עוד על מצוות שמיטה

באיזה הפסד התירו מלאכות דרבנן?

כיצד מחשבים את ההפסד שלמניעתו התירו?

האם מותר לעשות מלאכות דרבנן  על מנת לקדים יבול?

שאלות רבות מתעוררות בסוגיא זו של היתר עשיית מלאכות דרבנן במקום פסידא בפני העוסקים בטיפול בעציצים, בגינות ובשדות והמטעים, מאמר זה של הגאון רבי שאול רייכנברג שליט"א מחבר הספר המרכזי הלכות שמיטה והמצוות התלויות בארץ "משפטי ארץ" מפרט ומסכם את ההוראות שהורו רבותינו והעולה מדבריהם להלכה ולמעשה.

רבי שאול רייכנברג שליט"א, מחבר ספר משפטי ארץ

מלאכות דרבנן שבאות להציל מהפסד, האם ומתי מותר לעשותם בשמיטה

איתא במשנה ריש מועד קטן, משקין בית השלחין במועד ובשביעית (תוספות: "בית השלחין – שדה שאינה מסתפקת במי גשמים וצריך להשקותה תמיד ואם אין משקין אותה תדיר נפסדת"). ומקשה הגמ' (שם ב,ב), איך מותר להשקות בשמיטה, הרי השקיה היא מלאכה אסורה. ומתרץ אביי, שהמשנה סוברת כרבי ששמיטה בזמן הזה נוהגת רק מדרבנן, ורבנן לא גזרו במקום הפסד. רבא אמר, שהמשנה סוברת אפילו כרבנן ששמיטה בזמן הזה אסורה מן התורה, ומכל מקום השקיה אסורה רק מדרבנן, משום שרק עבודות הכתובות בפירוש בתורה נאסר לעשותן בשמיטה, והם זריעה וזמירה, קצירה ובצירה [וכן נטיעה וחרישה], ואילו התולדות של מלאכות אלו אסורות רק מדרבנן ורבנן לא גזרו במקום הפסד. לכן מותר להשקות בית השלחין כדי להציל מהפסד.

במחלוקת אביי ורבא, הלכה כרבא, ולכן רק התירו השקיה שהיא מלאכה דרבנן, אבל מלאכות האסורות מן התורה לא הותרו. וכך פסק הרמב"ם (פ"א ה"י): "ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם, לא גזרו על אלו, שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שבארנו". [וכבר נחלקו האחרונים האם הרמב"ם סובר ששמיטה נוהגת בזמן הזה מן התורה או מדרבנן, ראה רמב"ם פרנקל פרק ד הכ"ט, ופרק י ה"ט, ואכמ"ל].

וכך כתב החזו"א (סי' כא ס"ק יז ד"ה וכיון), שרק מלאכות דרבנן הותרו במקום הפסד.

איזה מלאכות דרבנן התירו כדי להציל מהפסד

מבואר אם כן בגמ' (שם) שהשקיה הותרה בכדי להציל מהפסד, וכתב הנמוקי יוסף שם, שרק השקיה הותרה במקום הפסד משום שהיא מלאכה הנעשית תדיר, ולכן אינה מלאכה חשובה, אבל מלאכות הנעשות רק פעם אחת בשנה, לא הותרו במקום הפסד.

והריטב"א (שם ג, א ד"ה יכול) כתב, שרק השקיה שאין בה טירחה הותרה (השקיה דרך תעלות), אבל מלאכות שיש בהם טירחה לא הותרו.

אך מכל מקום פסק החזו"א (סי' כא ס"ק יז, יח) למעשה, שלא רק השקיה מותרת במקום הפסד אלא גם שאר מלאכות דרבנן, והוכיח שזו דעתם של הר"ש (פ"ב משנה ב) ושל הרמב"ם (פ"א ה"י), ושל היש אומרים המובאים בריטב"א (שם), ושל הגר"א בירושלמי (פ"ב ה"ב) על המובא שם שנוטלים את העלה מן האשכול. ומסכם החזו"א דכיון שזה תרי דרבנן, מלאכות דרבנן ושביעית בזמן הזה דרבנן, נקטינן להקל במחלוקת הראשונים, ומותר לעשות את כל המלאכות במקום הפסד. וכך כתב בשו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' כז אות יב).

איזה נזק נחשב להפסד כדי להתיר עשיית מלאכות

החזו"א (סי' כא ס"ק יז) כתב וז"ל "ולכן במקום הפסד שימות כל עץ … יש לסמוך להקל בכל אלו", וכן כתב שם בס"ק יח. ומשמע שרק באופן זה של מיתת העצים ולא בנזק חלקי לעצים. ונראה שלמד זאת מלשון הרמב"ם פ"א ה"י שכתב וז"ל "ומפני מה התירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה". אך ראה בהמשך.

הפסד הפירות

חזו"א (סי' טז ס"ק ד וסי' כא ס"ק יד), הוכיח שהותרו מלאכות אפילו בשביל להציל מהפסד הפירות ולא רק להציל מהפסד העצים, ואף על פי שהם הפקר, מכל מקום הרי נהנים מהם עד שעת הביעור, ולכן לא אומרים שלא הותר להשתדל בשמיטה בגידול פירות, אלא התירו לעשות מלאכות דרבנן בכדי שלא יופסדו הפירות. וכן כתב בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סי' ה ס"ק רנט), שאף על פי שהפירות הפקר מכל מקום הרי הם עומדים לכלל ישראל, וכן כתב בספר השמיטה (פ"ד הערה 5) .

ונראה שהותר לעשות את המלאכות לא רק כדי למנוע נזק מפירות קיימים, אלא גם כדי שהאילנות יעשו פירות. שהרי החזו"א (שם) כתב בטעם ההיתר של הפסד פירות, משום שעץ בלי פירות נחשב כעץ מת לשנה זו, וא"כ מותר לעשות מלאכות כדי להצילו ממיתה זו.

אמנם בירושלמי (פ"ד ה"ד) הקשו מהא דאסור לתלות בשמיטה שטר לסגולה על גבי עץ כדי שיעשה פירות, על הא דאיתא שמותר לעשות עבודות כדי למנוע נשירת פירות, ותירצו שמותר להציל מהפסד פירות קיימים, אך אסור לעשות מלאכות כדי שיוציא פירות. אך כבר כתב החזו"א (סי' יט ס"ק כ) על הלכה זו, שאין לדמות דברי חכמים ושם היה נראה להם לאסור.

ועוד יש לומר ששם מדובר בעץ שטבעו שאינו נותן פירות והוא רוצה לשנות טבע זה, לכן זה נחשב הרווחה מה שעושה שיתן פירות, ואסור, אך עץ שנותן כל שנה פירות, אם מטפלים בו כרגיל, נחשב לנזק מה שבשנה אחת לא יתן פירות בגלל שלא יעשו את המלאכות כרגיל, ומותר.

איזה נזק לפירות מתיר לעשות מלאכות

החזו"א (סי' כא ס"ק יז, יח) כתב שמותר לעשות מלאכות דרבנן בכדי שלא יפסדו כל הפירות, אך בסדר השביעית שהו"ל הרה"ח ר' זליג שפירא במחיצתו של החזו"א כתוב שהותרו המלאכות כדי להציל שלא יפסדו "רוב הפירות", משמע שלאו דוקא הפסד מוחלט של כל הפירות אלא אף של רוב הפירות. הפסד רוב הפירות יכול להימדד במספר הפירות ויכול להימדד בגודל הפירות, שאם משקל היבול יהיה פחות מ-50% מהרגיל מותר לעשות מלאכה דרבנן כדי למנוע זאת.

אמנם יש לדון מה נחשב יבול רגיל כדי להתיר לעשות מלאכות כדי להתיר למנוע הפסד של יותר מ-50% ממנו. האם היבול שיכול להיות מטיפול מינימלי בעץ, או מטיפול כפי שנהוג היום שמשקים, מדשנים ועושים עוד פעולות כדי להגיע למקסימום יבול.

הוראת רבותינו מרנן זצ"ל (הגרשז"א, הגריש"א, הגרנ"ק) כפי שנמסרה לנו היא: שמודדים את היבול כפי שיוצא ממה שרגילים לעשות כיום בדרך כלל, אך לא מודדים לפי פעולות חריגות שאינן מקובלות.   

גם פגיעה משמעותית באיכות הפירות (בכשירותם לאכילה) נחשבת להפסד הפירות אפילו כשאין הפסד בכמות הפירות ובגודלם. אך יש לשקול כל דבר לגופו שיחשב כהפסד רוב הפירות (עיין חוט שני פ"א ס"ק לא), הוראת מרנן הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגר"נ קרליץ זצ"ל, שלכתחילה חישוב הפירות כמופסדים באיכותם הוא באם הציבור לא מעונין בהם אפילו בחינם.

בספר שנת השבע פ"ח סעי' ג כתוב, שהותרה השקיה כדי להציל "מהיזק ניכר בכמות ובאיכות" (ויש לדון לדבריו מה נחשב היזק ניכר, האם דין זה כדין הפסד מרובה המבואר בפתחי תשובה יור"ד סי' לא ס"ק ב, שהביא מחלוקת אחרונים בזה. דעת שו"ת נחלת שבעה שהשיעור הוא שישית מהקרן, ובשו"ת הר כרמל כתב שהדבר לא קבוע, אלא הכל לפי ראות עיני החכם. או שאין להקיש משם לכאן, וצ"ע בזה).

גם מדברי החזו"א עצמו שכתב בסי' טז ס"ק יד, שהחידוש שמותר למרס באורז הוא משום שגם אם לא ימרס לא יהיה היזק מוחלט אלא היזק חלקי בלבד, מוכח שגם בהיזק חלקי הותרו מלאכות (אמנם לא ברור שם אם ההיזק בכמות או באיכות ובכמה ההיזק).

החזו"א (שם ס"ק יז) במחלוקת ר"ש ורבנן אם מותר ליטול את העלה מהאשכול, כתב שרבנן אוסרים משום שלדעתם אין שיעור הנזק מספיק כדי להתיר ליטול את העלה, והלכה כחכמים. אך יש לומר שגם לדעת חכמים הותרו מלאכות לא רק בחשש להפסד של כל הפרי, אלא גם בחשש לנזק, אלא ששיעור הנזק שונה לדעתם משיעורו של רבי שמעון, ולא נמסרו לנו הכללים מה הותר ומה אסור.

הקדמת היבול

פירות הקדושים בקדושת שביעית הרי הם הפקר ואסור למוכרם, ולא הותרו מלאכות למניעת נזק בפירות אלו, אלא לתועלת הציבור כדי שיהיו פירות לאכילה בשמיטה כדלעיל, אך לא לתועלת הבעלים, שהרי אין להם שום זכויות בפירות אלו.

ואפילו אם טובת הציבור היא שיבשילו הפירות מוקדם, מכל מקום אסור לעשות מלאכות בשביל כך, משום שאין איחור הבשלת הפירות נחשב להפסד שהתירו מחמתו מלאכות, כמבואר במו"ק ב, א ברש"י ד"ה הרווחה לא, שאסרו להשקות בבית הבעל בחול המועד אף על פי שההשקיה גורמת להבשלה מוקדמת. וכן שם (ו,ב) שלהקדים ההבשלה נחשב הרווחה.

ואפילו בפירות המשווקים דרך אוצר בית דין, ובלי הקדמת ההבשלה לא ימצא ציבור המעונין בפירות אלו, ועל ידי כך לא יקבל בעל השדה שכר עבור טירחתו, שהרי לא יהיה לב"ד מהיכן לגבות עבור זה, אין זה הפסד שהתירו מחמתו מלאכות בשמיטה. (אמנם יש לדון אם יש צורך לציבור שיהיו לו פירות בזמן המוקדם, שאין לצבור פירות אחרים באותו זמן, האם זו סיבה להתיר, ומרן הגריש"א זצ"ל נטה להקל בזה).

ונראה שגם בפירות שאינם קדושים בקדושת שביעית, שמותר למוכרם בשמיטה, אסור לעשות בהם מלאכה כדי למנוע הפסד כספי מהבעלים, כל זמן שאין קלקול בפירות עצמם. משום שלא מצינו שהתירו מלאכות בשביעית משום הפסד פרנסת הבעלים, אלא משום הפסד העצים או הפסד הפירות עצמם. וכן מבואר בבית הלוי ח"ג סי' א ח-א ובשו"ת משיב דבר, וכן הורו הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ זצ"ל.

לכן למשל אסור לעשות עבודות בשמיטה כדי להקדים את יבול הפרחים שנשתלו לפני שמיטה, אע"פ שאפשר למוכרם במחיר סביר רק אם יקטפו בתאריך מוקדם, שזה לא בכלל ההיתר של הפסד בשמיטה. וכך הדין בפירות שחנטו בשנה שישית.

שיעור הנזק בעצים בקרקע ובפירות השנים הבאות

החזו"א (סי' כא ס"ק יד) מבאר שמה שכתב הרמב"ם (פ"א ה"י): "ומפני מה התירו כל אלו, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה", אין כוונתו שהעצים ימותו אלא שלא יתנו פירות באותה שנה, עי"ש ראיותיו. ושם (ס"ק יז) כתב ולענין גיזום, ניכוש, זיבול, עידור, בתפו"ז שהעץ מפונק מאד והוא לפעמים נפסד ויבש במניעתן … ולכן במקום הפסד שימות כל עץ [או יפסדו כל הפירות], יש לסמוך להקל בכל אלו, אך צריך לשקול כל עבודה ועבודה אם יש בזה חשש שימות העץ וכל שאינו אלא להרוחה אסור". החזו"א כתב כאן להיתר אם יש חשש שהעץ ימות, אך לאיסור כתב להרוחה. ומה הדין כאשר יהיה נזק לעץ אך הוא לא ימות, לא כתב.

כבר כתבנו לעיל לגבי הפסד הפירות שהחזו"א בספר כתב שמותר לעשות מלאכות כדי שלא יפסדו כל הפירות, ולמעשה התיר אפילו בהפסד רוב הפירות, וודאי שנזק בעץ שיפגע ביבול של שנים הבאות אינו חמור יותר.

כמו שמותר לעשות מלאכות כדי למנוע נזקים לעצים כך מותר לעשותם כדי למנוע נזקים לקרקע. זה מצוי בקרקע שעומדת לגידולים חד שנתיים (גד"ש), שאם לא מגדלים בה בשמיטה וצומחים בה בשמיטה הרבה עשבי בר יש מצבים שיהיה נזק ביבול של השנים הבאות.

וכתוב במחברתו של הרב פלס הרב של נתיבה שהחזו"א התיר להשמיד את העשבים אם יהיה הפסד ביבול בשנה שמינית של לפחות שישית מהרגיל (ראה מה שהבאתי לעיל מהפתחי תשובה). א"כ מסתבר שה"ה כדי למנוע נזק בעצים שישפיע על השנה השמינית, זה שיעור הנזק כדי להתיר לעשות מלאכות דרבנן. וכך הורה מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל שכדי למנוע נזק לשנה של אחרי שמיטה לא צריך שיהיה הפסד של רוב הפירות אלא הפסד ניכר.

אמנם נזק שניתן לתיקון אחרי שמיטה ודאי אינו נחשב נזק, אך אם התיקון מצריך הוצאה גדולה הרי זה נזק, וכן הורו הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ זצ"ל.

בשאלה זו האם הותרו מלאכות רק כדי להציל ממיתת צמחים או גם להציל מקלקולם, דן בשו"ת מהרי"ל דיסקין סי' כז ס"ק ד ומביא סתירה בדברי רש"י בזה. וכן דן בזה בתורת הארץ חלק שני פ"ב ס"ק יט ומביא את דברי מהרי"ל דיסקין הנ"ל, ואת דברי המבי"ט ח"ב סי' סד שכתב שמותר להשקות עשבי בושם משום הפסד אף על פי שערכם מועט, משום דמה לי הפסד גדול או הפסד קטן. ולמד מדבריו שכמו שמותר להציל ממיתה צמחים ששווים מעט, הוא הדין מותר להציל מקלקול מעט בכל הצמחים. ומביא משו"ת שער שמים יור"ד סי' ה, ו, שתמה על המבי"ט, אך למעשה כתב להתיר משום ששביעית בזמן הזה דרבנן.

השארת צמחים לגידול נוסף בשמיטה

התעוררה שאלה האם גידולים שלא רגילים להשאירם בדרך כלל להמשך הגידול אחרי שנתנו את יבולם, אבל לקראת שמיטה רוצים להשאירם לגידול נוסף, האם יהיה מותר לעשות בשמיטה מלאכות דרבנן כדי שהצמחים לא ימותו ויתנו יבול, כיון שהצמחים קיימים. או כיון שזה גידול שלא רגילים בו בשאר שנים אי אפשר לומר שנחשב להפסד אם הצמחים ימותו. שאלה זו התעוררה לגבי כותנה שהשאירו לגידול דו שנתי למרות שתמיד מגדלים אותה רק גידול אחד. ויש גם מיני ירקות שאפשר להאריך את גידולם ליבולים נוספים. בזמנו נישאל על כך מרן הסטייפלר זצ"ל ולא הכריע בזה (ראה מכתבו).

הצלה מנזקים בצמחי נוי

המבי"ט ח"ב סי' סד כתב שמותר להשקות עשבי בושם אף על פי שערכם מועט, שמה לי הפסד מרובה ומה לי הפסד מועט. וכן  בסדר השביעית שהוציא הרה"ח ר' זליג שפירא במחיצתו של החזו"א כתןב: "גם גינות נוי ופרחים המתקיימים משנה לשנה, מותר להשקותם ולעבדם כדי קיומם כמו שנתבאר כלל יג" (שם התבאר שהותרו מלאכות דרבנן כדי למנוע מיתת הצמחים או הפסד כל הפירות).

ונראה שאפילו אם הצמחים לא ימותו לגמרי, אלא יתקלקלו מצורתם באופן שלא יוכלו למלא את יעודם, וקלקול זה לא ניתן לתיקון, הרי זה כצמח שלא יתן פירות לעולם וכמיתת הצמח, כך הורה הגר"נ קרליץ זצ"ל. הדבר מצוי למשל בשיחים מעוצבים לצורות שונות או בגדרות חיות, שיש סוגי צמחים שאם מזניחים אותם במשך שנה ולא גוזמים אותם, לא יוכלו אחרי שמיטה להחזירם לצורתם, במקרה זה יהיה מותר לגוזמם בשמיטה, לדעת החזו"א שגיזום עצים מלבד גפן אסור רק מדרבנן.

כמו שהותר לעשות מלאכות כדי שיהיו על העצים פירות, ה"ה מותר לעשות מלאכות כדי שיהיו פרחים בצמחי נוי כיון שהם הפירות של צמחים אלה, כך הורה הגרנ"ק זצ"ל.

אך בצמחים רב שנתיים כוורדים מותר רק לגל הראשון של הפרחים ולא לגלים נוספים שאינם נוצרים בגידול טבעי אלא ע"י פעולת האדם. לכן למשל אסור, אסור להוריד פרחי וורדים שיבשו כיון שזה מעורר גל חדש של פריחה. כך הורה מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל, וגם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה כך בגינות נוי פרטיות.

ספק נזק

חזו"א סי' טז ס"ק יד, וז"ל "וספק שיאבד הוי כדבר האבוד ודאי, כיון דשקדו לחוס על ממונן של ישראל, והרי מצוות השבת אבדה על זה שעומד במקום התורף ואין קיומו מובטח".

אמנם צריך שאכן יהיה ספק ולא תמיד קל לברר מה יקרה אם המלאכה לא תיעשה.

המשנה ברורה סי' שכח ס"ק ה כתב, שאפילו רופא נכרי נאמן לומר על חולה שהוא מסוכן כדי לחלל עליו את השבת, וכן כתב בשו"ע סי' תריח סעי' א שמאכילים חולה ביום כיפור על פי רופא נכרי. אך בביאור הלכה שם כתב בשם התפארת ישראל לענין נאמנות של רופא נכרי וז"ל: "דהאידנא יש להתישב בדבר, דבעיני ראיתי דשבקי להמנותייהו, דלכל חולי קל אומרים תמיד שכשיתענה יסתכן, וכיוצא בדבריו כתב בשו"ת רמ"ץ חלק או"ח סי' טל אות י, וכן בשו"ת רוח חיים סי' תקנא אות ד גם לענין רופאי ישראל שהרבה מהם חשודים לעבור על דברי תורה ולחלל שבת וגם הם אינם מתענים מצד אפקירותא, וצריך עיון רב אם יש לסמוך עליהם". ומסיק שם: "שהדבר תלוי לפי ראות עיני המורה את הענין אם אפשר לסמוך עליהם או לא".

והוא הדין לענין להתיר מלאכות בשמיטה, אין לסמוך על מי שאינו ירא שמים, ובפרט שמומחי החקלאות רגילים כיום לחקלאות מושלמת, ואין להם נסיונות ברורים עד כמה יהיה נזק ללא עשיית המלאכות הרגילות. לכן צריך לתחקר היטב את המומחים ולהחליט לפי ההגיון הבריא ולפי הענין.

אולי יעניין אותך גם...