כל שאין אדם בוש לאכול בתוכה חייבת, רבי יוסי אומר כל שנכנס לה ואין אומר מה אתה מבקש פטורה".
והרמב"ם (פרק ג מהלכות מעשר הלכה ג) כתב וז"ל "אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות. החצר וכו' וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו". ולהלן (פרק ד הלכה ח) כתב "אי זו הוא חצר הקובעת, כל שהכלים נשמרין בתוכה. או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה. או חצר שאם יכנס אדם לה אומרין לו מה אתה מבקש. וכן חצר שיש בה ב' דיורין או שהיא לשני שותפין שאחד פותחה ונכנס ואחד בא ונכנס או יוצא ונועל הואיל והן פותחין ונועלין הרי זו קובעת. "והיינו שהרמב"ם פסק לחומרא כדברי כולם.
ונמצא שכדי לתת למקום שם חצר צריך אחד משלושה תנאים: א. הכלים נשמרים בתוכה. ב. אין בוש לאכול. ג. אם יכנס אדם ישאלו אותו מה הוא מבקש.
ולפיכך בהרבה מחצרות הבנינים כיון שאינן משתמרות ואדם בוש בהן לאכול וכן אם יכנס לשם לא ישאלו אותו מה רצונו, אינן קובעות למעשר ואפשר לאכול בהן אפילו הרבה פירות.
כל האמור בקביעות של חצר הוא בפירות שהכניס לחצר, אמנם אין הבדל אם הכניסו פירות לחצר או שהפירות גדלו בחצר. לעומת זאת גינה שעיקרה לנוי אינה קובעת, לא את מה שגדל שם ולא מה שנכנס לשם.
וחצירות שבימינו שצמודים לדירה בדרך כלל משתמשים בה שימושים של בית ואוכלים שם כך שדינה כחצר, אמנם יש שזורעים את חלקה או את רובה ועי' ברמב"ם ובראב"ד פרק ד מהלכות מעשר הלכה יד מה דינם.
מהי אכילת עראי
כתב החכמת אדם בספרו שערי צדק (שער מצות הארץ פרק ו הלכה א) וז"ל, "אכילת עראי ר"ל שיאכלנו בדרך עראי אפילו אוכל הרבה, ומה שהוא בדרך קביעות אסור אפילו מעט". ובבינת אדם (שם) כתב שבודאי אין חילוק בין שנים לבין עשרה, או עשרים ויותר, שכל זה נקרא עראי ובלבד שלא יקבע סעודתו עליהם. דהיינו אכילת עראי אין הכוונה לכמות, אלא לצורת אכילה שכל שאוכל שלא בדרך קביעות [לא בסעודה, ולא בהסיבה כדלהלן] ולא מייחד את הפירות לאכילה לאחר זמן, הרי זה אכילת עראי ואפילו שאוכל כמות מרובה.
וכ"כ החזון איש (מעשרות סימן ד ס"ק י) וז"ל "ענין עראי וקבע אינו תלוי בכמותה של האכילה אלא באיכותה, כיצד מילא את הכלי או ליקט כל צרכו ומוליך לביתו דתנן פ"ק דאוכל עראי ,אוכל אחת אחת אפילו אכל הרבה והוא בכלל עראי[2]. ייחד בדיבורו או במחשבתו תאנים אלו לסעודתו חשיב קבע ואינו אוכל מהן אפילו אחת. והוסיף ומכל מקום אין טעם איסור קבע משום דיחוד לאכילה קובע כמו ספיתא במלח ושליקה, אלא אכילה קבועה אסרו חכמים, ואחרי שכבר הוקבעו ונאסרו חשבוה חכמים כנקבעו". [ועיי"ש בכל דבריו בס"ק יא, טז, יז].
עוד מצינו צורה של אכילת קבע בירושלמי (מעשרות פרק ד הלכה א) "עשה היסב בשדה טובל ,"פירוש אם היו אוכלים בשדה והסבו נחשב כאכילת קבע. והמשיך הירושלמי "איזהו היסב שהוא טובל, כל היסב שיש בו יין". בפירוש הסבו, המפרשים ביארו שמיירי ששתו יין, וברש"ס מבואר שגם צורת הסבה קובעת למעשר.
וכשאוכל את הפירות עם פת או שאוכלם בתוך סעודה גם הוי אכילת קבע, כמבואר בשיטה מקובצת (ב"מ פט, ב) וכן מבואר בראב"ד (הלכות שכירות פרק יב הלכה י ועי"ש באור שמח).
וכן מצינו שאם ייחד את הפירות לאוכלם בשבת ויום טוב אפילו שלא בתוך סעודה ג"כ נקראת אכילת קבע ואסור לאכול בלא להפריש תרומות ומעשרות, כמבואר ברמב"ם (מעשר פרק ה הלכה כ – כד), אמנם יש אומרים שיחוד לשבת אין מועיל אלא בכלכלת תאנים ובשאר פירות צריך שבפועל תגיע שבת. עי' בדרך אמונה ובביאור הלכה שם. וע"ע במקדש דוד (מעשרות סימן ד).
בכמה פירות יש קביעות למעשר
מעתה נשוב לנדון שהתחלנו בו פירות שנכנסו לבית או לחצר באיזו כמות נקבעים למעשר, במשנה (מעשרות פרק ג משנה ח) איתא "תאנה שהיא עומדת בחצר אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף חייב". דהיינו שיש היתר לקטוף פרי אחד ולאוכלו בלא לעשר. ושם במשנה ט נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא בגפן שנטועה בחצר האם נוטל את כל האשכול או שמותר רק לגרגר אחד אחד, ופסקינן הלכה כר"ע שבענבים מגרגר ואוכל [ענב ענב ואם יש בידו שני ענבים חייב], וברימון פורט ואוכל [גם כאן מקלף הרימון על העץ ומוציא ממנו גרגיר אחד ואוכל, ואם יש לו בידו שני גרגרים חייב, ועי' במהר"י קורקוס פ"ה ממעשר הלכה ג שכתב דהיינו פרצידי רמונים ונראה כוונתו שאין הכוונה לגרגרים אלא לחתיכות רימון] ובאבטיח סופת ואוכל [חותך חתיכה דקה בעודו מחובר ואוכל, אבל אם חתך את כולו או חתיכה גדולה חייב], ובירקות כגון כוסבר מקרטם עלה עלה ואוכל, אך אם יש בידו שני עלים נקבע וחייב. ועי' רמב"ם (הלכות מעשר פרק ד הלכה טו-יז) ובשו"ע (שלא סעיפים צא – צג).
מבואר שפרי קטן מותר לאוכלו בלא לעשר אך פרי גדול כמו אבטיח אין היתר לאוכלו כולו אלא חותך חתיכה קטנה ממנו[3].
ועל פי זה נבוא לדון בנידון הראשון שהצבנו בראש המאמר, האם פרי הלימון נקרא פרי גדול שקובע אפילו בפרי אחד ויהיה מותר רק לחתוך חתיכה מהעץ או שהוא נקרא פרי קטן שאינו קובע בפרי אחד .
והנה לגבי תפוחים ותפוזים דנו הפוסקים האם להחשיבם פרי קטן או פרי גדול, ולדעת החכמת אדם (בספרו שערי צדק פרק ג סעיף יז) כל פרי גדול שהדרך לאכול ממנו רק פרי אחד כגון תפוח אגס וכיוצא בהם, אין לקטוף אפילו פרי אחד, אלא חותך חתיכה מהפרי בעודו על העץ ואוכל בלי לעשר, אבל אם קטף את כל הפרי הרי הוא נקבע למעשר. ולפי זה המשנה שאמרה שאוכל פרי אחד הכוונה לפרי קטן כגון: שקד, אגוז, שסק, שזיף, משמש, דובדבן וכיו"ב .
אמנם מדברי החזון איש (דמאי סימן ז ס"ק כ) מבואר לא כך שכתב וז"ל "והנה הא דאשכול ורמון מקרי צירוף משום שיש באשכול כמה ענבים וברמון כמה פרטי, אבל אבטיח צריך טעם למה חשיב צירוף", וכתב "ומשמע שכל פרי גדול מחשב כצירוף", וסיים 'וצ"ע', עכ"ל. ומדבריו משמע שבתחילה סבר שהכל תלוי אם הוא פרי מחולק לחלקים, ולא הגודל הוא הקובע, ובסוף סיים שמאבטיח רואים שהגודל הוא קובע ופרי גדול נחשב צירוף. ובהמשך דבריו (ס"ק כד) כתב החזון איש דרמון ואבטיח חשיב צירוף כיון שאינו אוכלם בבת אחת כל שמחלקן חשיב צירוף [והוסיף שגם קודם שחילקן חשיב ג"כ כצירוף] וסיים "ולפי זה תפוחי זהב אין אוכלין בבית אפילו אחת אחת" וכן בלוקח וג"כ סיים בצ"ע.
ועי' בספר משפטי ארץ (פרק ז סעיף כז ובהערה 54) בדעת החזון איש שמפרש שספק החזון איש בתפוז אינו כי נחשב פרי גדול וכדינו של האבטיח, אלא שהיות והוא מחולק בפנימיותו לפלחים הרי הוא כרימון ואשכול ענבים אבל תפוח אינו נחשב צירוף שאינו גדול כאבטיח.
אמנם בדרך אמונה (ביאור הלכה פרק ד הי"ח ד"ה כסבר) נקט שספק החזון איש הוא האם התפוז נחשב פרי גדול כי יש בו כמה אכילות ואינו נאכל בפעם אחת, וכתב וז"ל "ולפי זה כל אלו הדברים תלוי אם אוכלן בפעם אחת או מחלקן בשעת אכילה, ולפי זה בתפוחים וכה"ג שדרך לחלקן ג"כ בשעת אכילה, צריך ג"כ לחתוך לפרוסות, וזהו שכתב רבינו וכן כל כיוצא בזה" עכ"ל ,ועיי"ש עוד מש"כ בהמשך דבריו.
ועי' בחוברת הליכות שדה (גליון 166 עמ '26 בהערה) בשם הגר"ח קניבסקי זצ"ל שהורה לגבי קלמנטינה שדינה כפרי גדול, ובפשטות כוונתו מצד שהוא מחולק כתפוז, [אך יתכן שנקט כך משום הגודל שאין הוא פרי קטן כל כך].
ועי' בספר תשובות ישראל (חלק ג סימן נט) ששאל להגאון רבי יהודה בויאר שליט"א מה הקובע ,והשיב לו שנקטינן שהמכניס לבית פרי אחד כגון בננה תפוח פטור ממעשר, אבל בתפוז שיש בו פלחים חייב.
ולפי זה נמצא שבפירות הדר אם רוצה לאכול בלא לעשר, יקלף את הפרי בעודו על העץ, ויחתוך פלח אחד מהפרי ויאכל, ואחרי שיאכלו יחתוך עוד פלח ויאכל.
וה"ה בנידון דידן בפרי הלימון היה נראה להחשיבו כפרי גדול מכל הנך טעמי גם מצד שאינו נאכל באכילה אחת, ורגילים לחותכו לפרוסות. וגם שהוא נחשב כפרי מחולק [כיון שיש בו פלחים. אך אכתי יש לעיין כיון שאין רגילות להשתמש לפי הפלחים, ומכל מקום יש לחוש שמא הוא פרי גדול] ונמצא שאין בו היתר אכילה של אחד אחד. [ועי' בהמשך סברא אחרת באופן שסוחטים אותו למיץ, שבכלל אין את ההיתר הנ"ל].
האם ההיתר של אכילה אחד אחד הוא גם לאחר הכנסה לבית
הנידון השני שיש לדון כאן, האם הדין של אוכל אחת אחת בלא לעשר שנאמר בחצר הוא אף כשמכניס את הפרי לבית, ועדיין יכול לאכול בלא להפריש, או שבאופן שמכניס לבית אין לאכול אפילו פרי אחד בלא לעשר.
והנה ברש"י בב"מ (פט, ב ד"ה שתים) מבואר שבבית קובע גם פרי אחד ואין לאוכלו בלי להפריש ,שכתב וז"ל "דשתים מכי מטי להו מילתא דחשיבותא, כגון קציצה או מקח חייל עלייהו שם גורן, כדיליף אסמכתא מקרא לקמן, וקביעותא דקציצה ומקח דרבנן היא, כדאמרן לעיל (פח ,ב) דאי מדאורייתא אין חילוק בין שתים לאחת". ומבואר שדבר שקביעותו מהתורה גם בפרי אחד מתחייב.
וכן דייק בביאור ההלכה (פרק ד ממעשר הלכה טו ד"ה אוכל ממנה בסופו) מלשון הראב"ד בשטמ"ק (ב"מ פח, א) שכתב וז"ל "מיהו גבי לוקח כיון שאיכא שם מקח דקבע מדרבנן, ואיכא שם חצר דאית ביה קביעות בכדרכה מהתורה, אהני גבי לוקח דלא אכיל כלל אפילו אחד אחד, משום דעיניו במקחו, וכמי שהכניסו בתוך הבית כדרכה דמי" עכ"ל. ומבואר שאין לאכול אפילו אחד אחר הכנסה לבית.
אמנם לאידך גיסא דייק הבה"ל מלשון התוס' בנדה (נא, א ד"ה אלא) שהביאו ראיה שחצר לאו דוקא ואורחא דתנא למיתני נטוע בחצר וה"ה במכניס לחצר, שמותר אחד אחד [ולפי זה ה"ה במכניס לבית דחצר ובית הם היינו הך].
וכן מצינו שנחלקו בזה להלכה, החכמת אדם בספרו שערי צדק (פרק ג הלכה כ) כתב וז"ל "היה עומד בגינה ונוף אחד נכנס לבית או שכולו עומד בבית, נראה לי שלאכול בבית מן הנוף אפילו אחת אחת אסור, שתיכף שתולש הרי זה ראה פני הבית, ובית קובע מן התורה, ומן התורה אין חילוק בין אחד לשנים כמו שכ' רש"י" עכ"ל. ומבואר בדבריו שאין לאכול פרי אחד בלא לעשר לאחר שנכנס לבית.
אמנם החזון איש (דמאי סימן ז ס"ק כד ד"ה הביא) נקט שגם לאחר שנכנס לבית עדיין יכול לאכול אחת אחת שכתב וז"ל "הביא לבית שתים לא יאכל ואם הביא אחת אוכל".
אך עי' בדרך אמונה (פרק ג מהלכות מעשר ס"ק יט) שכתב שהחזון איש סובר שגם פרי אחד אסור, שכתב שחצר קובעת וכל שכן בית קובע ואפילו פרי אחד אם הכניסו לבית או לחצר קובע ואסור לאוכלו עראי, וציין לדברי החזון איש (מעשרות סי' א ס"ק כד) [אמנם המעיין שם ליתא ואדרבא בחזון איש בדמאי הנ"ל כתוב להיפך שפטור].
ובמקום אחר ביאר הדרך אמונה (פ"ג ממעשר ס"ק קה) על פי דברי החזון איש במעשרות (סימן ו ס"ק ד) שיש חילוק בין הכניס קודם גמר מלאכה לבין הכניס לאחר גמר המלאכה, שאם ההכנסה היתה לאחר גמר המלאכה אסור לאכול אפילו פרי אחד בין שהכניס לבית ובין שהכניס לחצר. אבל הכנסה לפני גמר המלאכה אינה מחייבת אלא א"כ הכניס שני פירות, וז"ל "בדבר שנגמר מלאכתה ואין חסר רק הבאת בית לכו"ע בהביא לבית אחת הוטבל. אלא בדבר שלא נגמרה מלאכתה וכדתנן לקמן (פ"ג משנה ח) בתאנה העומדת בחצר שאוכל אחת ואמר דמתני' דהתם דלא כר"מ דלרבי מאיר אף באחת הוטבל". ובצה"ל כתב שזה כדברי הרדב"ז (פרק ד מהל' מעשר הלכה יח) שהקשה על כל מה שמבואר ברמב"ם שבחצר מותר לאכול אחד אחד, והרי מדובר בחצר המחייבת ומאי טעמא אוכל אפילו אחת. ותירץ שאין חצר קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, וכל המקרים הללו שאוכל אחת אחת מדובר שלא נגמרה מלאכתו ולפיכך מותר [4].
ובדרך אמונה (הל' מעשר פרק ד ס"ק יא) על דברי הרמב"ם שאין לוקין על הטבל אלא א"כ נקבע בכניסה לבית, כתב "ואפילו הכניס פרי אחד לאכילה חייב עליה משום טבל", ובציון ההלכה (ס"ק יד) ציין לריטב"א במכות (יט, ב ד"ה מיתיבי) שכתב כהן שעלתה בידו תאנה של טבל וכו 'ולומר שאחשביה לאכילה ולהכי חייל טבל אפילו בפרי אחד, ע"כ. ומבואר שגם בפרי אחד נקבע ,וצריך לומר שדבריו מיירי שהכניס לאחר גמר מלאכה.
אמנם עיין בביאור ההלכה (פרק ד ממעשר הלכה טו בבה"ל ד"ה אוכל) שאחר שהביא את דברי החזון איש שהחילוק הוא בין קודם גמר מלאכה לאחר גמר מלאכה, כתב שדעת המרכבת המשנה (פ"א מהל' מעשר הלכה י) לא כך, שביאר שהטעם שמותר לקטוף אחד ולאכול הוא משום שבאכילת אחד לא נחשב כניסה לחצר, כי תולש מהאילן ואוכל, ודומה לדין שאם עלה לראש העץ שמותר לאכול שאין על זה שם חצר, ורק כשמצרף שנים הוי כניסה לחצר, ומבואר שמותר לאכול אחד אפילו לאחר גמר מלאכה אם עדיין חסר כניסה לחצר.
ונמצא שאם מכניס אחד לביתו, לפי דעת החזון איש לא מהני פרי אחד לעשות עמו גמר מלאכה, ולכן אפילו יכניס מבחוץ לבית אחד לא יקבע אם לא נגמרה מלאכתו. ומשא"כ לפי המרכבת המשנה יהיה תלוי בין אם מכניס אחד מבחוץ לחצר [כגון שמכניס מגינה לחצר] שאין חיסרון של גמר מלאכה, ואז נקבע למעשר ואפילו אחד חייב.
ולענין הלכה כתב בביאור ההלכה שאם מכניס פרי אחד מהחצר לבית לא נקבע, ולדעתו יפריש בלא ברכה, וכן לא יעשר ממנו על פירות אחרים. [והזהיר מוכרי האתרוגים שאם הכניסו רק אחד שלא יעשרו ממנו על אחרים ולא יברכו על המעשר, וכל שכן אם העץ גדל בחצרם שבזה לא רק לפי החזו"א לא נקבע אלא גם לפי המרכבת המשנה פטור ואין יכול לברך]. והוסיף שיש צד לומר שאתרוג נחשב פרי גדול. אך לענין הלכה כתב להזהר בזה.
ועוד יש שחילקו בין אם ליקט כל צרכו שבזה אמרינן שגם פרי אחד קובע, לבין אם עדיין לא גמר ללקוט כל מה שרוצה, ודומיא למה שמצינו בגמר מלאכה של מילוי הכלי שאף אם לא מילא את הכלי אם ליקט כל צרכו קובע, וה"ה במכניס לבית אם זה כל מגמתו הרי זה נקבע ואסור לאכול בלא להפריש, אמנם חילוק זה לא מצינו להדיא לגבי קביעות למעשר וצל"ע. ועי' בכל זה עוד בביאור ההלכה פרק ד הלכה טז ד"ה היתה נטועה, ופרק ד הלכה יח ד"ה כוסבר מה שכתב בזה.
קביעות של אור האם קובע בפרי אחד
והנה כאן שמדובר בלימונים שלוקח אותם לצורך בישולים יש לומר שמצד זה יש להפריש אפילו בפרי אחד שהרי נקבע למעשרות בקביעות של אור [אש], ובקביעות של אור מצינו שגם פרי אחד קובע כמבואר בשערי צדק (ריש פ"ד) שכ' שקביעות של אש שבת ותרומה קובע גם בפרי אחד, ובטעם הדברים ביאר שבישול קובע בפרי אחד כיון שמה שמבשל הוי דרך קביעות. וכן שבת קובע בפרי אחד שכל מה שאוכל בשבת הוי עונג וחשוב. וכן תרומה קובע בפרי אחד שיש לה חשיבות. אמנם לגבי קביעות של מלח ומקח כתב שאין קובע בפרי אחד אלא ב' פירות ולכן יכול לטבול אחד אחד במלח בחצר ולאכול, וכן לגבי מקח כתב שרק אם צירף ב' קובע ואסור לאכול אבל אחד מותר. [אך לגבי הכנסה לבית כתב בהדיא שאין חילוק בין אחד לשנים]. אמנם פשוט שלא יקבע עד שלא יבשל אותם ואפילו הכניס הלימון בתוך הסיר כל שעדיין לא התבשל והגיע ליד סולדת בו אין נקבע למעשר.
אלא שיש לדון שכיון שיתכן שכל הקביעות של אור מחמת חשיבות הבישול שמכין אותו להיות ראוי לאכילה, אבל בנד"ד שאין צריך אלא את המיץ של הלימון כדי שיתן טעם, ואין לו ענין בבישול יתכן שאין לזה חשיבות של בישול.
כמו כן יש לדון בקוטף לימון לסחוט לתוך כוס של תה האם יחשב לקביעות של אור, דהנה מצד שהוא כלי שני נקטינן שכלי שני קובע למעשרות כל שהוא בדרגת חום של יד נכוית, כמבואר ברמב"ם (הלכות מעשר פרק ג הלכה טו) שכתב לגבי גמר מלאכה של שמן שמשירד לעוקה אסור לאכול אכילת עראי וכתב "ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אע"פ שהוא חם מפני שאינו מתבשל בכלי שני, ואם היה חם ביותר כדי שיכוה את היד לא יתן לתוכו מפני שהוא מתבשל", עכ"ל.
והנה בכל התורה קיי"ל שכלי שני אינו מבשל, ולפי זה צריך ביאור מה כוונת הרמב"ם שאם היה חם ביותר לא יתן לתוכו מפני שהוא מתבשל, ובפשטות הרי כוונתו לכלי שני. וכך הקשה הרדב"ז על הרמב"ם.
והרדב"ז תירץ בשני אופנים: א. שהרמב"ם לא דיבר על כלי שני אלא על כלי ראשון שהעבירו מעל האש שכל זמן שהוא רותח וחם ביותר, לא יתן לתוכו את השמן לפי שהוא עדיין מבשל. ב. ובאופן אחר כתב הרדב"ז שכוונת הרמב"ם היא להמשיך מה שכתב על כלי שני, וסובר שאע"פ שכלי שני אין מבשל, מכל מקום אם הוא חם ביותר לענין קביעות מעשר הוא קובע, והטעם שקביעות של בישול היא משום שהוא מכשיר את האוכל לאכילה לכן נגמרה מלאכתו, וכיון שגם בכלי שני חם ביותר הוא מכשיר לכן הוא גם קובע.
ועיין בשערי צדק בבינת אדם (פרק ד אות) שנקט כצד הזה שכלי שני ביד נכוית קובע למעשרות ,והאריך שם שגם לגבי שבת הוא קובע. וכן נקט החזון איש (מעשרות סימן ד ס"ק יח) שכלי שני יד נכוית קובע, וכן הוא בדרך אמונה (פ"ג ס"ק קמד ובשעה"צ ש).
וגם בנתינת הלימון בתוך הכוס תה יש לומר את הסברא דלעיל שיתכן שאין כאן קביעות לבישול היות ואין צריך את הבישול של המיץ, אלא נותן את הלימון כדי לתת טעם, ואין הבדל אצלו אם המיץ מבושל או לא, שבכה"ג יש לומר שאין זה נחשב קביעות של בישול הקובעת למעשר, וצל"ע[5].
והעיר הגר"מ סטאר שליט"א שכל הנידון הוא כשמכניס חתיכות שלמים תוך התבשיל, אבל כשסוחט את הלימון לתוך הבישולים, כבר אין הבדל בין פרי אחד לב' פירות, ואפי' בכל שהוא יקבע, דומיא דמש"כ הרמב"ם (פ"ה ממעשר הט"ז) "הנותן יין לתבשיל חם או שנתן שמן לקדרה באלפס כשהן מרותחין נקבעו למעשר", ולא ניתן שיעור, כמה יין ושמן יתן.
פירות שגדלו בתוך בית האם אפשר לאכול מהם אחד אחד
והנה כל האמור הוא בפירות שגדלו בחצר והכניסם לבית, ויש לדון מה דין פירות שגדלו בתוך הבית [או במרפסת מקורה[6]], והנה מעיקר הדין פירות שגדלו בבית הם פטורים מתרו"מ מדאורייתא ממעשרות שהרי כתוב (דברים יד, כב) 'עשר תעשר וגו' היוצא השדה', דהיינו רק הגדל בשדה חייב בתרו"מ ולא מה שגדל בתוך בית, וכמבואר בירושלמי ריש ערלה. אמנם דעת הרמב"ם (פ"א מהל' מעשר ה"י) שהגדל בבית חייב מדרבנן, וז"ל "ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר חייב לעשר פירותיה אם אספן באחת". והראב"ד חולק וס"ל שפטור מכלום עיי"ש. ולהלכה נקטינן שמפרישים מהגדל בבית בלא ברכה, עיין בציון ההלכה (מעשר פ"א ס"ק צט). ומ"מ אף מדרבנן החיוב הוא רק לאחר שנקבע למעשר, ולכאו 'לשיטות שגם בתוך החצר אין קובע אלא שנים א"כ ה"ה בבית אם יקטוף פרי אחד לא יתחייב, שהרי בית וחצר הם היינו הך. אמנם לשיטת המרה"מ שהטעם שאפשר בחצר לקטוף אחד כיון שזה לא נקרא כניסה לחצר, א"כ בבית אין זה כך כיון שגדל בתוך הבית וא"כ יהיה אסור לאכול אפילו אחד וכדעת השערי צדק.
[1]. הערה כללית, ישנם שואלים מדוע צריך להפריש תרומות ומעשרות מלימון והרי הוא לא פרי שנאכל אלא משמש כתבלין וקיי"ל שתבלין פטור מתרומות ומעשרות. אמנם יש חילוק בין תבלין שבא לתת טעם לבין תבלין הנאכל, ולימון הוא תבלין שנאכל, יש אוכלים אותו כמות שהוא כשאינו חמוץ כל כך, ויש שאוכלים אותו בכבישה, ומה גם שעושים ממנו משקה הנקרא 'לימונדה' ששותים את המיץ עצמו. וכך היא הוראת פוסקי דורינו להפריש לימון בברכה.
[2]. ומכל מקום צ"ב מדוע הצריך לאכול אחת אחת, וכי אם יאכל ב' גרגירי רימון או ענבים יחשב קבע, ועי 'בחזון איש דמאי (סימן ז ס"ק כד) שהתיר בכה"ג לאכול שתים שתים, שכתב "מן האמור נלמד דבעה"ב אוכל בפרדס אכילת עראי כשלוקח מן האילן ואוכל בפרדס אפי שתים שתים, ואע"ג שאין מלקט עכשו את כל הפרדס", וכו'. וצל"ע.
[3]. יש להדגיש שגם בשני פירות שמצטרפים לגמר מלאכה הוא רק באופן שקטף אותם בסמיכות אבל אם היה שהות בין אחד לחבירו אינו נקבע וכמבואר בירושלמי (מעשרות פרק ג הלכה ח [ד]) וכך הוא לפירוש חלק ממפרשי הירושלמי, אך בפירוש הרש"ס לא נראה כך. ואמנם הרמב"ם לא הביא דין זה אך עי' חזון איש (מעשרות סימן ו ס"ק ב) שנקט כך, וכתב שכל שאיחר בפרי השני יותר מכדי שהות כבר הפסיד הפרי הראשון את ראית פני הבית, וכך נקט הדרך אמונה (הלכות מעשר פרק ד ס"ק קט).
[4]. יש להעיר שאמנם בהכנסה לבית קודם גמר מלאכה באנו למחלוקת ראשונים ויש אומרים שאין מתחייב כלל, כמבואר ברבינו אפרים המובא בשטמ"ק (ב"מ פט, א) והארכנו בזה בהליכות שדה 203, אך בזה יש חילוק בין הכניס במוץ שבזה הכנסה לבית קודם הגמר מלאכה פוטרת לאותם ראשונים לבין גמר מלאכה שאינו חשוב כגון פיקוס בקישואים שאפילו שהכניס לבית חייב.
[5]. הערת הגר"ש רייכנברג שליט"א
הש"ך (יור"ד סי' קה ס"ק ח) הביא מהמהרש"ל שדבר שהוא גוש ולא נוזלי שהתבשל ושמו אותו אחרי הבישול בכלי אחר, כל זמן שהוא חם שהיד סולדת בו נחשב ככלי ראשון שמבשל, כיון ששומר על חומו. ובביאור הגר"א שם ס"ק יז מוכיח מהדין של חמיטה המבוארת במשנה במעשרות (פרק א משנה ז) שנותן מהשמן על החמיטה ואין חשוב כבישול, דלא כמהרש"ל, שהרי כתוב שחמיטה אינה מבשלת את השמן שעליה אף שהיא דבר גוש. בתפארת ישראל (אות עא) מפרש לדעת המהרש"ל שמדובר במשנה בחמיטה קטנה ודקה שאינה שומרת על החומה ולכן אינה מבשלת (נראה שכוונתו שאפילו ששם עליה את השמן כשהיא עדיין חמה בחום שהיד סולדת בו, אינה מבשלת את השמן, כיון שהיא הולכת ומתקררת במהירות ,ואת זה מחדשת המשנה). הרא"ש בפירושו כתב: "חמיטה, היא עוגה דקה, וכשמוציאין אותה מהתנור רגילים להחליק פניה בשמן, וקמ"ל דלא חשיב כמבושל". בזה שכתב שלא חשיב כמבושל נראה כוונתו, שאע"פ שהשמן מתבשל מהחמיטה (אולי בגלל שהיא כגוש), אינו נחשב כדבר מבושל לענין שיקבע למעשרות. יתכן שטעמו כיון שהשמן רק מרוח על החמיטה ואינו תבשיל לעצמו.
[6]. הגדל במרפסת הבית שאינה מקורה
יש להדגיש שהרבה פעמים מגדלים ירקות במרפסת שאינה מקורה בתוך עציץ וירקות אלו חייבים בתרומות ומעשרות, אך מאידך כיון שמכניסם לבית דרך דלת המרפסת ולא דרך דלת השער, א"כ נפטרו ,כיון שראית פני הבית צריך שתהא דרך השער הראשי, וכמו שדרשו חז"ל בברכות (לה, ב) מהפסוק (דברים כו, ב) ואכלו בשעריך ושבעו, ומשום כך אם מכניס דרך גגות וקרפיפות פטור ממעשרות, ולכאורה גם כאן שמכניס מהמרפסת לחצר הרי לא מכניס דרך פתח הבית אלא דרך הדלת האחורית, ונמצא שהם נפטרו בזה, ומאידך אפשר לומר שכיון שאין דרך אחרת להכניס מהמרפסת שפיר מיקרי ראית פני הבית דרך השער. וספק זה מצינו בפירות שגדלו בחצר הצמודה לבית ומכניסם מהחצר לבית לא דרך השער הראשי של הבית ובספר ארץ והלכותיה (תרו"מ חלק א פרק יא תשובה ב) הובאה שם מחלוקת הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ בזה האם יברך, והוראת הגר"ח קניבסקי זצ"ל שיפריש בלי ברכה, ולכאורה הוא הדין בהכנסה מהמרפסת לבית. ולכן במקרה כזה יפריש תרומות ומעשרות במרפסת קודם שיכניסנו לבית ויכול לברך על הפרשה זו.
האם יכול להפריש קודם ראית פני הבית
אמנם יש לדון האם זה עצה טובה להפריש קודם הכנסה לבית לאחר גמר מלאכה או שבעינן הכנסה לבית, ועי' בדרך אמונה (פרק ה מתרומות ס"ק מז) שיש בזה מחלוקת ראשונים, ועיי"ש בציון ההלכה ס"ק צג שכתב שמדברי הרמב"ם משמע דמותר, וכן מבואר במאירי קדושין כו בעובדא דרבן גמליאל וזקנים. וכ"כ בתוס' אנשי שם, ובשאגת אריה סי' צז. אבל מרש"י בנדה מז, ב (ד"ה כדברי) נראה דאסור, והריטב"א ביומא י, ב נסתפק בזה, ועי' בתוס' ישנים יומא י, ב (ד"ה דילמא), וצ"ע דהא אי אפשר לגורן שתעקר אלא א"כ נתרמה תרומה גדולה והיינו לפני ראיית פני הבית, ודוחק לומר דדוקא בפירות העומדים לימכר שאין צריך ראיית פני הבית, עיין פ"ג ממעשר הלכה ב. ומצאתי במקדש דוד תרומות אות ב' שהקשה כן, ורצה לומר דכונת הריטב"א שאסור לתרום מאותן שלא ראו פני הבית על אותן שראו פני הבית, אבל מיניה וביה ודאי שרי לתרום, עכ"ל.
פירות שנכנסו לבית שלא דרך השער האם מותרים באכילת קבע
והנה אם הכניס הירקות לבית טרם שהפריש, יפריש בבית בלא ברכה, והטעם מכיון שהראשונים נחלקו האם פירות אלו שנכנסו לבית שלא דרך הכניסה הראשית מותרים רק באכילת עראי, או שהינם מותרים אפילו באכילת קבע. רש"י (פסחים ט, א) ותוספות (מנחות סז, ב ד"ה כדי) ועוד ראשונים העלו שאיסור אכילת קבע שהיה על פירות אלו לא פקע, וכל מה שמותר לאכול בבית הוא רק אכילת עראי. אולם דעת רבינו אפרים בתוספות במנחות שם ועוד ראשונים שמותר לאכול אף אכילת קבע. וטעם הדבר כיון שמעתה הפירות אינם יכולים להתחייב עוד בתרומות ומעשרות שוב לא אסרו חכמים לאכול אפילו אכילת קבע. ולהלכה מכיון שאנו חוששים לשיטות שאסור לאכול מפירות שהוכנסו לבית שלא דרך הכניסה הראשית אכילת קבע לכן החפץ לאכול מפירות אלו בדרך של קבע יש לו להפריש מפירות אלו קודם האכילה.
[יש להדגיש שפירות שנכנסו לבית שלא דרך הכניסה הראשית לא יועיל להוציאם ולהכניסם שוב דרך הפתח הראשי מכיון שכבר נפטרו מתרומות ומעשרות, וכמבואר בחזון איש (מעשרות סימן ג ס"ק ט ושביעית סימן א ס"ק ח)].
רבי מיכאל גלעדי שליט"א
מרבני בית ההוראה ע"ש הרב ש. א רוזנברג זצ"ל
ראש כולל זכרון משה שע"י בית המדרש
