תגיות קשורות

שאלה

אני מתגורר בחו”ל, ושלחו אלי ארגז של יין הקדוש בקדושת שביעית. מה עלי לעשות בזמן הביעור, האם עלי למצוא דרך להחזירו לארץ ישראל, או שאפשר גם לבערו בחוץ לארץ.

אם מותר לבערו בחוץ לארץ, מתי הוא זמן ביעורו, האם בערב הפסח של שמינית, כשכלה היין בארץ ישראל, או שעלי לברר מתי כלים הענבים במקומי.

תשובה

יין שיצא לחוץ לארץ חייב בביעור, ומותר לבערו במקומו, ואין צריך להחזירו לארץ ישראל.

זמן הביעור, הוא בזמן שכלה המין בארץ ישראל, ולכן גם בחוץ לארץ יש לבערו בערב הפסח.

אמנם, לא טוב עשו ששלחו את הארגז לחוץ לארץ, שכן אסור להוציא פירות הקדושים בקדושת שביעית לחוץ לארץ. וגם לאחר שיצאו, אין להעבירם ממקום למקום בחוץ לארץ.

ולהחזירם לארץ ישראל מותר, אלא שאין חובה בדבר, וניתן לבערו במקומו.

הרחבה

הגמרא (פסחים דף נב עמוד ב) מביאה שנחלקו תנאים בברייתא אודות פירות שביעית שיצאו לחוצה לארץ, האם צריכים להחזירם לארץ לבערם כאן. “תנו רבנן, פירות שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ מתבערין בכל מקום שהן, רבי שמעון בן אלעזר אומר יחזרו למקומן ויתבערו משום שנאמר בארצך”.

ומסופר בגמרא שרב ספרא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ ונטל עמו יין של שביעית, ואמר לו רב כהנא: “הכי אמר רבי אבהו, הלכה כרבי שמעון בן אלעזר”, ואילו רב הונא בריה דרב איקא אמר לו: “הכי אמר רבי אבהו אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר”. ומסקנת הגמרא שם: “אמר רב ספרא, נקוט הא כללא דרב הונא בידך (שאמר אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר), דדייק וגמר שמעתתא מפומיה דרביה וכו'”.

וכיון שאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר שאמר יחזרו למקומן, הרי הם מתבערים בכל מקום שהם. וכך פסק הרמב”ם (שמיטה ויובל פרק ז הלכה יב): “ופירות הארץ שיצאו לחו”ל מתבערין במקומן”.

וזמן ביעורם הוא כאשר כלו לחיה בשדה במקום שבו גדלו, ולא במקום בו הם נמצאים עתה. כך כתב החזון איש (שביעית סימן יג ס”ק ב).

וכתב החזון איש (אורח חיים סימן קכד, לדף נב ע”א) שפירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ חייבים בביעור מעיקר הדין, לא רק כחומרא בגדר ‘נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם’. שהרי רבי שמעון בן אלעזר שסובר יחזרו למקומם ויתבערו, לומד דבריו מן הכתוב שנאמר “ולחיה אשר בארצך” – משמע שיש לבערם בארץ דווקא, הרי שביעור זה הוא מדאורייתא.

אמנם במקום אחר (שביעית סימן יג שם) הסתפק החזון איש בדבר, וכתב שאולי מה שהם חייבים בביעור מן התורה היינו באופן שיצאו מן הארץ אחרי שהגיע זמן ביעורם וכבר נתחייבו בביעור בארץ ישראל, אבל אם יצאו קודם זמן ביעורם אינם חייבים בביעור מן הדין, אלא בגדר ‘נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם’.

על אף האמור, שפירות שביעית שיצאו לחוץ לארץ מתבערים במקומם, מכל מקום יש איסור להוציאם לשם. וכמו שכתב הרמב”ם (שמיטה פרק ה הלכה יג): “פירות שביעית אין מוציאין אותן מהארץ לחוצה לארץ, ואפילו לסוריא”

מקור הדבר בתורת כהנים (בהר פרשתא א), מדכתיב “בארצך תהיה כל תבואתה לאכול”, משמע שפירות שביעית צריכים להאכל בארץ ישראל. ובפשטות זה הוא איסור מן התורה. אולם החזון איש (שביעית סימן יג ס”ק ג) סובר שהוא איסור מדרבנן, והדרשה המובאת בתורת כהנים אינה אלא אסמכתא.

ובדרך אמונה (בסוף כרך ד, מכתב יח) הביא מכתבו של החזון איש: “לשלוח אתרוג בלתי מורכב (לחו”ל) לקיום המצוה, במקום שיש להסתפק שיבטל המצוה בהעדר המשלוח – הדעת נוטה להתיר ולא ליקח מהעושה סחורה, ויזהר לנהוג באתרוג קדושת שביעית”.

ולא רק להוציאן מן הארץ אסור, אלא גם אחר שיצאו אסור להעבירם ממקום למקום בחוץ לארץ. וכך כתב הרמב”ם (שם פרק ז הלכה יב): “פירות הארץ שיצאו לחוצה לארץ מתבערים במקומן, ולא יעבירם ממקום למקום”.

ומבאר החזון איש (שביעית סימן יג ס”ק ד) שכל העברה ממקום למקום בחוצה לארץ, הרי זו כמביאם מחדש לחוץ לארץ. וכתב בדרך אמונה (שם ציון ההלכה ס”ק קכה) שמביאור זה של החזון איש מדויק שלהחזירן לארץ ישראל מותר. (ולא כמו שכתב בעל מנחת ביכורים על התוספתא (שביעית תחילת פרק ה) שאסור).