ערלה בזני הפטל השונים

שאלת הערלה בפטל נידונה כפי הנראה כבר בדברי הראשונים, בירור שיטות הראשונים ומחלוקתם בזה בהתייחס לזני הפטל המצויים כיום ולצורת גידולם, והעולה להלכה ולמעשה מובא במאמר זה, שהוקדם לו מאמר המסכם את הסיור שנעשה במטעי הפטל והאוסנה, אופני הגידול ושינויי הזנים המצויים כיום.

לחץ כאן למאמר סיכום סיור ובדיקה במטעי פטל אוסנה ואוכמניות >>

רבי שאול רייכנברג שליט"א

מרבני בית המדרש ומחבר ספר משפטי ארץ

בפטל הגדל כיום בגידול מסחרי גם בארץ ישנם שתי קבוצות של פטל השונים בצורת גידולם:

‘פלוריקן' ו'פריימוקיין', ההבדלים בין צורת גידולם עשויים להשפיע על הגדרתם כירק או כאילן לענין ערלה.

בשו"ת מהרש"ם (סי' קצו) מתאר את צורת גידולו של הפטל (מלינאס): “בשנה הראשונה יוצא ענף ועדיין אין גדלים עליו פירות, בשנה השנייה גדלים פירות על הענף שיצא בשנה הראשונה, ומהשורש יוצא ענף חדש ואין גדל בו כלום, בשנה השלישית מתייבש הענף הראשון שגדלו עליו פירות בשנה השנייה, וגדלים פירות על הענף שיצא בשנה השנית, ויוצא ענף חדש, וכן בכל שנה ושנה". צורת גידול זו מתאימה לזני פטל הנקראים ‘פלוריקן'.

כאמור הזן השני המצוי כיום נקרא 'פריימוקיין'. זן זה נותן פרי כבר כמה חודשים אחרי זריעת הגרעין. אותו ענף שנתן פרי בשנה הראשונה מחלקו העליון, יתן פרי בשנה השניה מחלקו התחתון. בשנה זו יצאו מהשורש ענפים חדשים שיתנו גם הם פרי מחלקם העליון. לאחר השנה השניה הענף הראשון מת לגמרי ואילו הענף השני יתן פרי מחלקו התחתון. וכך לעולם הענפים החדשים שיצאו מן השורש, נותנים תחילה פירות מחלקו העליון של הענף ואח"כ העליון מתיבש וגדלים פירות בחלקו התחתון. 

הענפים מתחדשים בחלקם מהשורש ממש, אך יש שגדלים מצוואר השורש צמוד ממש לנקודת היציאה של הענף הישן, על פי רוב מהחלק שלו המכוסה באדמה. 

ויש לדון האם ברכתם בורא פרי העץ והאם הם אילן שיש בהם ערלה.

מה נחשב אילן לעניין ברכה וערלה

שיטות הראשונים

איתא בגמרא (ברכות מ,א) “היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק, אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק – לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה".

רש"י (שם) פירש: "גווזא – הענף של עץ. מפיק – פירי אחריני". דהיינו שאם קטפו את הפירות מהענף ואותו ענף מוציא פירות פעם נוספת, הוא נחשב אילן שברכתו בורא פרי העץ.

הרא"ש (שם פרק ו סימן כג) כתב: "ובגמרא קאמר כל דבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ אבל כל דבר שצריך לזורעו בכל שנה נקרא פרי הארץ".

הריטב"א (סוכה לה,א) כתב: “…ואינו, דאיסור ערלה לא תלי בגודל אילן וקוטנו שהרבה אילנות קטנים יש שנוהגות בהם ערלה, ועצי הורדים הם קטנים ואין ספק שנוהגות בהם ערלה… וכן יש אילנות קטנים אחרים שערלה נוהגת בהם, וכללו של דבר כל שיש לו עץ קיים שנותן פרי וחוזר ונותן פרי אחר הוא עצמו זהו אילן לעניין ערלה ולעניין ברכת בורא פרי העץ דבהא כי הדדי נינהו כדמוכח התם".

בחידושי הרא"ה (שם מ,א) כתוב: "ולעניין פרי העץ פרישנא בגמ' דכל היכא דאי שקלת ליה לפירא משתייר אילנא ולאפוקי פירא לשתא אחריתי חשיב אילן, ואי לא לא חשיב אילן, ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ, ואין למדין דין אלא מכלל זה".

המרדכי (ברכות פרק כיצד מברכין רמז קלא) כתב: "כתב בתשובות הגאונים כל אילן דיבש בסיתוא וכלו גווזי וטרפי לגמרי בחורף והדר פארי משרשיו מברכין על פירותיו בפה"א וכל היכא דאי שקלי לפירא איתא לגווזא והדר מפיק פירא זהו פרי העץ". היינו שצמח שנותן פירות על הענפים פעם אחת ואח"כ מתיבשים הענפים, ובשנה הבאה יוצאים ענפים חדשים מהשורש וגדלים עליהם פירות, וכך כל שנה, אינו נקרא אילן, כיון שהענפים שמעל פני האדמה אינם נותנים פירות שנתיים.

כתוב באור זרוע (חלק א – הלכות סעודה סימן קעב) "תניא בתוספתא כל שמוציא עליו מעיקרו. פי' מן השורש. עשב הוא ומברכין עליו בפה"א וכל שמוציא עליו מעצו פי' מענפיו אילן הוא ומברכין עליו בפה"ע, וכן כתב באלפס וכן כתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק. ואני חפשתי בשתי תוספתות של ברכות ולא מצאתי, אך בתוספתא דכלאים ס"פ איזהו קרחת הכרם, תניא זה הכלל כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק וכל שאינו מוציא עליו מעיקרו ה"ז אילן. ובירושלמי דכלאים ס"פ כרם שחרב, תני ר' חנינא בר פפא העולה מן גזעו מין אילן הוא משרשיו מין ירק הוא התיבון… כתב רבינו יצחק אלפס ראיה לרבותינו הגאוני' שאמרו משם רבותיהם כל אילן דבסיתוא נתרי טרפי ופיישי גווזי' ועיילא מוחא בגווזי' ומפיק טרפי מגווזיה אילן הוא ומברכין עליו בפה"ע אבל מאן דיביש בסיתוא וכלו גווזי וטרפי לגמרי והדר פיר' משרשיו מברכין עליו בפה"א". כלומר, שמהירושלמי יש ראיה לגאונים, שכתוב בירושלמי שהעולה משורשיו מברך בורא פרי האדמה, משמע ששורשיו נשארים ומתחדש בשנה הבאה מהם ומ"מ מברך פרי האדמה ,ודלא כהרא"ש. (הרא"ש פירש את הירושלמי אחרת עי"ש). מבואר אם כן שישנם שתי שיטות בראשונים:

שיטת הרא"ש שכל צמח שצריך לזרעו כל שנה מחדש נחשב ירק וכל צמח שאין צריך לזרעו מחדש נחשב אילן. משמע אפילו אם הענפים והגזע כלים בחורף ונשארים רק השורשים, ומהם הצמח מתחדש בשנה הבאה, גם נחשב אילן. ונראה שלדעתו איתא לגווזא והדר מפיק, גם שורש הוא בכלל גווזא.

שיטת הגאונים שנחשב אילן רק אם נשאר גם מהאילן ולא רק השורשים. ורש"י כתב שנשאר ענף, הריטב"א והרא"ה כתבו שאיתא לגווזא הכוונה האילן, עץ קיים, ואפשר שכוונתם שנשארים ענפים ואפשר שכוונתם שנשאר הגזע.

שתי השיטות הובאו בטור (או"ח סי' רג) וז"ל: "על פירות הארץ בפה"א וסימן לידע איזהו פרי עץ או פרי האדמה כל אילן שעושה פירות משנה לשנה נקרא פרי העץ אבל כל דבר שאין שרשיו נשארין בארץ וצריכין לזורעו בכל שנה נקרא פה"א. הילכך היה אומר ה"ר יצחק תותין הגדלין בסנה וכיוצא בהן מברכין עליהן בפה"ע שמין אילן הם. וה"ר יוסף כתב שיש לברך עליהן בפה"א לפי שמצא בתשובת הגאונים כל אילן שיבש בסיתוא וכלו גוזיה וטרפיה לגמרי והדר פארי משרשיו מברכין עליו בפה"א, וא"א הרא"ש ז"ל היה נוהג כדברי ר"י (ה"ר יצחק)".

גם בתוס' (ברכות מ,א ד"ה איתיה) כתבו וז"ל: "מהכא נראה דתותים, ופריזיי"ש, ובונטונ"ש ,וכיוצא בהן צריכין לברך עליהם בורא פרי העץ, שהרי דרך העץ להתקיים ימים רבים וכי שקיל הפרי בשנה זו הדר אתי פרי באותו העץ עצמו". נראה לכאורה שזו שיטת ה"ר יצחק המובאת בטור.

הרי שנחלקו למעשה בתותים הגדלים בסנה – שלכאורה הם ממיני הפטל, האם לברך בורא פרי העץ כרא"ש, או בורא פרי האדמה כגאונים וכשאר הראשונים.

שיטת השו"ע

בשו"ע או"ח סי' רג סעיף ב כתוב: "על התותים הגדלים בסנה, בפה"א. הגה: דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו, אבל מה שמוציא עליו משרשיו לא מקרי עץ, והני כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משרשיו, מברכין עליו בפה"א (טור ומרדכי בשם תשובת הגאונים)". ויש לדון האם מה שכתב בשו"ע לברך בורא פרי האדמה הוא מספק כיון שבבורא פרי האדמה יצא אפילו על פירות האילן, (כך נראה בחיי אדם כלל נא ה"ט ובנשמת אדם, וכך כתב שו"ע הרב סדר ברכת הנהנין פ"ו ה"ו, והכף החיים שם ס"ק  ד,ז, ובמאמר מרדכי), או שהכריע להלכה כגאונים (כך נראה במשנה ברורה סי' רו ס"ק ו וכן בחזו"א ראה בהמשך). ונ"מ לעניין ערלה בארץ ישראל, מכיוון שהכלל לגבי ערלה מה נחשב אילן וחייב בערלה ומה ירק, הוא כמו הכלל לגבי ברכה, כמובא לעיל מהריטב"א וכך נקטו הפוסקים. ואם המחלוקת לא הוכרעה הרי שבארץ ישראל צריך לחשוש לערלה גם בצמחים שהענפים והגזע כלים בחורף ומתחדשים מהשורשים.

הב"ח כתב: "אבל עכשיו נהגו על פי השלחן ערוך (ס"ב) לברך עליהם בורא פרי האדמה וכן נכון והגון לאפוקי נפשין מספק ברכה בפלוגתא דרבוותא, ותו דהבאתי ראיה מפרק אין מעמידין דלישנא דגווזא אין פירושו השורש אלא הענף בלא שורש הוא שנקרא גווזא וזהו כפירוש רש"י והר"ר יוסף ותשובות הגאונים". נראה שאינו מכריע לגמרי אך נוטה יותר כגאונים.

הסבר בשיטת הגאונים

נוסף לכך יש לדון במה שכתבו הגאונים שמה שכלה בחורף ומתחדש באביב מהשורשים נחשב ירק. משמע שכלה הכל ולא נשאר כלום מעל פני האדמה רק נשארים השורשים בתוך האדמה .לא הצלחתי לברר איזה צמח מוכר כיום שבחורף לא נשאר כלום מלבד השורשים ומתחדש בקיץ מהשורשים. הבית יוסף (או"ח רג) מביא המשך לתשובת הגאונים: "ומ"ש רבינו בשם תשובת הגאונים כל אילן שיבש בסיתוא וכו', מסיים בה בתשובת הגאונים בלשון הזה דהכי אמר גאון תני בתוספתא (שם) כל שמוציא עלין מעיקרו עשב הוא וכל שמוציא עלין מעצו עץ הוא והני מוז"י כיון דכלו עציו לגמרי והדר פארי משרשיו מברכין עליו בורא פרי האדמה, עד כאן לשונו (בשו"ע או"ח סי' רג סעי' ג קורא לצמח זה מאוזי"ש).

אומרים שמוז"י הוא בננה שכך נקראת בננה בערבית ועוד. וכפי שאנחנו מכירים את צורת הגידול של בננה, היא מגדלת צמח אחד שנותן פרי פעם אחת (מיציאת הצמח עד שנותן פרי לוקח בין עשרה חודשים לשנה ורבע, תלוי בזן, באקלים ועוד), ואח"כ אותו הצמח מתייבש, אבל בינתיים במשך גידולו של הצמח הראשון יוצאים עוד כמה צמחים מהשורש וגם הם יתנו פרי פעם אחת ואח"כ יתייבשו, וכך לעולם. א"כ אין זמן שהכל יבש ונשארים רק שורשים, אלא שתמיד יש צמחים, אלא שכל צמח אחרי שנתן פרי פעם אחת הוא מתייבש. א"כ אם זה נכון שמוז"י הוא בננה הרי שגם גידול בצורה כזו נקרא ירק לדעת הגאונים, כיון שכל צמח נותן פרי רק פעם אחת והצמח החדש יוצא מהשורשים, אע"פ שתמיד יש צמחים שגדלים.

(ואם זה לא בכלל הגאונים א"כ למה אנו לא נוהגים ערלה בבננות. י"ל כמו שכתב הכפתור ופרח משום שהגבעול שלו ירוק ורך. וכן שאין לו גזע, ומה שנראה כמו גזע זה עוקצי העלים, שהעלים גדלים מהשורש).

הבית יוסף מוסיף שם עוד: "וכתוב עוד שם דמהאי טעמא ברצנאן ושהדנג ושומשמי מברכין עלייהו בורא פרי האדמה, עד כאן לשונו". (לא ידוע לי אלו הם הצמחים שהזכיר, בשו"ת הרדב"ז כתב ברנגיאן במקום ברצנאן וסבר שזה חצילים, וסובר בדעת הגאונים שכל שכלים הענפים בחורף ומתחדש מהגזע ולא מהענפים נחשב ירק, ולאו דווקא כשמתחדש מהשורש, עי"ש).

כאמור, הראשונים כתבו שלפי הגאונים על תותים הגדלים בסנה מברכים בורא פרי האדמה. אם הראשונים דיברו על מיני פטל שאנו מכירים, הרי צורת גידולם, הוא שכל ענף הצומח מהשורש נותן פרי פעם אחת, אבל במשך הגידול של הענף הראשון צומחים כבר ענפים חדשים (כמו שהסברנו בפתיחה), כך שצורת גידולו כמו בננות ומ"מ הבינו הראשונים שלדעת הגאונים הוא נחשב לירק כיון שכל צמח שצומח נותן פרי רק פעם אחת.

והנה במרדכי (ברכות רמז קל – קלא) כתוב: "כתב בתשובות הגאונים כל אילן דיבש בסיתוא וכלו גווזי וטרפי לגמרי בחורף והדר פארי משרשיו מברכין על פירותיו בפה"א וכל היכא דאי שקלי לפירא איתא לגווזא והדר מפיק פירא זהו פרי העץ. מכאן פסק ה"ר יוסף וראב"י דאותן תותים ופריז"ש ובישונ"ש וכיוצא בהן שיש לברך בפה"א. והביא הר' מנוח אליהו ראיה מירושל' דמסכת כלאים דמברכין על כל מיני אטד בורא פרי האדמה דקאמר התם ההיגין והאטדין מין אילן הם ואינם כלאים בכרם ופריך והתניא אלו הן מיני דשאים הקונדס והאטדין ומשני תמן לברכה והכא לכלאים אלמא דלענין ברכה מיני דשאים הם. אבל הר"ם (ברכות מהר"ם סי' ד ראה תשב"ץ קטן סי' שכב) אומר שנהגו העם לברך עליהם בורא פרי העץ שהרי דרך הענף להתקיים ימים רבים בשנה זו והדר אתי פרי בשנה האחרת ועצו מתקיים משנה לשנה, וכן נהג ר"ת בשם אביו ,וכל פרי שספק לו אם פרי העץ אם פרי האדמה יברך בפה"א דתנן בירך על פירות האילן:"…

והחזו"א (ערלה סי' יב ס"ק ג) שואל על דברי המרדכי שלכאורה הראשונים שמביא נחלקו במציאות, שה"ר יוסף וראב"י כתבו שמברכים בורא מפרי האדמה כיון שכלה בחורף והדר פארי משורשיו. ואילו הר"מ אומר שדרך הענף להתקיים ימים רבים בשנה זו והדר אתי פרי בשנה אחרת ועצו מתקיים משנה לשנה.

ונראה לבאר שנחלקו הראשונים מה דינו של הפטל לשיטת הגאונים, ולא נחלקו במציאות אלא בדין. שה"ר יוסף וראב"י סברו שדינו כירק. והר"מ סבר שדינו כאילן לדעת הגאונים, שהגאונים אמרו שנחשב לירק מה שכלה לגמרי מעל פני האדמה ומתחדש מהשורש, אבל הפטל שדרך הענף להתקיים ימים רבים בשנה זו והדר אתי פרי בשנה אחרת, וכמו שכתבנו שנותן פרי רק בשנה השניה, אינו ירק. וס"ל שבזה אינו דומה למה שכתבו הגאונים שמברכים פרי האדמה כאשר הענף קיים רק שנה אחת. ומוסיף עוד שעצו מתקיים משנה לשנה, הוא לא כתב ששורשיו מתקיימים משנה לשנה, אלא עצו מתקיים וכוונתו שתמיד יש ענפים מעל פני האדמה, ולכן אינו דומה למה שכתבו הגאונים והוא נחשב לאילן.

אם נכון מה שכתבנו, הרי שלדעת הרא"ש הפטל חייב בערלה, ולדעת הגאונים נחלקו הראשונים שלדעת הר"מ הוא חייב בערלה, וכך סובר ר"ת בשם אביו (אך יתכן שהוא משום שסבר כרא"ש), וכן ה"ר יצחק המובא בטור סבר שחייב בערלה, וה"ר יוסף וראב"י סברו שלדעת הגאונים לא חייב בערלה.

בזה מוסבר גם מה שהבאנו לעיל מהמשנה ברורה (סי' רו ס"ק ו) שסובר שהשו"ע הכריע כגאונים ולא מחמת ספק, ומ"מ כתוב במשנה ברורה בסי' רג ס"ק א שעל מלינע"ס מברכים בורא פרי העץ. ולכאורה המלינע"ס הם כמו הפטל שלנו וכמו שכתב המהרש"ם. וצריך לומר שסובר שגם לגאונים על מלינע"ס מברכים בורא פרי העץ כיון שכל הזמן יש לו ענפים מעל פני הקרקע, ממילא חייב בערלה.

דברי הפוסקים על ערלה בפטל (מלינע"ס)

אכן בספרי הפוסקים נחלקו מה דינו של הפטל לעניין ערלה.

הדברי מלכיאל (ח"ה סי' קמג) כתב שהוכרע כגאונים לכן אין בהם ערלה, וכתב עוד סברא שכל מה שאמר הרא"ש הוא כאשר צומח מהשורש מאותו מקום שהיה הענף הקודם, אבל המאלינע"ס לא צומח בדיוק מאותו מקום לכן לא נחשב אילן. בערוך השלחן (יור"ד רצד סעי' יח) כתב שאע"פ שמברכים עליהם בורא פרי העץ לא נהגו בהם ערלה. וכתב שאולי משום שלערלה צריך שיהיה צורה של עץ, ואלו אין להם צורה של עץ.

הכוכב מיעקב (סי' טז, יז) כתב שתלוי במחלוקת הגאונים והרא"ש אם פטל חייב בערלה ולכן הוא ספק ערלה שמותר בחו"ל, ואסור בארץ ישראל. וכך כתב הצור יעקב (סי' קצב).

בשו"ע הרב כתוב שלא הוכרעה המחלוקת (בין הרא"ש לגאונים), אך על המלינע"ס מברכים פרי האדמה כיון שאין לו ענפים אלא העלים והפירות על הגזע, אע"פ שלכלאים נקרא אילן (אם לכלאים אזי לכאורה גם לערלה, אמנם ראה בזה משפטי ארץ ערלה פ"א הערה 4).

זן הפריימוקיין

אמנם הפוסקים שדבריהם הובאו לעיל דיברו על המלינע"ס שהם גדלים כזני הפלוריקן, שכל ענף לא נותן פרי יותר מפעם אחת, ולכן כתבו שלדעת הגאונים הם נחשבים ירק. אבל בזני הפריימוקיין שכל ענף נותן פירות שנתיים, יש לומר שגם לדעת הגאונים הם נקראים אילן כי הרי מאותו ענף יוצא פרי גם בשנה הראשונה וגם בשנייה. אך גם בהם יש לדון שייחשבו ירק מטעמים אחרים.

שיטת החזו"א

החזו"א (ערלה סי' יב ס"ק ג ד"ה ונראה דגזע, וד"ה ונראה לדינא, ובדיני ערלה אות לח) כתב:

"אילנות הרכות, שאינן מתקיימין יותר מג' שנה, בין שהשרש קיים וחוזרין ומצמיחין משרשן ,ובין כשהשרש ג"כ כלה וחוזרין וזורעין אותן, וכשזורעין גרעיניהן עושין פירותיהן בשנה ראשונה ,אינן בכלל אילנות אלא בכלל הירקות ואינן חייבין בערלה".

החזו"א צירף שתי סברות שאינם מתקיימים יותר מג' שנים או כלים ומתחדשים מהשורש תוך ג' שנים, ונותנים פרי בשנה הראשונה.

נסביר את דבריו:

הרדב"ז (ח"ג תשובה תתקסו) דן האם יש איסור ערלה בחצילים, משום שבאזורים חמים כמו במצרים ובערבה החצילים יכולים לחיות ג' שנים, א"כ הם בכלל איתא לגווזא והדר מפיק. ולבסוף הוא מסיק שנהגו בזה היתר וכתב שהטעם הוא משום שמה שנותן פרי בשנה הראשונה מזריעת הגרעין אינו אילן אלא ירק והחצילים נותנים פירות כארבעה חודשים אחרי הזריעה (אע"פ שטעם זה לא הוזכר בגמרא אולי סבר שהוא בכלל מה שכתב הירושלמי כלאים סוף פ"ה שמה שוודאי ירק, לא נאמרו בו סימנים).

על סמך שיטה זו התיר בשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' ל) את הפפאיה כפי שאמרו לו שהוא נותן פירות כחצי שנה אחרי הזריעה (השאלה הגיעה אליו מהודו, בבירור שעשינו אצל חוקר מהודו ,הוא אמר שאכן יש בהודו זן שנותן פירות תוך כחצי שנה אבל רוב הזנים המצויים אצלנו נותנים אחרי יותר זמן).

אמנם אחרונים אחרים דנו בעניין החצילים (כפתור ופרח, מהר"ם אלשיך שהובא בברכי יוסף יור"ד רצד, ולקט הקמח שם, והלכות קטנות סי' פג) והם לא סברו שניתן להתיר את החצילים מהטעם שמוציא פרי בשנה הראשונה.

גם החזו"א לא קיבל את ההיתר הזה שכיון שהחצילים מוציאים פרי בשנה הראשונה נחשבים ירק אבל צירף את הסברא הזו לסברא נוספת, שצמח שלא חי ג' שנים אינו נחשב אילן שלא מסתבר שיש עץ שפירותיו אסורים לעולם. לכן כתב שכאשר יש את שני הדברים – נותן פרי תוך שנה מהזריעה ואינו מתקיים יותר מג' שנים, אינו אילן.

החזו"א הוסיף עוד, שאף אם השורש מתקיים הרבה שנים אלא שהענפים והגזע כלים אחרי ג' שנים, אם נותן פירות בשנה הראשונה מזריעתו נחשב לירק. נראה שהוא הכריע כגאונים ולכן סבר שמה שכלה ומתחדש מהשורשים נחשב לצמח חדש שחייב במניית שנות ערלה מחדש ,ולכן אם כלה אחרי ג' שנים ומתחדש מהשורש יהיה אסור לעולם.

לפי דבריו בזן הפטל הנקרא פלוריקן שהוא גדל כמו שכתבנו לעיל שאינו נותן פירות בשנה הראשונה, אין הכרעה מהחזו"א שאין בו דין ערלה.

אך בפטל מזן ‘פריימוקיין' שהוא נותן פרי בשנה הראשונה מהזריעה, אלא שהוא נותן פרי על אותו ענף במשך שנתיים ואח"כ אותו ענף מת, וכל הזמן יוצאים ענפים חדשים, כיון שנותן פרי בשנה הראשונה, וגם כל ענף לא חי יותר משנתיים הוא ירק כיון שהגווזא לא נשאר ד' שנים ,א"כ לא יהיה בו ערלה לפי דעתו של החזו"א.

אמנם עדיין יש לדון לפי מה שהסברנו את המחלוקת במרדכי, האם גם במקרה זה שכל הזמן יש לו ענפים, ואין זמן שהכל כלה, אלא שהענפים תמיד אלו כלים ואלו מתחדשים מהשורש, גם נכלל בהיתר של הגאונים. א"כ לשיטות שמברכים עליהם בורא פרי העץ יהיה גם איסור ערלה כיון שנחשב לאילן. אמנם כיון שנחשבים לאילן הם יהיו מותרים אחרי ג' שנים אע"פ שמתחדשים מהשורש, שהרי כתוב שמברכים עליהם בורא פרי העץ ובע"כ שמותר באכילה. וכתב המנחת שלמה (סי' עא אות ח) שבכהאי גונא אין את הדין של אילן היוצא מהשורשים המבואר ברמב"ם (הל' מעשר שני פ"י הי"ט) משום שכך דרך גידולו שכל פעם מתחלפים הענפים.

סיכום

זני הפלוריקן שנותנים פרי רק בשנה השנייה, תלויים במחלוקת הרא"ש והגאונים, האם כשהענפים והגזע כלים בחורף ועולים מהשרשים נחשב אילן או ירק, ויש ראשונים שסוברים שגם לדעת הגאונים הם אילן. ולמעשה נחלקו הפוסקים, כמובא לעיל.

זני הפריימוקיין אינם בכלל ההיתר של הגאונים כיון שכל ענף נותן פירות שנתיים (אף שלפעמים נותן הפירות פעמיים באותה שנה אך כיון שצריך לעבור חורף בין שני הגידולים זה נחשב שנותן שנתיים. ואף שנותן פירות בחלק אחר של הצמח אין לזה שום משמעות), אמנם הם נותנים פרי בשנה הראשונה שנחלקו בזה הפוסקים האם סימן זה נחשב לירק כמובא לעיל. ויש לדון האם אין בהם ערלה לדעת החזו"א, כמוסבר לעיל.