שאלה
התארחתי אצל ידידי, והלה הציג בפני בקבוק של יין משובח מיבול שביעית. לשאלתי, האם ביער את היין, השיב ידידי שהיין נעשה מענבים של יבול נכרי, והוא אינו נוהג קדושת שביעית ביבול נכרי. הסתפקתי, האם עבורי, שאני נוהג קדושת שביעית ביבול נכרי, יין זה מותר בשתיה או לא?
תשובה
כפי שביארנו בתשובה ט, הנוהגים קדושת שביעית בפירות של נכרים, אכן חייבים גם לבערם. אך אם בזמן הביעור היו הפירות ברשות הנכרי, לא נאסרו הפירות, והקונה יבערם ביום הקניה.
אולם פירות נכרים, שהיו בזמן הביעור ברשות ישראל, ולא נתבערו, אסורים הם לאחר הביעור, ואפילו אם היו אצל ישראל שאינו נוהג בהם קדושת שביעית.
ויש אומרים שגם במקרה זה, כשבאו לידי מי שנוהג בהם קדושת שביעית, יבערם מיד ויוכל להשתמש בהם.
הרחבה
בתשובה ט הבאנו את דברי המהר"י קורקוס, שמכיון שנוהגת קדושת שביעית בפירות נכרים, חייבים הם גם בביעור. והבאנו שכדבריו כתבו גם הכסף משנה, הכפות תמרים, ספר חרדים, ועוד אחרונים רבים, וכך הכרעת הדין למעשה.
ולענין פירות שהיו בזמן הביעור ביד הנכרי ולא נתבערו, הבאנו שנחלקו הפוסקים: לדעת מהרי"ט הפירות נאסרו ואין להם תקנה, אבל בספר חרדים כתב שהפירות לא נאסרו, והטעם, שכל מה שנאסרו פירות אחר הביעור הוא משום שלא קיים בהם את מצוותו, אבל נכרי שאינו מצווה – אין פירותיו נאסרים. והבאנו שהחזון איש נקט להלכה כדעת ספר חרדים, שלא נאסרו הפירות, אך צידד שעל הישראל הקונה אותם מידי הנכרי לבערם בו ביום. וכן כתב בספר שערי צדק לבעל חיי אדם.
ועתה נדון מה דין פירות נכרים שהיו בזמן הביעור ביד ישראל, אשר אינו נוהג בהם קדושת שביעית.
וצדדי הספק בזה, מצד אחד יש לומר, שמכיון שהישראל שהחזיק בהם סבר לפי דעת רבותיו שאין בהם קדושת שביעית, נמצא שלשיטתו לא חטא כלל במה שלא ביערם, ואם כן שייכת כאן סברת בעל החרדים לגבי פירות שהיו ברשות הגוי, שלא נאסרו כיון שלא היה מצווה לבערם. ומאידך יש לומר, שאינו דומה לפירות שביד הגוי, לפי שהגוי באמת אינו מצווה לבערם, אבל כאן, לדעת הנוהגים קדושת שביעית פירות נכרים – גם הישראל שהחזיק בהם היה מחוייב לבערם.
ולהלכה הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הובא במשפטי ארץ שביעית פרק לב הערה 21) להקל שלא נאסרו, משום שיש לצרף שתי סברות להתיר. א] השיטות הסוברות שאין קדושת שביעית נוהגת בפירות נכרים. ב] השיטות שהבאנו בתשובה הקודמת, שפירות שלא נתבערו בשוגג אינם נאסרים, וכאן, כיון שהישראל שהחזיק בהם סובר לפי דעת רבותיו שאין בהם חובת ביעור, הרי שגם לדעת המחמירים אינו גרוע משוגג.
ובמנחת שלמה (חלק א סימן נא), הוסיף שכאשר שגג ולא ביער, יש לצרף גם את שיטת המשנה ראשונה (שביעית פרק ט משנה ט) שכל מה שנאסרו הפירות היינו לאותו שהיו ברשותו ולא ביערם, אבל מותר לו לתיתם לאחרים, והם יבערו אותם ויוכלו לאוכלם. והביא שכך סובר גם הר"ש סיריליאו, ושהרידב"ז כתב על זה "שהדין דין אמת".
ולכן להלכה יוכל לקבל מחברו את היין, ויבערו ויוכל לשתותו.
והורה הגרי"ש אלישיב (משפטי ארץ שם הערה 18) שעליו לבערו אפילו אם כמות היין שבו פחותה משיעור מזון שלוש סעודות, וזאת משום שהיין כבר התחייב בביעור כשהיה ביד הישראל שהחזיק בו, ובידו הרי היה יין מרובה.
אולם בחוט שני (פרק ז ס"ק ג אות י) כתב שמסתבר שאם קיבל פחות משיעור מזון שלוש סעודות אינו חייב לבער.
