עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

ברשותי נותרו די הרבה ראשי שום הקדושים בקדושת שביעית, והם מונחים אצלי לייבוש. בלוח זמני הביעור שקיבלתי כתוב שזמן הביעור של השום, לשנת השמיטה הזו, הוא בין תחילת חודש תמוז לאמצע חודש אב.

מתי וכיצד עלי לבער את השום שברשותי?

תשובה

מי שיש ברשותו פירות שביעית שיש ספק לגבי זמן ביעורם המדויק, עליו להפקירם במשך כל תקופת הספק, מידי יום, ומיד לאחר שהפקירם יכול לחזור ולזכות בהם, אך למחרת עליו להפקירם שוב, עד שתעבור תקופת הספק, ואז יכול לזכות בהם ולהשאירם אצלו.

וישנה עצה נוספת, שיפקירם ביום הראשון של תקופת הספק, ולאחר מכן יכניסם לרשותו ויכוין שאינו רוצה לזכות בהם, וישאירם מופקרים עד עבור תקופת הספק. וטוב שיאמר לאנשים שהפקיר בפניהם שאינו מתכוון לזכות בפירות, הגם שמכניסם לביתו.

ויש שסוברים שבדווקא יעשה כך, שישאירם מופקרים כל תקופת הספק, ולא יזכה בהם במהלכה כלל.

להרחבה

בתשובה הקודמת התבאר שברוב הפירות, קשה מאד לקבוע באיזה יום בדיוק כלה המין לחיה בשדה. ניתן לדעת רק שהוא כלה במהלך תקופה מסויימת, והיא תקופת הספק של הביעור לגבי אותו המין.

דעת החזון איש (סדר השביעית אות ה) שבמקרה כזה יש לבער את הפירות מידי יום, במשך כל תקופת הספק. וזה לשונו: “קנה היום והפקירן כדין ביעור, וחזר  וזכה בהן, אם לא נתברר לו שכבר הגיע אתמול זמן ביעור, ואפשר שהיום הגיע זמן ביעור – חייב לקיים מצות ביעור גם היום. נמצא מבער כמה ימים עד שיצא הספק מלבו”.

אולם לדעת המנחת שלמה (חלק א סימן נא) בדרך זו לא יצאנו מכלל ספק, שהרי אין ידוע בדיוק באיזו שעה ביום כלה המין בשדה, ואפשר שכלה רק אחרי שחזר וזכה, ונמצא שלא קיים בהם מצות ביעור עד למחרת. וכן להיפך, אפשר שכלה המין בבוקר והוא לא הפקירם עד הצהריים, וביטל במשך זמן מה את חובת הביעור. ועל כן כתב המנחת שלמה: “ולפי”ז נראה דבפירות שאינו יודע בדיוק מתי זמן ביעורם… צריך להשאיר אותם הפקר, ולא לזכות בהם עד לאחר שידע ברור שכבר כלו מן השדה”.

ובאמת שדרך זו מועילה גם לדעת החזון איש, ולפעמים נוח יותר להשאירם מופקרים, מאשר לחזור ולהוציאם ולהפקירם מידי יום. וכך כתב בדרך אמונה (שמיטה פרק ז ציון ההלכה ס”ק כט) גם בשם החזון איש: “ואם יש ספק בזמן הביעור יכול להכניסן לביתו אחר שהפקירן, ולא יתכוין לזכות בהן עד שיעבור זמן הביעור, כן הורה מרן ז”ל”.

והנה מבואר בדברי הדרך אמונה, שאם הפקירם והתכוין שלא לזכות בהם, הרי הם כמבוערים כל משך התקופה הגם שהכניסם לביתו.

אך לכאורה יש לעיין בדבר, שהרי כבר ביארנו בתשובה ד שמצות הביעור אינה רק להפקיר את הפירות ולהוציאן מרשותו, אלא עיקרה היא להעמיד את הפירות לשימוש הרבים. והסברנו בזה את דברי החזון איש שגם להדעות שאפשר להפקיר חפץ בפני אדם אחד, ביעור צריך להעשות בפני שלושה, וזאת כדי שהפירות אכן יועמדו לרשות הרבים.

ויש ללמוד דבר זה גם מדברי החזון איש (שביעית סימן טו ס”ק ג), שכתב שפירות מחוברים, הגם שהינם מופקרים ועומדים, אין הפקרם מספיק להחשב ביעור, אלא יש לפרוץ את גדרות השדה כך שיהיו עומדים ומוכנים לכל אחד.

והגם שבמקום אחר (סימן יא ס”ק ז) משמע מדברי החזון איש שפירות מחוברים דינם כמבוערים משום זה לבד שרחמנא אפקרינהו, מכל מקום יעויין בדרך אמונה (פרק ז ציון ההלכה ס”ק לא) שדעת החזון איש היא שמלבד מעשה ההפקר עליו גם להוציאם בפועל מרשותו.

ואם כן לכאורה לא מועיל כלל מה שמפקירם ומכניסם לביתו כשהם מופקרים, שכשהם בביתו, אף על פי שהם מופקרים, אינם כמבוערים, שהרי אין אחרים יכולים ליטול מהם כלל, והרי לא העמידם לשימוש הרבים.

אכן יישוב הענין הוא לפי מה שמקדים הדרך אמונה (שם ציון ההלכה אות כט) בשם החזון איש: “ושמעתי בשם מרן דהא דצריך להוציא לחוץ, הוא דוקא במפקיר ביום אחרון, אבל אם מפקיר קודם לכן אי”צ להוציא, ובלבד שלא יחזור ויזכה בהן עד אחר זמן הביעור”.

ונראה להסביר את סברת החזון איש, שבאמת מצות הביעור היא להפקיר את הפירות ולהעמידם לרבים, אבל חובת הביעור חלה רק על פירות שהם בבעלותו, ואם הפקירם קודם יום הביעור – אינו חייב לבערם. ולפיכך אם הפקירם קודם זמן הביעור אינו צריך להוציאם לחוץ, שאף על פי שבזמן הביעור אינם עומדים לרבים, הרי אינו מחוייב להעמידם לרבים, שהרי אינם שלו, ואין אף אחד שמחוייב בביעורם.

ולפי זה מובן, שכאשר יש ספק באיזה יום חלה חובת הביעור, והוציאם ביום הראשון והפקירם, אזי אם באמת כבר נתחייב באותו היום בביעורם, כבר יצא ידי חובתו. ואם עוד לא נתחייב, שעוד לא כלו בשדה, הרי הוא כמפקירם קודם זמן ביעורם, ששוב אינו מחויב בביעורם. ולפיכך אם משאירם בביתו כשהם מופקרים עד חלוף תקופת הספק, נפטר בוודאי מחובת ביעורם.

אמנם יש לציין מה שכתב במשפטי ארץ (שביעית פרק לא הערה 32) בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל, שכאשר מכניסם לביתו מופקרים ומתכוין שלא לזכות בהם, צריך שיאמר כן בפירוש לאותם השלושה שהפקיר בפניהם, שאינו זוכה בהם והינם נשארים הפקר. וזאת כדי שתהיה לו גמירות דעת אמיתית שאינו זוכה בהם גם לאחר שהכניסם הביתה.