תגיות קשורות

שאלה

באמצע שנת השבע זכיתי להתקרב ליהדות והתחלתי לשמור את מצוות השמיטה. כשחזרתי בתשובה – הפקרתי לאלתר את הפירות הגדלים בחצרי, אך בחודשים הראשונים של השמיטה היו הפירות שמורים.

נודע לי שיש מחלוקת בין הפוסקים לגבי פירות שביעית שנשמרו באיסור, האם הם מותרים באכילה. ברצוני לשאול מה דין הפירות שבחצרי? האם לדעת האוסרים, פירות אלו אסורים באכילה?

תשובה

נחלקו הראשונים האם פירות שביעית שלא הופקרו כדין נאסרו באכילה או לא. והעיקר לדינא ש’שמור’ מותר באכילה, אבל יש רבים שנמנעים ואינם אוכלים מן ה’שמור’, לחוש לדעת הראשונים המחמירים.

בשיטת האוסרים ‘שמור’ באכילה, מצאנו דיון בין הפוסקים מה הדין ב’שמור לזמן’, כלומר: פירות שלא היו מופקרים במשך כל שנת השמיטה, אלא במקצתה נשתמרו ובמקצתה הופקרו, האם נחשבים הם ל’שמור’ או לא.

והעיקר לדינא, שאם היו הפירות מופקרים בזמן הבצירה והקטיף – מותר להקל ולאוכלם.

הרחבה

מי שלא הפקיר את פירות השביעית שבאדמתו, ביטל מצות עשה של “והשביעית תשמטנה ונטשתה”. אבל נחלקו הראשונים בדין הפירות, האם נאסרו באכילה או לא.

שנינו בברייתא (יבמות קכב ע”א), “עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן, של עזיקה הן, לא אמר כלום. לא נתכוין אלא להשביח את מקחו”. ומשמע שאם היינו מאמינים לדבריו – היו הפירות אסורים באכילה.

ופירש רש”י בשם רבותיו: “של עזיקה – מפרדס מעוזק וגדר סביב לו לשומרו, והיא שנת שביעית”. הרי שלדעתם, כיון שנשמרו בשביעית נאסרו באכילה.

אבל רש”י הקשה על דברי רבותיו: “וקשיא לי דמאי איסור יש כאן? אם עבר זמן הביעור – לא שנא מן המשומר ולא שנא מן המופקר אסורים, וקודם הזמן – אלו ואלו מותרים”. ולפיכך פירש רש”י ש”עזיקה” היא עיר בארץ ישראל, ואם היינו מאמינים לדברי הגוי היו הפירות טעונים הפרשת תרו”מ.

הרי נחלקו רש”י ורבותיו בדין ה’שמור’. לדעת רש”י ה’שמור’ מותר אכילה ולדעת רבותיו ‘שמור’ אסור באכילה.

סימוכין לשיטת רבותיו של רש”י מצאנו בתורת כהנים (פרשת בהר פרק א): “ואת ענבי נזירך לא תבצור – מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן ההפקר”.

וכדעת רבותיו של רש”י נקט גם רבנו תם (ר”ה ט ע”א תוס’ ד”ה וקציר, ויבמות קכב ע”א ד”ה של עזיקא) וכן דעת בעל המאור (סוכה לט ד”ה לפי), וכן דעת התוספות רי”ד (יומא פג ע”א), והר”ש סיריליאו (שביעית פרק ח הלכה ו ד”ה ונראה).

וכן דעת הגר”א (שנות אליהו פרק ח שם), ופאת השולחן (סי’ כב אות א). וכן הונהג בירושלים על פי הוראת הבד”צ והמהרי”ל דיסקין, כמבואר בשו”ת מנחת יצחק (חלק ח סי’ צח). ועיין בדרך אמונה (שמיטה פרק ד ציון ההלכה ס”ק שיב) שהביא בארוכה את שיטות הראשונים בזה.

מאידך, רבים מן הראשונים נוקטים כדעת רש”י שפירות שביעית שלא הפקירם מותרים באכילה. כך נקט הרמב”ן על התורה (ויקרא כה, ה-ו), שדקדק כך מדברי רש”י במקום והסכים עמו, וכן כתב הרמב”ן גם בחידושיו ליבמות (שם, ד”ה פירות). וכן דעת הרשב”א (יבמות שם וסוכה שם), והריטב”א (בסוכה לט ע”ב ד”ה במה), והמאירי (סוכה שם). וכן דעת ספר החינוך (מצוה שכט), והכפתור ופרח (פרק מח ד”ה בביאור), ומהר”י קורקוס (שמיטה פרק ד הלכה כד, ופרק ח הלכה י), והכפות תמרים (סוכה לט ע”א ד”ה כתבו התוס’).

וכך נקט להלכה בשו”ת אגרות משה (או”ח א סימן קפו), וכתב שכך היא דעת רוב הראשונים, וכן כתב בספר מעדני ארץ (שביעית קובץ הערות סימן ז), ובשו”ת ציץ אליעזר (חלק ו סימן לט אות ב-ד), ועוד.

בדעת החזו”א להלכה מצינו סתירה לכאורה, בספרו (שביעית סימן י ס”ק ו ד”ה ואתרוגין) התיר משומר באכילה, וכך נדפס גם באגרות חזו”א (חלק ב אגרת קסב): “בדין משומר – אפשר להקל באכילה, אבל לא לקנות אף בזמן שאין בו משום סחורה”.

לעומת זאת במקום אחר בספרו (שביעית סימן ט ס”ק יז ד”ה מותר, ד”ה אבל וד”ה תבואה) מבואר שיש איסור אכילה בשמור. וכך כתב בסדר השביעית (סימן כו אות א) ששמור אסור באכילה.

ועיי’ בספר קריינא דאגרתא (חלק ב סימן תצ) ששאלו את החזו”א על הסתירה בדבריו, ואמר שלזה בדיוק התכוין, שלא להתיר את השמור באכילה היתר מוחלט. ונמצא שלדעת החזו”א, מעיקר הדין מותר ה’שמור’ באכילה, אלא שיש מקום להחמיר.

והמנהג הרווח ש’שמור’ מותר באכילה, אך יש הנמנעים ואינם אוכלים מן ה’שמור’, לחשוש לדעות הראשונים האוסרים.

ובנוגע לשאלתנו, פירות שנשתמרו זמן מה במשך שנת השביעית, ובשאר הזמן הופקרו, האם יש להם דין ‘שמור’ לדעת האוסרים.

החזו”א (שביעית סימן י ס”ק ה) כתב: “ואפשר דמה שגדל בעת השימור אסור, ומה שגדל בעת שהפקיר לא נאסר אלא מחמת התוספת האסור המעורב בו, ואם הפקיר אחר כך ורבו הגידולין של היתר אפשר שחוזר להיתרו, כדין רבו גידולין של מעשר שני (נדרים נח ב)”. מדברים אלו עולה שאם הפירות היו שמורים הם נאסרים, אלא א”כ רוב הפרי גדל בהיתר.

אמנם אחר כך, (ד”ה וי”ל דמדאוריתא) צידד החזו”א: “נראה …דלא אסרה תורה פירות שנשמרו שעה אחת שיאסרו לעולם, …אלא אם משמר באיסור ומחזיק בעלות וקוצר עובר בלאו בשעת קצירה משום משמר”. משמע שהשעה הקובעת לאיסור השימור היא שעת הקצירה דווקא, והיות שבנידון שאלתנו היו מופקרים בשעת הקציר, נמצא שאין בהם איסור ‘שמור’.

ובספר משנת יוסף (חלק ב סימן יח) נוקט ג”כ להתיר כל שלא נשתמר בעת הקצירה. ויש להביא לשיטה זו ראיה מלשון התורת כהנים שהבאנו לעיל, “ואת ענבי נזירך לא תבצור – מן השמור בארץ אי אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר”. משמע שאיסור השימור הוא בשעת הבצירה.

ונראה שכן יש להורות למעשה, שאם בשעת הקצירה היו מופקרים הרי הם מותרים באכילה. ובפרט שהרי להרבה ראשונים אין ה’שמור’ נאסר כלל באכילה. ועוד, שהרי לרוב הפוסקים (עיין לעיל בתשובה א שבפרק זה) שביעית אפקעתא דמלכא היא, ולדבריהם גם הפירות השמורים אינם שמורים באמת, כי על פי דין הרי מותר להכנס ולקטוף משדהו גם בלא הסכמתו, אע”פ שהוא עבר איסור, ומכל זה נראה להורות שאם בשעת הקצירה היו מופקרים כדין – הרי הם מותרים באכילה.

יש להעיר, שגם המקילים באכילת ‘שמור’ מודים שאסור לקנות פירות שמורים מבעליהם ששימרם באיסור. שהרי חכמים קנסו את המשמר שלא יקנו ממנו פירות שביעית כלל, ואפילו מאותם הפירות שכן הפקיר.

וכך מבואר ברמב”ם (שמיטה פרק ח הלכה יב והלכה יד): “מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמור פירותיו ולמכור מהן, אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית כלל”. וכן כתב החזו”א (סימן י ס”ק ה ד”ה ובתוס’).