בהמשך למאמרים הקודמים אודות ערלה וקביעת אילן וירק, נדון במאמר זה בקביעת פרי הפטל כעץ או ירק.
מאמר זה יעסוק בפטל האדום, אשר מצויים בו שני זנים: 1. הזן הוותיק הנקרא 'פלוריקיין'. 2. הזן החדש הנקרא 'פריימוקיין'. ההבדלים ביניהם משליכים גם על דיני הערלה כמו שיבואר.
צמח הפטל זן פלוריקיין
לצמח הפטל בזן זה אין גזע מרכזי המתקיים משנה לשנה, אלא מן השרשים יוצאים ענפים מרכזיים ומכיון שהם דקים וגמישים מדלים אותם על חבלים וכדו' כדי שלא ישתרעו על הארץ.
כל ענף מתקיים במשך שנתיים, בשנה הראשונה הענף גדל ומתפתח ועדיין לא נוצרים עליו פירות, בשנה השנייה לאחר החורף גדלים פירות על הענפים מהשנה הקודמת ולאחר מכן כל הענף מתייבש ומת. מידי שנה בשנה יוצאים ענפים חדשים משרשי הפטל. כך שבשיח הפטל קיימים זה לצד זה ענפים בגילאים שונים הענפים בשנתם הראשונה שלא נותנים פרי, הענפים שהם בשנה שניה שנותנים פרי, וענפים ישנים יבשים. את הענפים היבשים גוזמים וניתן לראות את שרידיהם הקצוצים סמוך לקרקע. [נציין כי זן זה של צמח הפטל הוא כנראה הפטל שעליו דנו האחרונים בספריהם].
ומכאן נבוא לדון האם להחשיב את צמח הפטל כאילן או כירק.
כבר הבאנו בעבר את הגמ' בברכות (מ, א) שהיא אב לכל הנדון מהו הסימן לדעת האם הצמח הוא אילן או ירק, וכך הם דברי הגמ' "היכא מברכינן בורא פרי העץ היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק, אבל היכא דכי שקלת ליה לפרי ליתא לגווזא דהדר מפיק לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה".
ביאור דברי הגמרא הם שאם לאחר שנוטלים פירותיו, העץ חוזר ונותן פרי, ברכתו בורא פרי העץ. אבל אם לאחר שנוטלים את הפירות אין העץ חוזר ונותן פירות מברכים בורא פרי האדמה.
אך הגמ' לא הזכירה שהעץ חוזר ונותן פירות אלא שה"גווזא" חוזר ונותן פירות, ונחלקו הראשונים מהו ה"גווזא":
- הרא"ש מפרש ש"גווזא" הוא השורש, וכוונת הגמרא לומר שצמח שכלה לאחר שנתן את פירותיו, וצריך לחזור ולזורעו מחדש בשנה הבאה, נקרא פרי האדמה אבל אם השורש נשאר ומוציא ענפים ופירות מחדש מהשורש נקרא פרי העץ. וכן דעת הטור.
- הגאונים מפרשים ש"גווזא" הוא הגזע, ולדבריהם אף אם השורש נשאר באדמה, אך הגזע כלה לאחר הקטיף ובשנה הבאה הוא מוציא גזע חדש מהשורש, גם נחשב לפרי האדמה.
- רש"י מפרש ש"גווזא" הוא הענף, ולדבריו כוונת הגמרא כך: אם לאחר לקיטת הפרי חוזר הענף ומוציא פירות אחרים, הרי הוא אילן, אבל אם אותו הענף אינו חוזר ומוציא פירות חדשים, נחשב כפרי האדמה, ואף אם הגזע מצמיח ענפים חדשים הנותנים פירות אחרים. [כך משמע מפשטות לשון רש"י, וכן שיטת בעל האגודה, המובאת במגן אברהם (סימן רג ס"ק א). אמנם הב"ח מפרש כוונת רש"י כשיטת הגאונים].
הטור (או"ח סימן רג) הביא את מחלוקת הראשונים הנ"ל לגבי הברכה על תותים וכתב וז"ל "וסימן לידע איזהו פרי עץ או פרי האדמה, כל אילן שעושה פירות משנה לשנה נקרא פרי העץ אבל כל דבר שאין שורשיו נשארין בארץ וצריכים לזורעו בכל שנה נקרא פרי האדמה. הלכך היה אומר הר"ר יצחק תותין הגדלין בסנה וכיוצא בהם מברכין עליהם בורא פרי העץ שמין אילן הם. והר"ר יוסף כתב שיש לברך עליהם בורא פרי האדמה לפי שמצא בתשובת הגאונים כל אילן שיבש בסיתוא וכלו גוזיה וטרפיה לגמרי והדר פארי משרשיו [פירוש כל אילן שיבש בחורף וכלים ענפיו ועליו לגמרי וחוזר וצומח משורשיו] מברכין עליו בורא פרי האדמה ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה נוהג כדברי רבינו יצחק".
דהיינו שהטור הבין שהמחלוקת בין הרא"ש לגאונים בהגדרת ה"גווזא" משליכה על דין התותים הגדלים בסנה.
ובשו"ע סי' רג סעי' ב' פסק שמברכים על התותים הגדלים בסנה בורא פרי האדמה. וכתב הרמ"א שם בהג"ה "דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו אבל מה שמוציא משורשיו לא מקרי עץ. והני כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משורשיו מברכים עליו בורא פרי האדמה".
להלכה בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ה סימן קמג) כתב שהתותים הגדלים בסנה הוא הפטל שבלע"ז נקרא 'מאלינעס', ולפי האמור כיון שהוא צמח שענפיו מתייבשים וכלים אחרי שנותנים פירות, והענפים החדשים מתחדשים מן השורשים, לכן הוא תלוי במחלוקת הגאונים והר"ר יצחק והרא"ש. וכיון שנקטינן כהגאונים דינו כירק ואין בו ערלה וברכתו אדמה.
אמנם החיי אדם בנשמת אדם ברכות כלל נא ס"ק ז וכן המהרש"ם פסקו שהוא עץ וחייב בערלה. ושיטה אחרת מצינו והוא מה שכתב הכוכב מיעקב (סי' טז – יז) שכיון שיש עליו מחלוקת, לכן בחו"ל שספק ערלה מותר, יש להתיר, ואילו בארץ ישראל יש להחמיר ואין לאוכלו עד שיעברו ג' שנות ערלה [בזן זה העץ יכול להתקיים כ15 שנה].
זן פריימוקיין
זן זה נותן פירות ב' שנים על אותו ענף, וא"כ בזה אין לנו את ההיתר של הגאונים כמו בזן הפטל הפלוריקיין, כיון שמאותו ענף יוצא פרי גם בשנה הראשונה וגם בשנה השניה.
אמנם יש לדון שדינו הוא כירק מחמת ב' טעמים אחרים שקיימים בזן זה:
א. שנותן פרי כבר בשנתו הראשונה לנטיעתו, וכבר הבאנו לעיל במאמר על חצילים שלדעת הרדב"ז ועוד אחרונים, זה סימן שהוא ירק ולא אילן.
ב. שכל ענף אינו מתקיים יותר מב' שנים ובמאמר הנ"ל הובאו דברי החזו"א (ערלה סי' יב ס"ק ג ד"ה ונראה דגזע, וד"ה ונראה לדינא, ובדיני ערלה אות לח): "אילנות הרכות, שאינן מתקיימין יותר מג' שנה, בין שהשרש קיים וחוזרין ומצמיחין משרשן, ובין כשהשרש ג"כ כלה וחוזרין וזורעין אותן, וכשזורעין גרעיניהן עושין פירותיהן בשנה ראשונה, אינן בכלל אילנות אלא בכלל הירקות ואינן חייבין בערלה". וביאור דבריו שהכריע כשיטת הגאונים שמה שלא נשאר גזע ומתחדש מהשורש נחשב ירק, והוסיף על זה שעצם זה שהגזע לא נשאר ג' שנים אלא כלה לפני כן, הוא בעצמו סימן להיות הצמח ירק ולא עץ.
ועי' במאמר הנ"ל שהבאנו שאף שהחזון איש לא סמך על הסימן שאם הצמח נותן פרי בתוך שנתו הראשונה נחשב לירק, מכל מקום בצירוף הסימן שאם אינו מתקיים יותר מג' שנים סימן שהוא ירק, סמך להתיר את החצילים, ולכאורה ה"ה בפטל בזן 'פריימוקיין' שקיימים ב' הצירופים הנ"ל יסבור החזון איש שדינו כירק.
העולה לדינא:
בצמח הפטל זן פריימוקיין יש להחשיבו כירק שאין בו חשש ערלה.
בצמח הפטל בזן פלוריקיין יש מחלוקת האם דינו כירק או כאילן, ולמעשה בארץ ישראל יש לחוש ולא לאכול אלא א"כ עברו ג' שנות ערלה.
נדגיש כי המאמר עסק בסוג פטל האדום, אך יש סוג אחר שהוא הפטל השחור [הנקרא אסנה] שישנם בו נתונים אחרים שיש יותר להסתפק בהם שמא הוא עץ, והדבר צריך עדיין בירורים, ויש לחוש בו לערלה ובפרט בארץ ישראל.
המאמר מתוך דיוור במייל שנשלח בחודש ניסן תשפ"ד
